בצוותא

ניסיתי להעביר את ימי ראש השנה בשמחת ציור ליעלה הנכדה (בת שנתיים כמעט). רציתי לערוך ישיבה בצוותא משפחתית חגיגית במציאות אחרת, צבעונית מלאת שמחה ותנועה וצבע, מרחב אידאלי של אחווה.
הופתעתי לפני כחודשיים כשציירתי לילדונת איזה קשקוש שנראה כמו האחוריים של איה והיא מיד זיהתה. הבנתי שהיא מכירה את פו הדוב ושאיה, למרות היותו קו וחצי (באיוריו המקוריים של שפרד, וזה מה שהראיתי לה) נכנס לתודעתה בחיבה רבה. אצל וולט דיסני איה כבר מקבל קווי אופי ברורים וצבעים (הכחול המדופרס הזה) וסרט ורוד בזנב, אבל הרישומים הכביכול אגביים האלה של שפרד כבשו אותי מחדש ושוב נמשכתי לאיה המעדיף להתחפר בתוך עצמו ולחפש את השלג (דשא) דאשתקד.
IMG_20190725_121302o
ובכל זאת כשהתחלתי לבנות את הדמויות והקומפוזיציה של הישיבה בצוותא, הביחד, איה החצי הדיסנאי ,התעקש לעלות על הבד.
IMG_20191001_121709
איה ושאר הדמויות קבלו נפח וצבע ולפעמים אף קונטור כמו בסרטים המצויירים, כל אזור ציורי לפי הצורך שלו, שיהיה דומה ומזוהה. נכון, לא משאיר הרבה מקום לדמיון של פעם, אבל יותר עכשווי ויותר נצמד לרעיון וליכולות ("הסגנון") שלי באקריליק על בד.
וככה זה התחיל:
IMG_20191002_101043
בהשראת רישומי הנוף המקוריים של שפרד התחלתי לרשום משהו בפחם  על הבד. ואז גיליתי לחרדתי שחצי משפרפרות צבעי האקריליק הטובים שלי התייבשוהחלטתי שאצייר רק עם הגוונים הנותרים.  מצאתי שפורפרת מלאה וחדשה של צבע צהוב זורח וגם כמה גוונים כחולים ששרדו מתקופת הים שלי.
ואז בניתי ורשמתי את "הקומפוזיציה" של הדמויות. ומכוון שחיות הבית הן חלק בלתי נפרד מכל מה שציירתי עד כה ליעלה  הכנסתי את סקאיי (הכלבלב שלי החביב עליה, שיצא ממש גדול יחסית לגודלו הזעירואת מיסו החתול המיתולוגי שלהם
IMG_20191001_121811
ואת קושקה הכלבה שלה, שמתארחת אצלי לעיתים כה תכופות.. וכמובן את פו וחזרזיר שבלעדיהם אי אפשר
IMG_20191001_125042
ואז הוספתי את ינשוף שמשקיף על הכל ומשגיח שיהיה סדר ומופת עולמיים
IMG_20191001_121755
ואת פלמינגו שיעלה כל כך אוהבת ומילאה את המקרר שלי בפלמינגואים ורודים
IMG_20191001_121706
וכמובן כמובן את יעלה הגיבורה ואת לולה הכלבה המשפחתית לידה..
IMG_20191001_121659
והנה הבית שלהם (וברקע בהתחלה הבית היה לרגלי התבור ואז איכשהו התבור הפך להרי גולן, או הרים צפוניים אחרים)
IMG_20191001_121743_1
ולהשלמת התמונה באה אימא קנגה עם רו הקטן
ויחדיו בנו עולם
שיש בו שמחה וטוב ואהבה
בצוותא.jpg

"בצוותא"- אקריליק על בד, 40×80 cm

 

וחיו באושר ואושר
מאז ועד עתה
*
*
*

תוספות:

הסרטון על איה

וזו הג׳ירפה שהיתה בהתחלה, עברה למקום אחר אבל בקשה מאד להכנס לפוסט

והנ התמונה כולה עם הג׳ירפה

תם ולא נשלם


רחמי ירח

בדרך חזרה מהוריי אני מבחינה בפני הירח העגול המושלם עוקבים אחרי בין הבתים. רחוב אחר רחוב. מחכה לי בכל רמזור. פעם מימין ופעם משמאל. לו יכולתי לעצור רגע. מחוץ למכונית. לו יכולתי לצאת. לו יכולתי להגיע לחוף. לו יכולתי להיות על הר. לו יכולתי להיות על ענן, לידו, לו יכולתי להניח את ראשי על פניו, להתכסות בהילתו הרחומה. אני מגיעה לרחוב שלי. עוצרת לרגע. מצלמת. הירח עולה ממזרח. ואני באיזשהו מערב לא ידוע.
זריחת הירח .jpg
צבעי מים, יום שישי ה -13 בספטמבר 2019

שש פנים, גרניום ושמיים

 

ובנימה קצת יותר אופטימית מהפוסט הקודם רוצה לספר על עט שמנמנה המכילה 8-10 עטים צבעונים הנשלפים בלחיצה המאפשרת ציור מהיר בקצב דומה לצבעי המים. הצבעים נשלפים ללא כל הגיון וחורטים בדף רישום שהוא סוג של כתם.  כביכול שני הדברים סותרים: כתם בצבע מים הוא שקוף, לפעמים חסר גבולות, אוורירי, וקו הוא נוכח וחרוט ומגדיר, אבל המעוף בעט הפלאית הזו דומה, החופש, השקיפות, ההולכה הפראית של היד. כך אני אוהבת לצייר בצבעי מים וכך העט הפשוטה הזו מאפשרת לי את הרחיפה כמו בצבעי מים: תזזית הנעה בין היסוס לביטחון, בין זהירות להתפרעות.

img200.jpg

הקיץ מסרב לזוז. גם הזמן. כל כך חם בקיץ שלא בא לצייר בחוץ. אני משתדלת להסתגר כמה שיותר ובין בהייה לבהייה מביטה במראה או בתמונת סלפי וחורטת על הדף את הרשמים שנוצרים מהתבוננות בפרצופי המתבגר (כתבתי בלילה מזדקן, אבל מתקנת ). סלפי כהוכחה שלא נעלמתי.

img206.jpg
3.
img204.jpg
4.
img208.jpg
5.
img209.jpg
6.
img201.jpg
*

ושוב בנימה אופטימית: קניתי עציץ גרניום קטן ועדין שצבעו ורוד ובמרכזו ורוד מגנטה. היו לו הרבה ניצנים ופריחה מוגדרת שיכלה ליצור קומפוזיציה נאה לציורי התלמידים שלי. הצטרפתי אליהם וקשקשתי אותו בעט הצבעונית שלי.

גרניום עטי.jpg

 

וזה יצור קטן ששמו שמיים. סקאיי. כלב הרוח המיניאטורי שלי מזה 7 שנים. היחסים שלנו נעים בעיקר בין אהבה לתלות. כלב זה תינוק שלא גדל אף פעם. כלב רוח קטן זו רוח שיש להזינה בחום ותשומת לב 24/7, אחרת היללות יקרעו את השמיים. ובינתיים השמיים נחוצים עד מאד.

img199.jpg

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


ספסל בקו הסיום

מבחינתי הקיץ טרם הסתיים אבל הדמדומים בשבע בערב לופתים אותי בסימני סתיו הנפש הידועים, צמרמורת קלה לקראת ההסתגרות כביכול. לא שבקיץ לא הסתגרתי ( ניסוח משונה של אמצע הלילה שבמילים פשוטות: כל הקיץ הייתי נמנעת לרוב מלצאת אל העולם בגוף ובנפש) אבל ההחשכה המתקדמת במהירות לקראת ימים קצרים מזכירה לי שאם היה קשה יהיה עוד יותר קשה.

בסתיו מתגנבים כמה ריחות מוקדמים (כמו ריח הגוייאבות) ומאוחרים יותר כמו ריח מדרכות רטובות וזה בהחלט משהו לחכות לו אבל הסתיו הזה גם נוקש בערפי ומזכיר שהנה עבר עוד קיץ מבוזבז, שבו התהלכתי כמו על ביצים כדי לשרוד. והפעם לא מצאתי דבר להיאחז בו. הפחד מזיקנה שתקפוץ עלי כמו כמכשפה שאורבת מאחורי הקיר ברגע שהוריי יעצמו את עיניהם לעד והאימה מהחלטות חפוזות, של השארית הנותרת שאולי תסגור אותי במוסד אי שם.

אם יכולתי לפנטז הייתי רוצה שזה יהיה מוסד באנגליה או דנמרק או שוויץ, בהרים או גבעות על שבילים ארוכים של אחו ועצים וריח גשם וספסלי רבים בצידי בדרך. לא אכפת לי לשבת שם לבד ולהרהר לאן התגלגלו חיי. רק שזה לא יהיה פה, בהרצליה, בנווה עמל המזוהמת. אני רוצה להיות רחוק ככל האפשר. לא חייבים לבקר אותי. תנו לי לסיים את חיי בשקט אירופאי צלול עם שלוש ארוחות ביום ומיטה מחוממת עם סדינים צחורים. אני לא צריכה יותר מזה. אם לא תמצאו למי לתרום את הציורים הנותרים שרפו אותה במכולה. אין בעיה או קברו אותם בחלקה משותפת או שתשרפו אותנו ביחד ותפזרו את אפרנו אי שם, לא משנה


סופי

לסופי ולי יש קרוקס כחולים. בכל בוקר אני רואה אותה יושבת על הספסל בגינה הציבורית. בבקרים יש לה בת לוויה ובשעות אחרי הצהרים היא יושבת על ספסל אחר מחוץ לגינה, ברחוב. סופי, שערה הקצר צהוב בוהק מרחוק כאילו עשוי מאור. יש לה מקל הליכה ועיניים חודרות. חודרות כל כך שלפעמים שאני מנסה לחמוק מהן, כאילו היא קוראת אותי, את בלילת הבלי מחשבותיי ומצוקתיי שאני כל כך משתדלת להסתיר. לפעמים היא כנראה משקפת את בדידותי. הישיבה הזו הארוכה על הספסל, המבט הנאחז בכל פרט, כאילו ועוד רגע יתאבכו פרטי העולם. אני תמיד רואה אותה. לא מצליחה לעקוף. היא דוברת רוסית ואין לנו יכולת לדבר מלבד שניים שלושה משפטים שלמדתי במיוחד עבורה, לאותם רגעים שאני מעזה לעצור ולהגיד משהו.

בבקר אני צריכה להוציא את סקאיי הכלבלב לצרכיו. הגינה הציבורית שעל יד הבית יחסית מטופחת ומוצלת, אמנם מלאה ביתושים ושאר ברחשי הקיץ, אבל יש בה פינות קסם זעירות שאפשר לתלות בהן את עיניי ולנוח לרגע או שניים מהשיממון הנפשי שפקד אותי לאחרונה, המתאפיין בשעות של בהייה ושריצה כמו חרדון כחום על סלע סגול.

אז היום ביקשתי ממנה לצלם אותה והראיתי לה כמה מציוריי בטלפון הנייד שלי. אני חושבת שזה שימח אותה. חזרתי הביתה ועשיתי כמה רישומים בעטים הצבעוניים הזולים שלי. בימים אלו אני רק יכולה לשרבט. כלומר לצייר באופן לא מחייב כללים, בקצב פורקן של תנועה עצבנית, קצת מרד וחוסר הקפדה. העט הזאת הפושטקית עושה לי את זה. יש לה שמונה גוונים בלבד, שניים מהם אולי אפילו לא עובדים, אבל היא עושה את העבודה ואפשר להשתולל אתה. דווקא סופי העדינה ראויה לציור בצבעי מים שקופיים כיתמיים, תנועותיה שקטות כשל פייה התלויה על ענף של כוכבים ירקרקים ובכל זאת העט הזאת נדבקה לאצבעות שלי והתעקשה לחרוט את פניה ודמותה של סופי על ניירותי.

מי יודע אולי מחר סופי כבר לא תהייה. בת לווייתה אמרה שהיא חולת לב ורגליה כחולות ורזות כל כך. אבל ידיה עדינות ללא כל עיוות של מרומי שנות ה80-90 שלה.

הנה הציורים

img193.jpg

סופי על ספסל

*

כאן סופי משתדלת לחייך. ציירתי אותה פעמיים. הראשון יותר "נכון" ומשתדל "לרצות" , שיהיה דומה, שיצעיר קצת, שיהיה מלא חיים).

img194.jpg

השני "עקום". גם בשני השתמשתי באותו צילום השתדלות שלה לחייך, אבל הוא יותר מזכיר לי את כל מה שכתוב כאן בטקסט של הפוסט.

img195.jpg

עוד מעט ואצא לגינה עם הכלבלב. היא בוודאי תהיה שם.

ואולי לא.

תוספות:

גם אמש וגם היום ראיתי אותה בגינה. אמרתי לה בתיאבון ברוסית ואפילו זכרתי איך אומרים אפרסק. היא חייכה, הפייה הזו. חזרתי הביתה וניסיתי לציירה בצבעי מים. מחקתי. אבל מצאתי צילום אחר שבו היא פחות מחייכת ושוב נשלפו העטים שלי (רני אתמול סטוק של עטים כאלה במקס).

את הראשון מהיום אני הכי אוהבת

img196.jpg

וזה גם אחד שדומה לה, מהצילום הקודם עם החיוך..

img197.jpg

זהו. אלו דבריי על סופי בינתיים


להעיר את המלכה

עבר שבוע מאז שהטלפון הנייד שלי כובס , החלפתי למכשיר אחר ומאז כל מיני שיבושים קטנים החלו לרדוף בזה אחר זה כמו שדונים קטנים ולא מצחיקים. ככל שהמרדף המשיך כך נתקעה האובססיה של להחזיר דברים לקדמותם. בדרך כלל אני גמישה. שינויים רבים בועטים אותי אל מחוץ לכל מיני מעגלים שנדמה שאני יוצרת או נוצרים מאליהם. איכשהו אני מוצאת את דרכי בתוך המבוך הגדול יותר. אבל מה, ההרגשה הזאת שהעשור השישי של חיי כבר נותן אותותיו וכוחותיי נמוגים לאט לאט ובאכזריות לא נותנת מנוח
אמש פגשתי את ס. במקרה לגמרי. היא קפצה עלי באושר גדול אך מביך: הצלת את חיי. הצלת את הילדים שלי. וואו. כן. זה היה לפני עשור וקצת, בסיום התקופה שבה הייתי מורה מבוקשת ליוגה להריון. איך היה לי אומץ להוביל קבוצות ותלמידות פרטיות במסע המוטרף הזה, בהרבה מקרים, של הריון. היה לי בטחון שלא מן העולם הזה, חסד שבא עשר שנים קודן לכן, נשאר ונעלם. ס' היתה בסוף שנות הארבעים שלה, עם תאומים, אחרי הפלות רבות וניתוח חירום באמצע ההריון ובכל זאת המשיכה אצלי את היוגה ונולדו שניים בריאים מופלאים. כך סיפרה אתמול, בתור של איזו מרפאה.
ובכלל איך היה לי אומץ להרבה דברים אחרים.
אני מסתכלת על אימא השוכבת במיטה מזה זמן רב, חסרת שיניים, ידיים ורגליים מעוותות, מגה ראומטיים, זרועת פצעים ושיער לבן דהוי פרוע על כרית. אני מסתכלת על האצבע הרביעית של ידי השמאלית ורואה שהולכת ומתעקמת ומודלקת במפרקים. אני לא מדמיינת את זה.

אמש צפיתי בסרט (בנטפליקס) מופלא: "להעיר את המלכה" . הסרט מבוסס על סיפור אמיתי מהמאה הקודמת, מלכת אנגליה בת ה- 81, הרודנית האומללה שכולם יראים ממנה ולא מעזים להמרות את פיה, השולטת על הודו וסביבותיה, מתאהבת בבחור צעיר ויפה להפליא שנשלח להביא לה מנחה כלשהי מהודו. היא טועה לחשוב שהוא הודי אך מסתבר שהוא מוסלמי. הוא הופך למשרתה האישי ולאחר מכן למורה הרוחני שלי. בני ביתה הרבים, וגם הצופים בסרט, משוכנעים שאכן יש פה אחיזת עיניים ואוטוטו תתגלה שפלותו של ההודי/מוסלמי הקוסם. המלכה מתעוררת לחיים ואף שרה ורוקדת ולומדת לקרוא ולהבין משפטים שלמים באורדו עתיקה. זה מצחיק ומלבב עד סוף הסרט, שבשבילו שווה לראות את כולו, גם כשהיא מבינה שיש פה אחיזת עיניים מסויימת, אך זה לא עוצר אותה מלהמשיך. לא אכתוב מהו הסוף (המשחק של המלכה מדהים ביותר – יש לה את כל התחלואין שהזכרתי בקשר לאמי) אבל רק דבר אחד: אם קורה לנו החסד של ההתמסרות, אפילו בשנה האחרונה לחיינו היגעים, ומופיעה דמות (ולא משנה אם היא "אמיתית" או פייק), שפותחת לנו את שערי השמיים והתובנה שכולנו באנו מאותו מקור: האהבה האלוהית האינסופית, שהכל היה נכון ומדויק להפליא, אז כל סבל החיים האלה נצבע באור גדול: עשית את זה. עברת בהצלחה

Victoria and Abdul

Victoria & Abdul

-

62226625_711686312617833_620807444980826112_n

אמי המלכה

 


על תמונות, תופעות וכביסה

כיבסתי את הנייד. זה הצטרף לגיבוב של תקלות שבוע אחרי שבוע, בערך מתחילת הקיץ. ושוב קיץ רודף קיץ וממיס כל כך את המוח עד שזה נראה כאילו מאז ומתמיד היתה רק המועקה הזו נוכחת. הטלפון שכובס ( גיליתי את הקטסטרופה אחרי עשרים דקות של מילוי וריקון וסחיטה מלאה במכונת הכביסה – שמיכת קיץ שהכלב ואני התבהמנו עליה סחוטים מהחום ומהחיים, הטלפון שיאומי בן החמישה חודשים הכניס את עצמו בין הישבן שלי לשלו), ובשעה שש, כשאפשר לצאת מההסגר של המזגן לקחתי באחת את כל מה שהיה על הספה ודחסתי למכונת הכביסה הנאמנה בדרך כלל. בגינה השכונתית שמתי לב שלא לקחתי את הנייד. זה לא קורה שאני יוצאת בלי נייד, מאלף ואחת סיבות שרובן קשורות לחרדות. איך היינו פעם? האם לא היו לנו חרדות? האם הטלפון הנייד מייצר חרדות? האם הוא מגן מפניהן? הוא הזרוע השלישית שלי. לא, הוא הדם הזורם ומפעיל את הלב שלי, לא הוא המוח שלי. המוח שלי נמס בלעדיו. בעיקר בקיץ, כך נדמה לי בכל אופן בשעות אחרי הצהרים כשאני קורסת מעייפות ( מהחום ומסיבות אחרות) ודואגת תמיד תמיד תמיד להניח את הטלפון בתיקים השונים לצרכים השונים, ובדרך תמיד תמיד ממששת אותו כאילו היה איזה מחרוזת תפילה, שיהיה שם למקרה חירום כלשהו. אבל בדרך כלל וכמעט אף פעם, בלי עין הרע, אין אצלי חירום, חוץ מהרגשה נפשית שהנה ועוד רגע והיתושים מחסלים אותי, למשל, ואז אני מרגישה בדידות נוראה נוראה, ומתחילה לדבר עם הכלב ברוסית וברומנית ולפעמים אפילו יוצא לי במנדרינית אפילו שאני לא מבינה מילה אחת ממה שאני אומרת לו, ומרוב בדידות אני שולפת את הטלפון ומצלמת פה ושם בתירוצים שונים כמו : את זה אני אצייר, למרות שלאחרונה לא יוצא כל פנאי נפשי לציור של ממש.

אז חזרתי מהר הביתה והפסקתי את מכונת הכביסה ושליתי ממנה מלבן מתכת מלא סבון, חבוט ומעוקם. כמובן שלא היה הרבה מה לעשות במעבדה ביום שלמחרת. זה לא שלא קבלתי המון עצות כמו לשים אותו באורז ובמלח ובאוויר קר ובשואב אבק ועם פן ובלי פן ועם חומץ ובלי חומץ ושלא להעז להטעין, כמובן שהטענתי, לא היה פיצוץ. לא היתה תגובה. אז לקחתי אותו למעבדה ועבדו עליו ארבע שעות ובסוף המומחה יצא ואמר שהניתוח הצליח, הטלפון יבש וכל סימני הקורוזיה נוקו אבל הוא מת. מת לגמרי. זה היה שישי בצהרים ובגלל הקונסטלציה המשפחתית לאורכה ולרוחבה ולעומקה זה בלתי אפשרי להיות בסופ"ש בלי טלפון, קניתי חדש.

הסים (המוח) אמנם ניצל והרוב עבר ותוך כמה שעות הורדו מחדש כמה אפליקציות הכרחיות (אוי הססמאות הללו שצריך לזכור או להחליף, שהורגות אותנו בעודנו בחיים) אבל התמונות לא ועברו כמה שעות קריטיות עד שהוסבר לי היכן אוכל למצוא אותן (גוגל).

אז לגבי תמונות. אמנם אני ציירת וחיי בעיקר מושפעים ממראות ( עולם התופעות החומריות מכשף אותי) אבל אם אעצום את עיניי לא אראה כלום ואני לא יודעת לצייר דבר מהדמיון. לימדתי את עצמי לצייר עיגול ומשולש ובזה מסתיים כשרון הציור מזיכרון שלי. אני תמיד צריכה משהו להסתכל עליו, או מ״המציאות״ או מתמונה. ובכלל לא מופיעות אצלי תמונות בתאי הזיכרון. ריחות וצלילים כן, אבל זה סיפור אחר. לכן אני אוספת רבבות של תמונות ואלבומים ועושה המון גיבויים אבל האבדן הזה של התמונות מהשבועות האחרונים שלא גובה בטלפון המכובס הרגיש כמו אבדן חיים.

והחיים בשבועות האחרונים היו מאתגרים והתמונות היו מנחמות.

עד כאן. עייפתי מכתיבת הפוסט הזה. לתלמידות שלי בוואטסאפ כתבתי משהו על התמונות בחיים ואני מביאה כאן ציטוט ממנו, שיישמר. גם זה סוג של חרדה בעניין התקשורת הדיגיטאלית הלופתת את צווארנו משנה לשנה יותר ויותר

מתוף הוואטסאפ:

תודה יקירות. בינתיים הסתבר שהתמונות נשמרו בגוגלתמיד הייתי מכורה לתמונות. זו נחמת הקיום שלי.. תפיסת העולם שלי זה בתמונות, תיעוד המציאות כפי שמתגלה בעיניי. תמונה שנעלמת זה כמו אבדן חלקיק חיים. תמונה זה אושר. לצייר את התמונה זה מסע להכרת הנפש גם כשלא תמיד אפשר להגדיר את מטרת המסע ולאן מגיעים. תמונה מחוללת פלאים. והנה גוגל שמר עבורי את החיים בתמונות. העניין הזה של השימור והתיעוד הוא סוג של פחד מוות. זה גם יכול להסביר את פחד החושך והשינה כי הכל נעלם מבחוץ ורק העולם שבפנים יכול לבצבץ.. הרבה פעמים לפני שאני נרדמת אני עוברת על תמונות שצילמתי כעדות לחיים, להתקיימות. זה מרגיע ומרדים. קצת נשפכתי לכן, יקרות, אז

עכשיו באמת שבת מנוחה.

67787255_641737146353452_8347353258573955072_n (1).jpg

זה צילום ראשון מהטלפון החדש, בוקר שנראה כמו סתיו. אבל זו אשליה אכזרית.

67743378_467569644083622_3045360008771403776_n

וזה עוד צילום מהערב, ניסיון לצלם בחושך (האפליקציה של המצלמה בטלפון החדש מאפשרת) עם עיבוד קטן, של הכניסה לבית שלי. כן. הבית שלי.


עין המגדלור

גם הפוסט הזה מתנדנד בין כן ללא. אלומת המגדלור מסתובבת בין ים לחוף, מאירה את החרדה ואת ההתאוששות ממנה, מגלה ומכסה. המיית הימים החולפים בעצלתיים של קיץ ולפתע מבט ארוך משתאה על איך שהזמן עובר, עף, תלוי על מה המבט מתעכב, אם על הסצינות המשפחתיות שזוחלות במעלה ״הר״ או גולשות לאט לאט במדרונות ״תהום״. הר ותהום והחרדה ביניהם: סנדביץ׳ שננגס כי צריך לאכול, כי החולשה אורבת בכל עיקול שריר ושותה את ויטמני הברזל בגוף. ואם המבט מתמקד בשיעורי הציור והמוזיקה, התלמידים, אלו שבאים שבוע שבוע ואלו שמגיעים פעם בשבועיים שלושה, חודש, איך כבר עבר חודש, איזה נס שהם עדיין באים. איך עוברות השנים. כל כך הרבה אהבה. וכבר סוף יולי. ושוב המבט חוזר לסצינה המשפחתית הגולשת במורד לאט לאט לאט לתהום הבלתי נמנעת, או אל הסצינה האחרת, המפעילה הפעם ביתר שאת את האימא שבי הדואגת ללא שליטה.

רבות נכתב על החרדה. איך שהיא תוקפת בלופ. אני מכירה אותה מגיל צעיר אבל רק בשנים האחרונות היא זכתה להכרה רשמית שכללה גיוס כל מיני אמצעים לחסלה. אולם היא חמקנית ומתוחכמת ויודעת היטב להסתתתר מהעין המסתובבת של המגדלור. כשהיא תוקפת הזמן נעצר. אי אפשר לשתות. אי אפשר לאכול. אי אפשר לזוז. אי אפשר להאזין לכלום. אי אפשר לנשום. לשכב. לעצום עיניים. לזכור שזה עובר. זה עובר עם כדור. זה עובר בלי כדור. זה עובר אחרי שעה אחרי שעתיים אחרי חמש אחרי לילה. זה עובר.

וזה חוזר.

ובקיץ זה הכי קשה כי אין גשם שישטוף ויוריק. כי גם אם ישנו צל צאלון מרהיב, אי אפשר לשבת דקה על הספסל תחתיו מפני שעשרות בעלי כנף קטנים מתנפלים עליך למצוץ את דמך ולדקור אותך בכל חלקה אפשרית, גם אם את יוצאת במכנסיים ארוכים וגרביים ומזהמת את עורך בתכשירים כימיים מרחיקי מזיקים. ובבית המזגן מקרר מדי גם כשהוא על 26 ובכלל פולט ריחות לא טובים והמאווררים השונים גורמים להתכווצויות שרירים והפרחים באדניה בקושי שורדים ונכון שסוף יולי מתקרב בזחילה אבל עוד אוגוסט וספטמבר והחגים הקשים.

כן, הפוסט הזה גם הוא מזדחל למערות החשוכות שעל קו התפר בין לפרסם או לא, או לפרסם קצת ולמחוק או לפרסם לכמה ימים ולהחזיר לתיקיית הטיוטות שכותרתה קיטורים והרהורים לא מועילים

Behance art

Behance Art


לעשות מהבאסה קלבאסה *

בחדר השינה של אבא ואימא שלי על השידה שמתחת לטלוויזיה מופיעה פתאום שקית תמונות. אולי תמיד הייתה שם. אולי מריה המטפלת מצאה את השקית בחדר שלה וbזכרה שלפני כמה חודשים חיפשתי שקית עם תמונה של מישהי שמתה פתאום. מריה היום ספונה בחדרה. פניה חתומות. הבאתי בטטות שתעשה מהן צ'יפס. אבא שלי אוהב בטטות אבל מריה אמרה שגברת אימא לא אוהבת בטטות והיא בעצמה גם לא אוהבת. אבל אבא אוהב וגם אני אוהבת, התעקשתי וקראתי את מחשבותיה, אני לא חייבת לאבא שלך כלום, אני המטפלת רק של אימא. נכון. תעשי צ'יפס ליום שישי בבקשה, אבא תגיד לה. פתאום הייתי ילדה קטנה עקשנית. בעצם כשהייתי קטנה לא הייתי עקשנית. הייתי כנועה ומנסה להיות שקופה, ואף פעם לא היה מצב כזה של : אבא תגיד לה/ להם. אבא זה לא היה בשבילי גב ומגן ואם כן ניסה אז היה "פדיחה". אבל אני יודעת שהוא אהב אותי. היום ואתמול ציירתי אותו. שלושה ציורים לפי צילום עדכני. אבא שלי לא משתנה בכלל. מגרד תיכף את התשעים ושפתיו חטובות כנער, עיניו מחייכות תמיד. תמיד? לא. אבל בשנים האחרונות כן. נעשה רך כל כך. היום כשציירתי את הכתמים האחרונים הרגשתי ממש מלטפת, אוהבת כפי ששנים לא אהבתי, אלא הסתייגתי, התעקשתי לזכור דברים אחרים. אימא אומרת מה יש לך לחפש בתמונות האלה, כמעט כולם מתים.. לא נכון. רק חלק. מי זה, ומי זו, ומי אלה אני שואלת ומראה לאימא. היא רואה ממרחק של שני מטרים כמעט ( מיקום הישיבה שלי) ראיית נץ. בלי משקפיים כמובן, זוכרת באופן ממוקד כל תמונה ותמונה, בדיוק מה אמרו ומה עשו ומה לבשו ומה הבטיחו באותה תמונה. למשל תמונת החתונה של דודה סאלי. כמה יפה היא, אמרתי לאימא שאפילו את שמה לא רצתה להזכיר, ולא את שמו של האדון הקטנוני שהתחתנה אתו. אני אחסוך כאן בכמה ביטויים שהושמעו בחלל חדר השינה. רק משפט אחד: והם הבטיחו לנו מקרר לחתונה ולא הביאו.. לא נורא אימא, אני אומרת, בעולם הבא כשתיפגשו, תזכירי להם והם יביאו לך מקרר ממש שווה, הרבה יותר מהמקרר ההוא עם קרח. את באמת מאמינה בזה, שואלת אותי אימא, כן, בטח, אני עונה לה בביטחון. הידיים שלי כבר מגרדות מהאבק של התמונות הנשלפות מהשקיות הישנות ואני מראה לה את הציורים שציירתי את אבא שלי. מי זה? היא שואלת. שתבינו, היא זיהתה אנשים מהתמונות הזעירות בשחור לבן מלפני 70-80 שנה. זה אבא, אני עונה. ציירתי אותו. לא, לא, היא אומרת. בכלל לא. מה עשית לו שפם? זה לא שפם אימא, זה צל. לא. לא. עין אחת קטנה. זה בכלל לא אבא. אבל ככה אני רואה אותו ופתאום אני ילדה בת חמש. רצה לאבא ומראה לו. זה אני הוא אומר. וגם זה וגם זה. הוא זיהה את שלושת הציורים שמצולמים בטלפון. הערב ירד בחלון הארוך שמול המיטה. אספתי את התמונות. התעכבתי על תמונה אחת של אימא שלי, בלונדינית (הייתי כל הצבעים, היא אומרת, גם כחול, זוכרת??? כחול??? אני חושבת על כחול הקעקועים הנוצרים בלב שלי, קעקועי צלקות צלקות שדולפות מדי פעם ונרגעות מדי פעם, מזל שיש לוריוואן או ציפרלקס).  בזמן שאני מתקפלת היא מנסה לספר לי כמה כאב לה היום בזמן שבאה הספרית המיתולוגית שלה לגזוז לה צפרניים, היא בכתה יחד אתי, היא אומרת ואבא מוסיף שממש צרחה, וצוחק כאילו הכל תאטרון ועוד מעט יירד המסך. והמסך לא יורד עד שהוא לא יורד.
_
67257286_418647935392140_6204381349164351488_n

אימא שלי עם ה"בלונד" בשנות ה- 70

*אני יודעת שאומרים לעשות מהבאסה סבבה אבל לא מתאים לי כאן.
67485053_2322879881159267_1694072110999142400_n.jpg

 


מריה, בקצרה

שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019

66386032_358231888192451_343165494653616128_n.jpg

(מריה הכי אהבה את השמאלי)

 


%d בלוגרים אהבו את זה: