אלימות (שם זמני)

שוב ושוב, אינספור פעמים, אני נקלעת לסצנות של אלימות מסוגים שונים. אני לא יכולה להתמודד עם אלימות בצורה של מידה כנגד מידה. זה לא שלא ניסיתי סדנאות כאלו ואחרות המלמדות להתעמת, פסיכולוגים חופרים ופסיכיאטרים דוחפים תרופות ודברים אחרים, אבל לא הצלחתי בכל אלה והיישומים שלי היו כישלון ובומרנג נוראיים. אני מעדיפה להתקפל בשתיקה ולהיעלם. לפעמים הם ממשיכים להכות ואני נעלמת רק בסיום הסצנה ולפעמים מצליחה לברוח. המקסימום שאני מסוגלת זה לנסות לבקש בהגיון מהצד השני להירגע ולחדול ואם זה לא עובד ולא מתאפשר לי לברוח אני נועלת את גופי . מתנתקת.

לאחרונה צפיתי וקראתי בכמה כתבות זוועתיות על פדופיליה בעולם החרדי, על גילוי עריות, קשרי שתיקה, עונשים נישולים והדרות, ניכור וחרמות. מכירה את כל אלה מקרוב. לא גדלתי בבית ובקהילה חרדית. זה לא קיים רק ״שם״. זה נמצא בכל מקום. היום שוב נפגשתי ברוע הזה שבוקע פתאום מעומקי היהירות של מי שיודע כל ( קוראים לזה יהירות רוחנית ) שמוכנה להרוג , לרצוח, בשם האמונה, הדעה, האגו האווילי. מי שכל כך דעתן וחושב שאלוהים בביצים שלו (גם נשים) ושיכול להרים את קולו כי קולו חזק ורועם הוא כמו רוטווילר חביב, שמלקק פני תינוקת וחתול במשך כמה שנים, שסומכים עליו בעיניים עצומות תרתי משמע, וברגע כלבי אחד יכול לפעור את לועו ולתלוש את בשרך. אולי זו לא השוואה טובה כי לבעלי חיים אין דעות והשקפות שהם מוכנים לדרוס אחרים בגללם, ואין להם אגו, זה הטבע שלהם. אבל בני אדם יכולים להגיע לרוע רוטוויילרי פתאומי בשם הצדק והאידאולוגיה שלהם.

אני לא מתווכחת. אני לא מחזירה. אני בקושי יודעת מה ״הדעות״ שלי. מה האמונה שלי. אני אשה של ספקות. ואולי זה בזכות זה כל כך הרבה פעמים הייתי במוקד התעללויות.

היו תקופות שציירתי במבט לאחור. אני אמנית ואולי זה הציל אותי.

בשנים האחרונות אני מעדיפה לצייר אחרת. אבל היום חוזרות אלי כמה מהעבודות בנושא הזה, מלפני עשור בערך המביאות סצנות מתקופות שונות על המוקד.

 

Redhood 11

שיער 31.jpg

איריס קובליו 2009

naked 3.jpg

איריס קובליו 1996

Copy of פס הזהב 700.jpg

איריס קובליו 2010

 

מסומנת 11.jpg

איריס קובליו 2008

fly 8.jpg

איריס קובליו 2009

Copy of poem 2

איריס קובליו 2010

ספר אמן 1.jpg

איריס קובליו 1994


חלון

ככה, כאגב, היא סיפרה לי היום על החלון של האמבטיה, שהיא, האימא שלה, קפצה ממנו, ואת, בדיוק באותו רגע, נפלת מהכיסא התינוקות. בת כמה הייתי? לא זוכרת, ענתה. פחות משנה. אני מנסה להיזכר בחדר האמבטיה. אני זוכרת את הבית ההוא במדויק. את המטבח. אפילו את הריח שעלה מהסיר שהתבשל. את החלון של המטבח אני זוכרת לגמרי, אבל לא את החלון של חדר האמבטיה. איפה הוא היה ממוקם בדירה? אני זוכרת את המרפסת. מה ראו מהמרפסת. אני זוכרת את הבית ממול. את החצר של הבית ממול. את האיש שהסתכל מהחלון בבית ממול. אני זוכרת את דלת הכניסה. את חדר המדרגות. את הצבע של השטיח בפרוזדור. את הריח שלו. אני זוכרת את הקולות של המכוניות החולפות בלילה בדרך פתח תקווה שבתל אביב הישנה. אני זוכרת את האורות של הפנסים שלהם שהיו מאירים את הקיר בחדר בו הייתי מנסה להירדם.

ומה היה אחר כך, אחרי שהיא קפצה? היא לא ממש זוכרת רק שהחתימו את כל השכנים העדים שזו לא היתה התאבדות. סבתא שלי חיה עוד שנים רבות אחרי והיו לי כמה תערוכות קשורות. היא רק רצתה לספר לי על זה היום. קצת. כי אפשר לכתוב ספר על החיים שלי, אמרה אמי.

לא נראה לי שאכתוב. אבל ציירתי הרבה.

וזה מה שאני יכולה לעשות

.

.

.

.

פרטי עבודה גדולה ״שפת אם״ – מסע בעקבות חלון


הצבע האבוד של האוקיינוס השקט שאחרי סערה

סיגריה אחת ליום (או יומיים) זה המאסט שלי , ולו בשל מיסוך הריחות הלא רצויים שדבקו בי במשך היום ( בעיקר מבשמים של אנשים שונים שחולפים בחיי היומיום שלי). אני אוהבת לעשן בפינת העישון שלי (יש אחת של קיץ ואחת של חורף) לעצמי, לא צריכה אף אחד על יד, סוג של מקלחת עשן כזו (היום משום מה לא עישנתי, בעצם אני יודעת למה ותכף כנראה אכתוב על זה, אם לא אירדם באמצע).

צבע זה מהות הקיום שלי. אני מכורה לצבעים. אני כן צריכה שהצבעים יצאו ויכנסו בין צורות שונות, שיסתדרו באופנים כאלה ואחרים, אני אוהבת לעצב בצבעים, מאז שאני זוכרת את עצמי סידרתי צבעים לפי מדרגים שונים ומשונים שהמצאתי, אהבתי גוונים ושילובים רבים  ואני לא יכולה לדמיין את עצמי בעולם שחור/לבן  (הייתה לי תערוכה גדולה על זה, רובה בשחור לבן "שפת אם" ואיך אני זקוקה לצבע בתוך כל האפורים האלה, אבל זה לפוסט אחר…)

ובכן נגמרו לי הסיגריות לפני יומיים והיום הגיע הזמן ללכת לפיצוחיה עם 38 ש״ח כדי לרכוש עוד חפיסה שאני אוהבת במיוחד. כן, היא דקיקה ויש לה טעם מנטה אבל החלק העיקרי של המשיכה שלי אליה נקלט בזכות הצבע של החפיסה: מן תכלת כסופה טורקיזית כזו, צבע ים אחרי סערה באוקיינוס השקט. צבע לנוח בתוכו. והן, 20 הסגריות הדקיקות שמחזיקות אצלי מעמד כחודש, טמונות בתוך קופסה עדינה מוארכת עם הצבע הקסום הזה.

והנה היום המוכר בפיצוחיה מושיט לי את האריזה שבקשתי, ואבוי, היא בצבע חסר צבע, לא שחור לבן, אפילו לא אפור, אלא צבע כזה של בוץ, צבע שנוצר מערבוב מוטעה ומרושל של צבעי יסוד, מין חום חסר חן כזה.

אתה בטוח? שאלתי אותו.

מה, לא שמעת? את לא קוראת עיתונים? יצא חוק כזה. מעכשיו כל הסיגריות יהיו בצבע המכוער.

מה? לא יכול להיות. אתה לא עובד עלי? הוא הראה לי עוד חפיסות מחברות אחרות וכולן נראו כמו הספרים שהיו עוטפים פעם בספריות בנייר חום ומסתירים את הכריכה הצבעונית המפתה. אז גם את הסיגריות הלבישו ברעלות. שלא ניראה להם… שמא תתעורר תשוקתנו.

הנחתי את הקופסה המוזרה על השולחן ושקעתי בסדרה בנטפליקס. אם המטרה שנמנע מלהושיט יד מתוך הרגל ומשיכה לאריזה האהובה אז כנראה זה הצליח. לא הייתי מודעת לזה שאני נמנעת מלפתוח את האריזה.

ביחד עם הדברים המטרידים שנכנסים אתי למיטה באה גם המחשבה על החפיסה המכוערת. פתחתי גוגל ואכן נודע לי על החוק החדש המטומטם של חבלה זדונית בדבר הכל כך בסיסי בחיי: הצבעים המקיפים אותו וגזלתם.

הם אולי הצליחו כי ממש התבאסתי מזה.

אולי אחזור לעשות אמנות מאריזות והפעם מהאריזות הנכחדות/מושמדות/ אסורות/ מושחתות.

ומה יהיה הדבר הבא שנצטרך לכסות? שיגזלו מאיתנו?

מטלטל

.

.


היפיפייה הלא נרדמת

חדר אחד. מיטת תינוקת. בצד השני מיטת קפיצים כפולה בצבע כחול. מרפסת קטנה. הול (חדר מבוא) . מטבח קטן. בצד שמאל של ההול דלת הכניסה. ממול חדר אמבטיה. ושרותים משותפים לדיירת אחרת והבת שלה בדלת משמאל. הם התחתנו שנה קודם. כשהביאו את התינוקת לחדר, למיטה שלה, היא ישנה כל הלילה ברציפות. הם נבהלו. היא העירו אותה כמה פעמים בלילות שאחרי. תינוקת צריכה לאכול כל שלוש ארבע שעות. הם עברו דירה. היא הועברה לחדר נפרד. היא הקיאה הרבה. לא הייתה הנקה . היא נולדה כארבע עשרה שנים מתום מלחמת העולם השנייה. השואה.

האימא כבר הספיקה לחלות ולהחלים משיתוק ילדים. האבא כבר הספיק להשתובב עם חברים ביפו. שניהם עלו מאותה ארץ מוכת שרצים ויצרו חיים חדשים מוקדם מדי, מבחינתו, בהפתעה מבחינתה. התינוקת הייתה יפיפייה.

היפיפייה הנרדמת.

אז זהו, שלא.

שישים שנה אחרי.

סדנא לטיפול בבעיות שינה.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא ממש ישנה. אני כל הזמן דרוכה. אסור לישון. אסור לאבד שליטה. אסור לחלום. אסור להרפות. אסור לזוז. אסור שרגל תיגע ברגל. אסור שיד תיגע ביד.

שוב עוברים דירה. אני בת תשע וחצי. מפרידים אותי מאחי הקטן. אני בחצי חדר חצוי ממרפסת ואת מקומי תמלא אחותי שבבטן אמי. ושוב, אסור שרגל תיגע ברגל, יד ביד. קו 61 מתחיל לנסוע בחמש בבקר. אני נרדמת לקול גלגליו ברחוב העולה ממזרח לחלון המרפסת.

התמכרות.

אני אוהבת את כדור השינה. הוא החבר הכי טוב שלי. בשנים האחרונות הוא בן הזוג שלי. החיבוק שלי. המקום הבטוח. הוא המציל את חיי. ובכל זאת

נרשמתי ושילמתי ממיטב כספי לסדנא כדי ללמוד איך מייצרים שינה טבעית ללא כדורים.

כשנשאלתי סיפרתי שאני אוהבת כדורים ובכלל תרופות. שתמיד אהבתי. שאני אוהבת להתמכר. שאני אוהבת לבטוח במשהו. סיפרתי שאני אמנית ועשיתי הרבה אמנות מזה. היו מבטים של חוסר הבנה. זה לא היה רלוונטי. זה לא היה הזמן והמקום להרחיב.

.

AVI_8186

.

.

.

.

תרופות 1 2.jpg

.

אלו כמה מהעבודות הרבות שצוירו על אריזות של תרופות, לפעמים בריסוק הכדורים עצמם לתוך הצבע, בין השנים 1994-2010.

אני כבר לא מציירת על אריזות אבל עדיין אוהבת תרופות.

אם ארגיש צורך בימים הבאים לכתוב על הצלחת או אי הצלחת הסדנא הזו אמשיך.

.

.

.


פרח נתתי

מכירה אותה שנים רבות, פה ושם ופתאום עולה האתגר לצייר את פניה. מצילום. המרחק הזה, של להתבונן באחר דרך צילום, נחוץ לי ברוב הפעמים. לצייר מהתבוננות ישירה זה כבר סוג של אינטימיות עבורי שהלכה ונסגרה עם השנים. הפחד שאני חושפת בעצם את עצמי בזמן הציור יותר מאשר את מי שאני מציירת. זה גם פחד מכישלון, או מריצוי ומצד שני חשש מחשיפת ערוות פרצופי.
לרוב אני מצלמת, מעבדת את הצילום לצרכיי, נסגרת בסטודיו לבד. כך הכי מתאים לי.
(בעבר, עם בני זוג, זה לא קרה, כי הם היו בעיקר ישנים או שקועים בשלהם ומתוך האינטימיות הרבתי לרשום ללא כל צורך בהסתתרות או חרדת ביקורת) 
אותה אני מכירה בעיקר מפנימיותה, גם דרך הכתיבה שלה וגם דרך שיחותינו כשנפגשנו בביתה. החיבור בין תווי פניה, התווים החיצוניים המרכיבים דיוקן, לבין אופן דיבורה, תנועותיה, קולה, לבין הספיגה שלי לאורך השנים את פנימיותה, הוא לא מובן מאליו עבורי.
אז אני מאתגרת את עצמי בדיוקן הראשון לצייר ״דומה״. אני רוצה לרצות. גם אותה וגם את סוללת היוצרים המקיפים אותה. מן אמביציה כזו שדורשת מאמץ מתיש למדי. אני מציירת באקוורל אבל ״בטכניקה״ שפיתחתי והתאמנתי בה רוב שנות, אני מוחקת שוב ושוב כדי לדייק את עצמי (אפשר למחוק עין, פה.. אפשר למחוק הכל! ושוב לצייר מעל). אחרי זה אני מצלמת או סורקת, מפני שדרך המסך אפשר לראות ״טעויות״ ביתר קלות. ואז שוב מתקנת. או לא.
לרוב אני יודעת מתי זה הסוף. מכאן עוברים הלאה. אבל לפעמים אני מתקנת למחרת. או מקלקלת וזורקת…  אמש נפתח חלון חסד כזה של הרצון לחבר את מרכבת הגוף הפיזי לנשמה. נראה אם החלון הזה יפתח שוב היום.

הבוקר הוא היום שלמחרת. עוד מעט אגש לציור ואראה מה אפשר לתקן. 

תיקנתי. קצת.

נורית זרחי 1.jpg


שלושה מהכפר

כפר קיש 2.jpg

אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו  פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.

האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.

אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.

בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב  שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.

אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.

את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).

מי ייתן ותתגשם משאלתי

img226.jpg

 

כפר קיש 6.jpg

האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.

 


מספרים

פעם הייתי טובה במספרים. התהדרתי בזה שאני זוכרת כמעט את כל מספרי הטלפון. לא שהייתי טובה במתמטיקה. להפך. בתלמה ילין היה לנו מורה אחד למתמטיקה, שיפטר (אם אני זוכרת נכון את שמו), שהיה מוציא אותי מהכיתה לעתים תכופות, אני לא זוכרת למה, אבל לא הבנתי כלום בכיתה וכדי לעבור את ״הבגרות״, הייתי הולכת לשיעורים פרטיים אצל מורה שאני לא זוכרת את שמו אבל כנראה היה מצוין כי סיימתי בציון 70. שניהם היו מעשנים וכשהייתי בגיל 16-17 הם נראו לי מאד מבוגרים ומפחידים כמו המתמטיקה בעצמה. באותם זמנים היה מותר לעשן בכל מקום ולמורה מהתיכון היו חורים בכיסים של החולצה והמכנסיים כי הוא היה מאד מפוזר ושכח לפעמים שסגריה נעוצה בכף ידו ואילו אני חשבתי שזה בגלל שהוא נורא זקן וזקנים שוכחים (כשהיה מוציא אותי מהכיתה הצטרפתי למודחים האחרים המעשנים מאחורי הצריף, להתנחם מעשן הסיגריות המחניקות של המורה בעשן המתוק של הסיגריות בסתר..) המורה הפרטי היה מעשן בביתו בזמן השיעור שהתנהל ב״הול״ הדירה. אני זוכרת את הקול שלו, השיעול ואת צבע הקירות (ירוק בהיר), את האצבעות הצהובות שלו ואת ריח הנייר של מבחן המגן, שכנראה הציל אותי והצטיינתי בו. וכל השאר הסטוריה.
אז בארבעת השורות הראשונות המילה ״זוכרת״ חוזרת ארבע פעמים ובעצם על זה רציתי לכתוב ( בהשראת הפוסט של עדה ק.) אבל נסחפתי. הסחיפה הזו כנראה מתרחשת בגלל העומס הרב של החיים סביבנו, בעיקר בתקשורת האלחוטית והמידע האינסופי הזמין שאני משתמשת בו לעיתים קרובות מדי, שטחיות מדי. אני לא רוצה להיכנס לזה כי אין לי מספיק ידע ויכולת בנושא אבל ביחד עם הגיל ( שלדעתי עובר את גיל מוריי למתמטיקה דאז) ויחד עם מתחי החיים האישיים, נדהמתי לגלות היום שאני לא זוכרת מידית אף מספר טלפון, גם לא את של הקרובים לי ביותר.
צהרי היום. אני נתקפת זיעה, גלי חום ולחץ בגרון. לא יכול להיות. הרגשתי כמו חומה מסביב למוח שלי ולא רק בראשי, החומה הזו נמתחה לאורך ולרוחב גופי. מה קורה לי??? שכבתי על הספה הקטנה והתקשיתי לנשום.
אתמול צפיתי התכנית ישראלית בטלוויזיה (הקרב על המוח) על הפייסבוק. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: לא אצלי. אולי אני מתחברת הרבה פעמים ביום לפייס הזה וזה בסדר, כי בזכותו אני קיימת כאמנית ויוצרת. לפני השינה, כשהרגשתי מוטרדת מאד (על הפייס הגוגל והאינסטה שמעתי וקלטתי הרבה לפני תכנית הטלוויזיה אבל…) וכתבתי לעצמי רשימה קצרה של הדברים הטובים בלבד שבאו בזכות הפייס ובנוסף החלטתי שלמחרת לא אתחבר לפייס עד אחת בצהריים ואף לא לאינטרנטולמחרת, היום, העסקתי את עצמי בעבודות הבית, אבל בשתיים עשרה בצהרים חזרה ההטרדה הזו, שהפייסבוק, האינסטה ובכלל הטלפון הנייד אוכלים לי את המוח.
ובכן לא זכרתי את מספרי הטלפון במידית. הרי מספיקה לחיצה (יותר נכון מגע) אחת וכבר הטלפון מחייג (מחייג, איזו מילה עתיקה). רגע אחרי זה היד שלי נשלחה לטלפון אבל עצרתי. שוב, לא ייתכן. הלכתי למטבח, שתיתי כוס (חצי כוס) מים ושלפתי דף מפנקס הרשימות התלוי על המקרר ( אני מנסה לפעמים לכתוב את רשימת הקניות בסופר, אבל לרוב משתמשת ב״פתקי״ הטלפון הנייד) וכתבתי : רשימת טלפונים חשובים. קודם כתבתי את השמות ואז קפץ לי מספר אחד תואם לשם. הצליל והצורה החזותית עזרו. זה חזר על עצמו כמה פעמים במשך כמה דקות. התאמצתי למדי. רוב מספרי הטלפון שידעתי בעבר צצו ועלו מנבכי הזיכרון. מספרים של שתיים שלוש חברות קרובות מהשנים האחרונות כמובן שלא עלו בזיכרון הטבעי כי היו טמונים בזיכרון הטלפון הנייד. אני ״הטמנתי״ אותם. כמובן ששיתפתי פעולה עם ההצעה המפתה של ״הקלה על הזיכרון״ באמצעות הטכנולוגיה. וההקלה על העומס הובילה לעומס אחר, עומס נורא שלא מותיר מקום לזיכרון הפשוט הזה של מספרי טלפון.
אני חרדתית מטבעי אבל תסריטי אימה מציפים אותי יותר ויותר כמו גלים ענקיים המאיימים לבלוע את הספינה המפוארת. הספינה הזו מלאה למשל במאות או אלפי פוסטים ותמונות ואלבומים שלי ברשת, בפייס, בבלוגים, ובכל מקום. הגוגל מדנלד את התמונות שלי, אני הסכמתי לזה בשמחה, גיבויים על גיבויים, ולמה??? לאן כל זה הולך??? זו לא החרדה העיקרית שלי. הלוואי ורק זה היה מטריד אותי. אבל היום זה הטריד ועד שלא השלמתי את רשימת הטלפוניים החשובים, על דף, בכתב ידי, כולל מספרי חירום כללים ותליתי על המקרר, לא נחה דעתי.
לא שדעתי נוחה כרגע. אבל.
זהו. נא לא לכתוב לי על תוספי מזון כלשהם או פעילות אירובית לזיכרון, לגוף ולמוח. כל פרסומת למוצרים שכאלה תימחק.

_

67743378_467569644083622_3045360008771403776_n


בצוותא

ניסיתי להעביר את ימי ראש השנה בשמחת ציור ליעלה הנכדה (בת שנתיים כמעט). רציתי לערוך ישיבה בצוותא משפחתית חגיגית במציאות אחרת, צבעונית מלאת שמחה ותנועה וצבע, מרחב אידאלי של אחווה.
הופתעתי לפני כחודשיים כשציירתי לילדונת איזה קשקוש שנראה כמו האחוריים של איה והיא מיד זיהתה. הבנתי שהיא מכירה את פו הדוב ושאיה, למרות היותו קו וחצי (באיוריו המקוריים של שפרד, וזה מה שהראיתי לה) נכנס לתודעתה בחיבה רבה. אצל וולט דיסני איה כבר מקבל קווי אופי ברורים וצבעים (הכחול המדופרס הזה) וסרט ורוד בזנב, אבל הרישומים הכביכול אגביים האלה של שפרד כבשו אותי מחדש ושוב נמשכתי לאיה המעדיף להתחפר בתוך עצמו ולחפש את השלג (דשא) דאשתקד.
IMG_20190725_121302o
ובכל זאת כשהתחלתי לבנות את הדמויות והקומפוזיציה של הישיבה בצוותא, הביחד, איה החצי הדיסנאי ,התעקש לעלות על הבד.
IMG_20191001_121709
איה ושאר הדמויות קבלו נפח וצבע ולפעמים אף קונטור כמו בסרטים המצויירים, כל אזור ציורי לפי הצורך שלו, שיהיה דומה ומזוהה. נכון, לא משאיר הרבה מקום לדמיון של פעם, אבל יותר עכשווי ויותר נצמד לרעיון וליכולות ("הסגנון") שלי באקריליק על בד.
וככה זה התחיל:
IMG_20191002_101043
בהשראת רישומי הנוף המקוריים של שפרד התחלתי לרשום משהו בפחם  על הבד. ואז גיליתי לחרדתי שחצי משפרפרות צבעי האקריליק הטובים שלי התייבשוהחלטתי שאצייר רק עם הגוונים הנותרים.  מצאתי שפורפרת מלאה וחדשה של צבע צהוב זורח וגם כמה גוונים כחולים ששרדו מתקופת הים שלי.
ואז בניתי ורשמתי את "הקומפוזיציה" של הדמויות. ומכוון שחיות הבית הן חלק בלתי נפרד מכל מה שציירתי עד כה ליעלה  הכנסתי את סקאיי (הכלבלב שלי החביב עליה, שיצא ממש גדול יחסית לגודלו הזעירואת מיסו החתול המיתולוגי שלהם
IMG_20191001_121811
ואת קושקה הכלבה שלה, שמתארחת אצלי לעיתים כה תכופות.. וכמובן את פו וחזרזיר שבלעדיהם אי אפשר
IMG_20191001_125042
ואז הוספתי את ינשוף שמשקיף על הכל ומשגיח שיהיה סדר ומופת עולמיים
IMG_20191001_121755
ואת פלמינגו שיעלה כל כך אוהבת ומילאה את המקרר שלי בפלמינגואים ורודים
IMG_20191001_121706
וכמובן כמובן את יעלה הגיבורה ואת לולה הכלבה המשפחתית לידה..
IMG_20191001_121659
והנה הבית שלהם (וברקע בהתחלה הבית היה לרגלי התבור ואז איכשהו התבור הפך להרי גולן, או הרים צפוניים אחרים)
IMG_20191001_121743_1
ולהשלמת התמונה באה אימא קנגה עם רו הקטן
ויחדיו בנו עולם
שיש בו שמחה וטוב ואהבה
בצוותא.jpg

"בצוותא"- אקריליק על בד, 40×80 cm

 

וחיו באושר ואושר
מאז ועד עתה
*
*
*

תוספות:

הסרטון על איה

וזו הג׳ירפה שהיתה בהתחלה, עברה למקום אחר אבל בקשה מאד להכנס לפוסט

והנ התמונה כולה עם הג׳ירפה

תם ולא נשלם


רחמי ירח

בדרך חזרה מהוריי אני מבחינה בפני הירח העגול המושלם עוקבים אחרי בין הבתים. רחוב אחר רחוב. מחכה לי בכל רמזור. פעם מימין ופעם משמאל. לו יכולתי לעצור רגע. מחוץ למכונית. לו יכולתי לצאת. לו יכולתי להגיע לחוף. לו יכולתי להיות על הר. לו יכולתי להיות על ענן, לידו, לו יכולתי להניח את ראשי על פניו, להתכסות בהילתו הרחומה. אני מגיעה לרחוב שלי. עוצרת לרגע. מצלמת. הירח עולה ממזרח. ואני באיזשהו מערב לא ידוע.
זריחת הירח .jpg
צבעי מים, יום שישי ה -13 בספטמבר 2019

שש פנים, גרניום ושמיים

 

ובנימה קצת יותר אופטימית מהפוסט הקודם רוצה לספר על עט שמנמנה המכילה 8-10 עטים צבעונים הנשלפים בלחיצה המאפשרת ציור מהיר בקצב דומה לצבעי המים. הצבעים נשלפים ללא כל הגיון וחורטים בדף רישום שהוא סוג של כתם.  כביכול שני הדברים סותרים: כתם בצבע מים הוא שקוף, לפעמים חסר גבולות, אוורירי, וקו הוא נוכח וחרוט ומגדיר, אבל המעוף בעט הפלאית הזו דומה, החופש, השקיפות, ההולכה הפראית של היד. כך אני אוהבת לצייר בצבעי מים וכך העט הפשוטה הזו מאפשרת לי את הרחיפה כמו בצבעי מים: תזזית הנעה בין היסוס לביטחון, בין זהירות להתפרעות.

img200.jpg

הקיץ מסרב לזוז. גם הזמן. כל כך חם בקיץ שלא בא לצייר בחוץ. אני משתדלת להסתגר כמה שיותר ובין בהייה לבהייה מביטה במראה או בתמונת סלפי וחורטת על הדף את הרשמים שנוצרים מהתבוננות בפרצופי המתבגר (כתבתי בלילה מזדקן, אבל מתקנת ). סלפי כהוכחה שלא נעלמתי.

img206.jpg
3.
img204.jpg
4.
img208.jpg
5.
img209.jpg
6.
img201.jpg
*

ושוב בנימה אופטימית: קניתי עציץ גרניום קטן ועדין שצבעו ורוד ובמרכזו ורוד מגנטה. היו לו הרבה ניצנים ופריחה מוגדרת שיכלה ליצור קומפוזיציה נאה לציורי התלמידים שלי. הצטרפתי אליהם וקשקשתי אותו בעט הצבעונית שלי.

גרניום עטי.jpg

 

וזה יצור קטן ששמו שמיים. סקאיי. כלב הרוח המיניאטורי שלי מזה 7 שנים. היחסים שלנו נעים בעיקר בין אהבה לתלות. כלב זה תינוק שלא גדל אף פעם. כלב רוח קטן זו רוח שיש להזינה בחום ותשומת לב 24/7, אחרת היללות יקרעו את השמיים. ובינתיים השמיים נחוצים עד מאד.

img199.jpg

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


%d בלוגרים אהבו את זה: