האור הנוגע בזווית הצוואר

בבת אחת נעשה קיץ והשמש שכה ערגתי לה בחורף האחרון נדחפת בכח ושורפת את השדות. המוני החרציות ושאר הצהובים מתייבשים ללא היכר בשדות הוד השרון, החום מגיע ל 36 מעלות בשלוש בצהרים, האדמה החולית הופכת לאבק ומרחבי השדות הנותרים בין בנייה לכבישים גם הם מאפירים לקרניה של שמש הקיץ שעומדת להישאר כאן כמה חודשים ולהמיס את מוחנו. ובכל זאת נותרו כמה חרציות וחמציצים בודדים בשביל ההליכה שמבית ההספדים לחלקת הקבר. הכנתי לה זר קטן: שתי חרציות, כמה חמציצים ושלושה פרחי חרדל. אגדתי אותו באצבעותיי. עמדנו מסביב לבור שעה ארוכה. חום השמש היה חזק מטיפות הזיעה של אצבעותיי והם קמלו. בתום דבריהם של קרוביה פיזרתי את הפרחים על הרגבים

איילת למדה אצלי ציור כשבע שנים. בהתחלה היתה מגיעה לשיעורים פרטיים, נוסעת ברכבת מדרום עם תיק רישומי פורטרטים. היא העריצה את ליאונרדו. התעקשה ללמוד את האור בזווית הצוואר. ואז עברה לרשום את עצמה במראה. היא רשמה באינטנסיביות שוב ושוב את מראה פניה. רישומים גדולים שלא חוסכים אף פרט וסדק. איילת חיפשה את הסדקים. היא חקרה את הקושי בחייה דרך הפורטרטים. בהמשך עברה לצייר בצבעי אקריליק. צבעי המים לא היו מספיק עוצמתיים עבורה. היא רצתה את השכבות. את המחיקות. את היכולת לשרוט שוב ושוב את אותה עדינות שחיפשה. ואז עברה לצייר את בני משפחתה. בעיקר את הבת והבן. נדמה היה כי נאחזת בהם להישאר למעלה. וגם עם הבן והבת היא חיפשה את האור הנוגע בזווית הצוואר, על תלתל, לצד העין.

כשאיילת הצטרפה לקבוצת הציור אצלי היא תמיד ציירה בחצר. בחורף ובקיץ. ועם מוזיקה באזניות. היא היתה חייבת להתבודד אבל אהבה את חום הקבוצה, את קן הציור הגדול מתחת לעץ עם הכיסא האדום הגבוה, את הקפה המתוק. גם כשהחלה תקופת ציורי הים שלה והיא כבר לא הרגישה טוב והביאה אוכל לעצמה היא לא ויתרה על הקפה שלי. בשבועות האחרונים היא הגיעה לכאן בשארית כוחותיה. אבל התעקשה להגיע. זה היה במאי בדיוק לפני שנתיים.

היינו בטוחות שהיא תחזור אלינו

אבל היא לא חזרה

יהי זכרה מבורך

img_4477img_4476

 

734411_451134274991709_1140392746_n

עוד על איילת בפוסט שלי מאוגוסט 2013

על ייאוש ואהבה כאן

 


פוסט קצר

העניין הזה של זיכרון. של איך נזכור את מי שנפרדו ויצאו מאיתנו. האם איך שנראו בזמן הפרידה? אני לא יכולה להיזכר בפניה של אמי שלפני חמש השנים האחרונות. אני מסתכלת בתמונות ואלו חיים אחרים. אבי לא השתנה. כן, הוא מאד הזדקן. אמי השתנתה ללא היכר. אני מסתכלת במראה. השעה מתקרבת לחצות. אם אני אוספת את שיערי בבקר, כשהוא רטוב, הוא נשאר חלק למדי. השבוע צבעתי. זה לוקח שבוע עד שצצים הלבנים. שבועיים עד שהם מסמנים שביל לבן. בזווית מסויימת, אחרי שטיפת פנים, אני יכולה עדיין לראות את בבואתי הצעירה. גבי כואב מאד. לחצות את גיל 60 זה להכפיל את קצב ההזקנות. גם בדיקת צפיפות העצם מאותתת. האם לאחר המוות מי שנותר זוכר את התמונות האחרונות או יכול להזכר ברצף תמונות החיים. כאן צריך לבוא סימן השאלה. נקודה


הרהורי לילה

אנשים שאני נעזרת בהם נפשית, רוחנית, חברית, נעזרים ומוקפים באחרים שזרים לי לחלוטין. אני שואלת את עצמי איך יתכן שהם לא בדיוק כמוני. אני מחפשת את מי שבדיוק כמוני. האם זה קיים? האם זו אשליה? האם זה הפוך ממה שמלמדים אותי שוב ושוב שכולנו באנו מאותו מקום. שכולנו אחד. השוני הזה הולם בי בכל פעם מחדש ובכל זאת בכל נקודה של דמיון במפגש – מגיחה מאי שם תקווה שאולי הפעם. ולא.

ככל שהבדידות קשה, היא לא קשה מנשוא. היא מועדפת. כשיגיע הזמן יהיו לי את כל האמצעים ל״שט- דאון״. אני לא אהיה תלויה בחסדי מטפלים. לא אהיה לעול. אברח בזמן מכל אפשרות לכבול אותי בדרמת חוסר האונים של הזיקנה.

בטיול עם הכלב בשכונה שלי עברנו ברחוב עם מדרכות צרות וכביש נקבובי. ספרתי חמישה ג׳יפים שחנו על המדרכות. זו לא שכונה עשירה. יש בה שורדים קשישים עם מטפלות ועגלות, משפחות, ומתעשרים מצוחצחי ג'יפים. אולי יש להם הורים קשישים אולי לא. אבל הם חונים על המדרכות ואילו הספונים בעגלותיהם לא יכולים לעבור. המטפלות דוחפות את כיסאות הגלגלים, מתמרנות בין ג'יפ לכביש לג'יפ. עברתי שם, ברחוב קיבוץ גלויות (כמה אירוני השם) אחרי שצפיתי בדוקו של צופית גרנט על התעללות בקשישים.

אמי ברת מזל כי אבי חי לצידה, במיטה משותפת בחדר משותף. המטפלת מקבלת את מיטב התנאים והיא עדיין מחייכת ומשתדלת. אבל אמי לא חושבת שהיא ברת מזל. היא מרת מזל. והמר הזה מחפש כל דרך אפשרית לחדור דרך השריון שלי. והוא חודר. שוב ושוב ושוב.

לילה. חצות. כבר שעתיים שאני מתכננת להירדם. צריכה לקום מוקדם מחר. לא מצליחה. הבחילה מזדחלת מהכרית לשמיכה לשידה לגופיה ללפטופ לאצבע המקלידה לעדשות המשקפיים. אני מחליפה שוב ושוב את המוזיקה בספוטיפאיי ולא מוצאת את האחת שהיא בדיוק כמוני. כאן ועכשיו. האחת שתשאר. שתתחבר. שתעטוף עד הסוף.

.

.


פרחים של ליל הסדר

אבא שלי, כבר יותר משישים שנה, מביא בכל יום שישי פרחים לאמי. מכולת חדשה נפתחה בקצה הרחוב שלהם ולפני שבוע הביא משם זר שושנים (נא לא להעיר לי שאלו לא שושנים). בחדר השינה שלהם אמי שוכבת כל היום וכל הלילה למעט הזמנים הדחופים שהמטפלת מרימה אותה לענייני הגוף. לאחרונה הייתי מאד מוטרדת מליל הסדר. לא שהאירוע בעל חשיבות בחיי. להפך. הייתי רוצה למחוק אותו מלוח קיומי. אותו וחגים נוספים. זה תמיד היה כך. מאז ילדותי אבל בשנים אחרונות זה נעשה קשה במיוחד. אני לא זוכרת ליל סדר אחד שהיה בו ״בסדר״. אולי רק האחד בו הייתי רחוקה באמריקה עם תינוקת וכמה חברים לא יהודים הסבו אצלנו לארוחת ערב שכללה גם מצה. אני זוכרת לילות סדר שבתי הייתה הולכת למשפחת אביה, שנה אחר שנה, ואני הייתי משוטטת ברחובות עם טוטו הכלב. עם בעלי השני, שלא ממש חגג במלוא המסורת את חגי ישראל בארץ הולדתו היה ניסיון להתחבר לקהילה כזו או אחרת,ילדים משותפים לא היו לנו, וילדנו שלנו נפוצו לאחרים, וכעבור כמה זמן הוא החל לנטוש את ליל הסדר לטובת פרנסה (נהג מונית) ואני ננטשתי זרה בכל קומבינציה שניסינו. אני חושבת שאני לא מיועדת לליל הסדר ולחגים יהודים בכלל. או למשפחה..בהחלט הייתי מעדיפה לשבת בקהילה הינדית במקדש ולשיר מנטרות. או להיות על קצה הר. רק אני ואלוהים שבתוכי. אז אחזור אל זר הפרחים היפיפה שאבא הביא לאימא. בליל הסדר הזה החלטתי להסב אתם לשולחן קטן סמלי ואבא הפתיע אותי עם זר כזה מהמכולת שקנה במיוחד עבורי. זה לא מובן מאליו. זו הייתה מחווה עדינה שהזכירה את הימים שרק אני הייתי שלו.

ליל הסדר התחל בשעה 7 והסתיים בשבע וחצי. אגדות לא היו על השולחן. המטפלת עשתה מרק עוף והיו כמה קניידלך ולטקס ועוגה לא כשרה. במרכז השולחן עמדו כמה מצות שאיש לא נגע בם. אימא השתדלה לשבת בכיסא הגלגלים בתנוחה שלא תכאיב מדי ואת האוכל חתכנו עבורה לפיסות קטנות המותאמות לפיה חסר השיניים. לאחר מכן כל היא בקשה שנעשה סלפי משותף ונשים בפייסבוק. למה פייסבוק אימא? כדי שהאח שלכן יראה, אמרה. היינו שם שתי אחיות שלא ממש זורמות זו עם זו ואח אחד נעלם. הצטלמנו. אימא אמרה שזו התמונה האחרונה.

בסוף הערב לקחתי את זר הפרחים והנחתי באגרטל בביתי. לכבוד הפרחים המפוארים סידרתי את הסלון שבדרך כלל מוסב לסטודיו העבודה שלי ולמחרת ליל הסדר גם הבית שלי נראה בסדר מופתי. חגיגי.

היום הצלחתי להביא את עצמי לצייר את הפרחים

אקוורל, פסח 2019

:


צלילה

היינו קטנות והורינו היו נפגשים בסופי שבוע ובחגים. חלקנו היינו קרובי משפחה וחלקנו לא. אבל כולנו היינו רומנים ובשבתות האבות היו מביאים קבב מהרומני בשוק וחמוצים גדולים והריח היה מתפשט על השולחן הארוך שפתחו במרכז הסלון, ואנחנו, הילדות, מתחת לשולחן מצחקקות. אני גם זוכרת אותנו ״עושות שטויות״ באמבטיה ומדברות בשפת סימנים סודית שהאחיות הקטנות לא יבינו. ופתאום קפצנו לגיל 13. את קבלה וסת לפניי ושכנעת אותי שצריך להוריד שערות ברגליים. הלכנו ביחד לקוסמטיקאית בגבעתיים. בשבתות היינו הולכות לברכה. היה לך גוף נהדר. את היית גדולה ממני בשנה וכבר מחוטבת להפליא. בתמונה אני נראית כפופה ומבוישת מהצמיחה הפתאומית של שדיי ואת זקופה וגאה. התמונה הבאה שזכורה לי היא מיום חתונתך, יפה וזוהרת. זה היה בערך הזמן שהחל המתח המשפחתי. הם ואנחנו היינו קרובי משפחה מצד אבא שלי ואימא שלך שהיו דומים מאד בתווי פניהם. מה בדיוק היה שם אני לא יודעת. היו כמה סצנות שבחרתי להתעלם מהם. עברתי לגור בירושלים ואחר מכן בארצות הברית והתנתקתי מהריבים המשפחתיים ומחיי החברה של הוריי. זכורה לי רק עוד סצנה אחת. בלווייתו של סבי, הייתי אז חיילת, הצטרפתי לסגריה מחוץ לשער עם אבא שלך שבו הייתי מאוהבת במהלך ילדותי. הוא היה דומה לרוברט רדפורד והשתוקקתי ליופי הזה שהיה זר במשפחתי. אני זוכרת אותנו מעשנים בסוד כזה, ואת אמי שקולטת את הסיטואציה ונוזפת בנו קשות. האבא היפה מת מסרטן בעת שהתגוררתי בארה״ב.
לפני שבוע יצרתי קשר עם הבן הצעיר, שדומה לאבא שלו להדהים. פתאום הרגשתי דחף בלתי מוסבר כזה. וגעגוע אליך. הוא ענה לי מיד ( הפייסבוק המנצח) וכשמסרתי ד״ש לאחותו הוא סיפר לי שימייך ספורים. אתמול עזבת את החיים.

img119

צלילה ז"ל

עידכון:

אתמול הרגשתי כמו באבודים. מצאתי משפחה שנעלמה לי לפני כמה עשרות שנים ובנסיבות מסוימות מתעוררות הרגשות שלא ידעתי על קיומן. כמה מוות הוא דבר עוצמתי. הוא נתפס ברגש כפרידה סופית ומבסמוך לו מתאוררות מנהרות חשוכות ארוכות המכילות הרבה דברים שהוחבאו בתוכם עם השנים. את עומדת מול קבר שמכסים אותו במהירות מגבעת העפר הסמוכה וליבך מתמלא אהבה לכל הנוכחים. רגע מכונן. איבדתי בת דודה אחת ומצאתי אחרת. העצב והאהבה נהפכים לאחד ועולים מעל ככיפה מגינה. הזמן נעצר .
.


קוצים בגלבוע

היום השלמתי שני אקוורלים מצילומים שצילמתי בגלבוע. במשך שבוע נאבקתי עם שני הציורים האלו שנראים קלילים, מוארים, שמחים, אופטימיים ופורחים. זו המומחיות שלי: העמדת הפנים.
במרץ מלאו לי שישים. כמה חגיגות יפות להפליא נעשו לי על ידי תלמידים וחברים. אבל עם קצוות משפחתי המפורקים הדברים היו קשים. גם הנסיונות לציין איזשהו סמן בתאריך הזה היו רצופים כאב.
אני לא יכולה לתאר מה היה בדיוק.
אבל כן בדיוק הגיע במשלוח מאנגליה צבע המים הצהוב,  הצבע המאפיין כל כך את פרחי האביב למיניהם, והשילוב של הירוק רעל עם הורוד סגול מגנטה של הקוצים היפים ( שאף הם מכאיבים להפליא) הניע את שני האקוורלים הללו.
ובמהלך השבוע הדגמתי לתלמיד ותלמידה פרטיים שלי מה אפשר לעשות עם צבעי מים כשהטבע יפה מדי לציור. ציירתי תוך כדי שיעור ואחרי השיעורים ובעיקר בראשי בלילות חסרי השינה או השינה הטרופה.
ושוב, אני אמנית האשליות
היופי הזה, במקום הספציפי ההוא, קרע אותי לגזרים.
ואולי יום אחד יבינו מי שאולי
-ועוד
-באהבה

לנגן מול מצלמה

עם קבלת פסנתר הסטנוואי (נס של ממש) הבנתי שפחד הקהל המלווה אותי מאז גיל 6 יכול להיעלם. תמיד היה הפחד הזה, שמישהו שומע אותי ומצקצק בלשונו, ואז פחד הבמה (התחלתי להופיע מגיל 6 עשיתי את זה כאן ) והלחץ הזה שהאצבעות לא יישמעו לי וקולי ישבר (זה אכן קרה, ולא פעם אחת) ושיצחקו עלי ושאף פעם לא אוכל להגיע לשלמות (וגם לא קרוב לשלמות). אז כן עשיתי בגרות (בתיכון) בנגינה ואפילו קבלתי ציון גבוה, אבל זאת הייתה אימה נוראית שאחריה החלטתי לעולם לא להופיע. לא להיחשף. אז כן למדתי באקדמיה למוזיקה (אבל קומפוזיציה) וכן הייתי ועדיין מורה לפסנתר, אבל תמיד הייתה הרגשה הנוראה הזו שאפילו הקירות שומעים ובאיזו זכות אני בכלל משמיעה צלילים. היו לי כמה וכמה פסנתרים. לא אהבתי אף אחד מהם. לפני כמה שבועות הזדמן בחיי פסנתר סטטנוואי (Stieneay & sons) כבן 40, עם צליל קסום במיוחד והחלטתי שזה הזמן להתגבר על פחד הקהל.
ואולי זה לא הפסנתר עצמו, אלא האפשרות הקלה והזמינה של הקלטה עצמית בעידן הסלפי, הרי הקהל לא ממש ביציע ואני לא ממש על במה. ואיני נמצאת באותו זמן ומקום עם מי שצופה ומאזין (אם ישנם כאלה). אז זה הזמן.
קטע ראשון מתוך "שביל החלב" של מורי ורבי לקומפוזיציה אנדרה היידו ז"ל (מלודיה ללא מיצרים)
ועכשיו שלושה קטעים קצרים שכתבתי לתלמידים שלי (לפני כ 30 שנה)
זהו בינתיים שיהיה סוף שבוע רגוע
_
(מתנצלת מראש על כל סרטי הוידאו שיעלו בפעמים הבאות. סוג של שמירה. בשביל זה עשיתי שידרוג בוורדפרס. אולי תכנון של סביב גיל 60..)

60 שנות הולוגרמה

אימהות צעירות שיולדות כמה שנים אחרי טראומת השואה, העלייה לארץ מוכת הפוליו, נדבקות מחלימות ויולדות , לא יכולות שלא לטעות. ובכלל, אימהות תמיד טועות. בלתי אפשרי להיות אימא מושלמת בכל נסיבות שהן, במיוחד בנסיבות אמי. מחר לפני 60 שנה נולדתי בשבוע ה- 42 של ההיריון, לאחר זירוז קצר.  הייתה זו שעת צהרים ואף אחד לא היה עם אמי בחדר הלידה השוקק של בית החולים ״הקרייה״. אבי הסיע אותה לבית החולים בבוקרו של אותו יום, פתח לה את דלת המכונית והיא צעדה לבדה לחדר המיון. הוא נסע לעבודה. לא היו אז טלפונים ואני תוהה איך הודיעו לו. מתי בא לבקר. איפה היו סבתותיי? אולי מחר אשאל. הסיפור היחידי שסופר לי קשור למוצא שמי: חברתה של אמי הביאה לה פרחי איריסים ( באותו יום או למחרת?) ומששאלה אמי לשמם בעברית, התלהבה והחליטה: איריס.

מאז אני מפלסת דרך רצופת אתגרים.

לפני כעשור הוספתי את השם איריסיה לשמי בתעודת הזהות. הרגשתי שאני צריכה בית הורי אוניברסלי, שם שיזכיר לי שהכל ("המציאות") כאן מתקיים על במה כביכול, מחזה שמוקרן מתוך מצבור אינסופי שנערם בראשי, תנועה בלתי פוסקת שתיעצר בבוא הזמן הנכון בו יורם המסך בראש ותתגלה תופעת  ההולוגרמה בנוכל גם למחקה.

שם המשתמש שלי בבלוג הוא הולוגרמית. יצרתי את הבלוג עם שמו לפני כשעשר שנים בעקבות רגע שראיתי את חיי כהולוגרמה. ולתוך זה נולד הצורך לשם איריסיה. מאז תופעת החיים כהלוגרמה מסתתרת לרוב ועל המסך מוקרנים החיים שנראים מציאותיים יותר מתמיד בשלל מופעיהם המעצבנים, מצחיקים,מאכזבים, מקנאים, פורחים, דואגים וכו וכו׳ וכל מה שנותר זה להמשיך ולחכות בסבלנות (פעילה) להתפוגגות המסך.

ואם נחזור לאימא שלי אני מאחלת לה שיחזרו אליה כל רגעי השמחה האמיתית שהיו לה בחייה ויתייצבו לפניה בפרק הסיום של קיומה בגלגול החיים הזה. ושלא תדע עוד כאב וצער

השבוע הראשון שלי

.

מתוך התערוכה שפת אם 2009

.

מתוך התערוכה ״שפת אם״ 2009

.

יום הולדתי הרביעי

.

תלמידות שלי חוגגות לי 60


עוגה עוגה נומי

חיפשתי על מירה לובה בגוגל. מה שהכי לפת אותי זה המחיקה שלה את הפרק הארץ ישראלי מתולדותיה. קראתי במהירות שטחית למדי את הערך עליה בויקיפדיה ושניים שלושה מאמרים. אני עייפה מדי לעיון מעמיק ביצירותיה (רובן בגרמנית) אחרי סוף שבוע אינטנסיבי עם נכדתי בת השנה וכמה חודשים. דווקא יש לי ניסיון טוב למדי בלהרדים אותה: אני שרה לה. את שיר הילדים "גינה לי גינה לי" הייתי שרה גם לבתי לפני שלושים שנה ואינטואיטיבית זה מה שיצא מתוכי כשניסיתי להרדים את נכדתי בפעמים הראשונות. וזה תופס עד היום. אז הפעם שלפתי את הספר עצמו מאוסף הספרים המרופט למדי, ששרד מילדותי שלי ומילדותם של אחרים (פעם הייתי רוכשת ספרי ילדים ישנים) ושרתי לה את כל השירים הלוך ושוב עד שנרדמה. קצת התבדחתי עם עצמי בצילומי וידאו קצרים ומשנרדמה עלו בי כמה הרהורים על השירים והאיורים הללו. השירים נכתבו בגרמנית ותורגמו לעברית לפני שפורסמו. מעניין מי תרגם ונתן את השמות רותי ויונתן.. (כתוב בספר שאווה איצקוביץ הצטרפה למירה לובה במלאכת הציור.. לא הבנתי את השותפות.. אחת רשמה ואחת צבעה?) 

img100

הציור הזה מונומנטאלי בשבילי. עד היום יש לי תשוקה לעוגה בדיוק כזו. עם ילדים רוקדים בחדר צהוב. על כל ילד וילדה הייתי חולמת שעות. הכי אהבתי את הילדה עם השמלה האדומה המנוקדת. היא כנראה הייתה הכי טעימה.

בשיר האהוב עלי "גינה לי גינה לי" מצוירים פרחי אמריליוס. היום הבנתי סוף סוף למה אני כל כך נמשכת לפרח הזה. ומציירת אותו  בכל הזדמנות

img101

אמריליוס. אקוורל

אמריליום עם לשון.jpg

ובכלל הבליחה לי עוד הבנה מדוע אני כה נמשכת לפרחים וגינה…

 השיר "מאחורי ההר" די הפחיד אותי. כבר נכתבו עליו כמה עניינים לא פשוטים ולא תמימים בכלל.  אז לא אוסיף. אבל הוא נפלא ביותר!

ואז רותי "המסכנה" שצריכה להתחתן עם כושי.. מה היה קורה אם היו מדפיסים את הספר הזה כיום? הבנתי שלסופרת מירה לובה היו כמה עניינים עם "כושים".  בילדותי היו לי כמה ספרים "כושים"  אהובים כמו "עשרה כושים קטנים", ו"כושייה עם שמשייה" (רינה שני). הייתה לי גם בובה כושית שקראתי לה פשוט כושית. אז אפשר לעשות מטעמים פסיכולוגיים קורקטיים לזה, אבל אני מעדיפה להיות סחופה במנגינות.. (בסוף הפוסט תראו למה)

img104

והספר מסתיים "ביונתן הקטן" הילד השובב שרצה למצוא אפרוחים על העץ. ומה לעשות בהם? אבוי!… ואז קיבל עונש עם חור במכנסיו. ורואים לו. ממש טראומת ילדות. ילדותי. ויונה וולך… ובכל זאת כל נהניתי לשיר את זה.

img102

יונתן הקטן 1

יונתן הקטן 2

ובסוף היא נרדמה "בפעם הייתי"

 

 


פרחים חדשים וטקס

כדי ללבב קצת את העיניים (למי שצופה בי), מבלי להזכיר את אווירת ה blue  שסובבה אותי לאחרונה, הנה כמה אקוורלים חדשים

פוקסיה מתפרעת.jpg

52970923_2601419229930872_5719647869804216320_n.jpg

puja flowers.jpg

ותמונות מיוחדות מטקס יומהולדת  במסורת ההינדי העתיקה בנעשה בביתה של נורית זרחי. הטקס לווה בפרחי השדה האחרונים שליקטתי וציירתי

IMG-1109IMG-1102

 

 


%d בלוגרים אהבו את זה: