קטע מיומן

בשבועות האחרונים התחלתי לכתוב יומן שמתמקד בעיקר בניסיונות לכתוב על מעגלי הדיכאון והחרדה שאורבים לי מדי יום. להפוך אותם לחברים כתובים. לא לפרסום. כמו להתאמן במילים. כמו משימת התעמלות יומיומית. לרוב יוצאים רק קיטורים כאלה ואחרים.

הנה קטע מאתמול

אני מכריחה את האצבעות שלי לכתוב. התעוררתי עם כאבי אצבעות בשתי הידיים. את הזרת והקמיצה לא יכולתי להניע. כאבים מטורפים.  אחרי ארוחת הבוקר החלטתי לקחת סלקוקס. בזמן השיעור עם א' (שיעור בו אני מלמדת אקוורל) היה נדמה שעבר לי הכאב, כלומר ירד מ-10 ל 4-5, וזה משהו. הצלחתי לצייר בזמן שצייר הוא. ציירתי פרחי בר אבל לא כמו שתכננתי. חפרתי על הציור שלוש שעות בזמן שאני מדברת על הא ודה וסתם. בלי שאצייר לא הייתי יכולה להעביר את השיעור. מה יש לו שהוא ממשיך לבוא. כל כך הרבה שנים. אני לא מלמדת אותו כלום. אבל כשהוא אצלי הציורים שלו טובים. כשמצייר בבית לבדו הציורים סתמיים, מלאי טעויות וחסרי רוח. בתום השיעור אני מציידת אותו בעוגה שהצלחתי לעשות הבוקר. עוגת תפוחים תמרים תפוזים צימוקים וקאשיו. עוגה כל כך עשירה בטעמים. איך יוצאת ממני עוגה כשאני כה חלולה.

השעה רבע לאחת עשרה בלילה. סקאיי קם, יוצא משמיכותיו ומתנער. ושוב מבקש שאכסה אותו. אי אפשר להתעלם כי מייד הוא פוצח ביבבה קורעת. הוא תמיד עושה את זה כשאני מנסה להתרכז במשהו. סגרתי את הטלוויזיה שקשקשה ברקע הפייסבוק. מזה שעות שאני מדשדשת בתהום. מדי פעם מצווה על עצמי: תסדרי כביסה. עכשיו תכניסי כלים למדיח. עכשיו תאכלי ארוחת ערב. עכשיו תסיימי את הספר. הספר הזוועתי שהורדתי מהאתר. לא שהיה משעמם. אין לי סבלנות לספרים, אבל הוא היה מותח על נושא יחסי אימא בת. ממש רלוונטי ואיום ונורא. סופרת מתחילה שמשתמשת כל הזמן בתחבולות ספרותיות שבהתחלה מרתקות למדי, פה ושם מפתיעות ולבסוף נמאסו עלי. רק רציתי לדעת מה הסוף. שהאימא והבת מתאחדות שוב אחרי ההיעלמות של הבת. רציתי להבין למה נעלמה ולא הבנתי. סיפור לא אמין עם יותר מדי סימבולים. הרגשתי מרומה. סתם. בזבוז זמן. ומצד שני שמחתי שהתחלתי וסיימתי ספר. רומן כביכול. שקראתי ברצף. לו הייתי קוראת רומן רציני של מיטב הספרות.. קשה לי להתרכז.

ציירתי זר פרחי בר. חרדלים, חרציות, חמציצים- איך זה שכל כך ח׳ יש בשמותיהם של פרחי הבר השכונתיים. יש גם סביונים. אותם אני לא מציירת אף פעם. וגבעולים למיניהם שאני אוספת לזר וגם קטפתי תורמוס סגלגל בהיר, מהתורמוסים האחרונים שנשארו מאחורי הבית בשדה החרוש והמגודר.

ואז ציירתי את הצבעוני ההדור שצמח מפקעת קטנה ששתלתי לפני כמה חודשים. הצבעוני הבלתי אפשרי לציור. אף פעם לא הבנתי למה אנשים אוהבים צבעונים. מה יש בפרח הזה שצריך להסתכל עליו מלמעלה כדי לראות משהו מעניין בתוכו, שמבחוץ הוא נראה כמו פרח פלסטיק שתוקעים באמבטיה של פעם. שדות הצבעונים ההולנדיים מעולם לא שכנעו אותי, וגם לא אספני הצבעונים המסתוריים. אימא שלי אוהבת צבעונים. תמיד אחותי או אבא שלי מביאים לה צבעונים ליום ההולדת שלה כי זו העונה שלהם. מזל שהיא לא קראה לי צבעונית. כי גם איריס היא לא הכירה כשנולדתי לפני 62 שנים ושיש שם כזה. מזל שאיריס צלצל לה יותר טוב. פעם לא אהבתי את פרחי האיריס אבל בשנים האחרונות הם אהובים עלי במיוחד. אכן פרח הדור וכל כך זקוף וסימטרי כזה כביכול, פרח עז שפורח ונובל מהר. אחד כזה פרח אצלי השנה בעציץ ועוד אחד יפרח עוד מעט. לא ציירתי אותו. לצייר איריס זה די בלתי אפשרי בגלל שהוא כל כך מוגדר. הפוך ממני. אני חושבת שאיריס לא מתאים לי. דווקא יותר מתאים לי שושנה או ורד. אמי לא הייתה בוחרת בי כשושנה, חברתה הנאמנה כביכול מזה שמונים וחמש שנה אבל לאחותי הצעירה ממני בעשר שנים קראה ורד. אני לא מתחברת לאותיות ו-ר-ד . אותיות איריס יותר חזקות ויפות בעיניי. אבל אני מתקשה להיות איריס. להיות הדורה וזקופה ואצילית ונוכחת ומנצחת. לעיתים נדירות אני כזאת. נדירות. רוב הזמן, ובמיוחד בשנים האחרונות אני שחוחה. אני עץ. ערבה בוכייה. כן היה מתאים לי להיקרא ערבה. אבל איפה אמי ואיפה ערבה. עולמות אחרים לגמרי

חצי כדור שינה משפיע עלי, משחרר קשקושי כתיבה כמו קשקושי המדיח. קולו כל כך מרגיע בלילה. צוקופום צוקופום צ'לה צ'לה צ'לה, והקנאק הזה בסוף כשהיא נגמרת ונפתחת, הדלת של המדיח. ואז ברבע לשתיים עשרה החריקה של האופניים בירידה של הרחוב, הברקס הזה על יד הבית. מישהו. מישהו חזר הביתה. לא לבית שלי. אבל חזר. אפשר להירדם

3.3.21

Iris Kovalio

Iris Kovalio


המדיח

אחרי הרבה שנים של יחסים קשוחים בין המים לאצבעות הידיים שלי פירגנתי לעצמי מדיח צר למטבח. הייתי צריכה לפרק עבור זה חצי ארון, לוותר על המגירות ועל נתח משמעותי מתוך הארנק שלי. אבל קורונה.. ועליתי כמה קילו בזכות הפירגונים הנוספים שהצטרפו לארוחות המפוחממות שלי, כמו אלכוהול והמון שוקולד, בעיקר לבן.

אז אחד הדברים הכי מרגיעים שנשמעים בלילה לפני נסיונות ההירדמות הוא קולו של המדיח. אני מכירה את כל מגוון הנקישות, הזרימות, הפליטות, השאיבות, הקרקושים והציקצוקים, עד שמשמיע קול פעירה שנשמע כמו התנפצות של כוס של כוס זכוכית על שיש קר כשמים רותחים נמזגים לתוכה ואת נשארת עם חצי כוס ביד וכווייה קטנה שיכולה להגיע אפילו לירך מבעד לג'ינס.
ואם נחזור לצלילים המענגים של הכלים הנשטפים ומוברקים היטב ולמכונה העושה את מלאכת ההדחה במקומי, מסתבר שזו המתנה הטובה היותר שיכולתי לתת לעצמי לרגל הרילוקיישן של בתי היחידה עם נכדיי היחידים ליבשת ההרפתקאות הנודעת בשם אפריקה הפראית. וכל זה בתקופת הקורונה המקוללת שסגרה את נמלי התעופה ומי יודע מה עוד תסגור


לנצל את ההזיה העכשווית

בימים האחרונים יוצא לי להאזין לתקשורים קונספירציות ועוד שידורים פרטיים ללא צנזורה בנושא הקורונה והחיסונים ומצב העולם. אני מאזינה מדי פעם באותה מידה שאני מאזינה לחדשות. כדי להירגע. כלומר לא ממש להירגע, אולי להתאזן. ואם לא להתאזן אז לקבל השראה. כי מהמצב ההזוי הזה רצוי לינוק ולא להניק.

אז מתחילת הקורונה, במרץ שעבר, אני מציירת פה ושם בהתקפות, כותבת פה ושם, מתרגלת אמונה בעצמי, שיקום חיי כאדם יוצר, שיחזור תדמית קודמת ובניית עמדה מחוזקת, דווקא בזכות הלא ידוע כתוצאה מהמצב העולמי השופע חומרים חדשים, ניירת שלרובנו מיותרת, אך אותי מדליקה, כמו שנדלקתי בעבר, ועדיין (קמבק) מאריזות של תרופות.

להלן כמה מהעבודות מהשבועיים האחרונים:

כתבתי לעצמי כמה פתקים

ואז

זה לא המספר והתאריך שלי. השאלתי את המספר מאחותי.

וזה כן המספר של אבא שלי וזה אבא שלי מתחסן

וזה סלפי.

פחדתי מהחיסון. החלטתי לא לעשות אבל קבעתי תור. ובסוף אפילו רציתי להידחף יום קודם. כל כך שטפו לי את המח. אז שיריינתי הגנה לשעות שאחרי.

ואז היו כמה תופעות לוואי ועשיתי בדיקת קורונה אחרי כמה ימים.

וזה מה שכתבתי :

אחרי 72 שעות בערך קבלתי מספר דיגום שבאמצעותו אפשר היה להקיש ולקבל תשובה. תופעות הלוואי היו מפתיעות למדי בחלקן הראשון. הן לא היו מוזכרות בשום טופס או אזכור חדשותי. תוך שעה חזרתי לימי נשיותי השופעת בריקוד על עננים פלומתיים נוטפי ליקר דובדבנים מענג. כעבור כמה שעות נפלתי לתהום חמים של ריחות משכרים ושקעתי בשנת ה -12 שעות הנדירה שלי. למחרת ריחפתי בין התכווצות שרירים אחת לשנייה והכנתי מאכלי שפע מנחמים למשפחה. אחרי 48 שעות בדיוק התחילו כאבי ראש וגרון. התקשיתי לבלוע. נראה שמערכת העיכול שלי התגייסה להזהירני מפני היסחפות אחר הלב המתעורר אחרי שנת דור. ואכן התעורר גם הלב בדפיקות מעוררות דאגת מה, ובכל שעה מדדתי חום שלא הצליח לעלות מעל 35.8 . ביום הרביעי שלאחר החיסון החלטתי ללכת למתחם הבדיקות. כמובן שטעיתי בדרך שאמורה לארוך 5 דקות אך ארכה כ-25 דקות פקוקות וסיבוביות, ובכניסה למתחם לא הצלחתי לצלם את הברקוד. חייל עזר לי ומילא את פרטיי. לא היה איש לפניי, רק כמה בודדים ציקצקו אחריי וחיכו בסבלנות שאסיים לדקלם את פרטיי. הבדיקה ארכה כמה שניות אבל התבלבלתי ויצאתי מהשביל הלא נכון, אז ניסיתי לקצר דרך הזזת מחסום אחד, אך מיד החיילים צעקו היי גיברת. היי דודה. ואני הבנתי שאני כבר לא נערה יפה כמו שהייתי בתופעת לוואי הראשונה, והלכתי לבית הקפה ממול לשתות אספרסו קצר. ישבתי על הספסל וידעתי שאין לי קורונה. אבל לקח להם עוד שלושה ימים להודיע לי שאני שלילית. גם תופעות הלוואי חלפו בינתיים.


בעוד שבוע

חיסון. אקוורל מושחל במזרק. 1996

יש לי שבוע להתכונן.
אני אשאיר בית מסודר.
ארון בגדים מסודר. טוב זה לא חשוב.
אנקה את מגירת שידת המיטה.
הציורים כבר מזמן מאורגנים בשידת המתכת
תיקיות המחשב מגובות. נשארו קצת שאריות לסדר. יש עוד שבוע.
יש לי שבוע. אשנה כמה סיסמאות שלא יהיה קשה מדי. וגם שיהיו דברים בלתי ניתנים לפיצוח.
צבע לשיער כבר עשיתי לפני יומיים. אוריד שערות מהרגליים.
יש לי עוד שבוע.
להתכונן.


כזאת

אני כזאת. נכנסת חזק בכל פעם במשהו אחר. כמו סרטן הולכת לצדדים. כמו נחש מתפתלת זוחלת כמו חפרפרת חופרת נכנסת לבור כמו דב למערה כמו נשר מרחף על פי תהום. אוספת מפה ומפה ומפה ושם, בולעת מתלהבת מוחקת רותחת נשברת כמו קרחון בלב ים צפוני

כזאת אני, גם וגם וגם

וגם

וכל מי שניסה להאיר ולהעיר, לפעמים הצליח ואז כבר לא, לפעמים נאחזתי ואז כבר לא, הלכתי שבי ונפלתי או התרוממתי לגבהים אחרים כביכול הפוכים כועסים מורדים ושוב מוחקים ושומרים על דיסקאונקי בקופסא קטנה באיזו מגירה שכוחה

ועוברות שנים וצלקות נפתחות פתאום

קצת זבות וקצת מענגות

כזאת אני ואם אין אני לי מי לי

מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה" 2014

קפסולות

שיימשך לעד המרחק והמסכות וההגנות והנפרדות והחורף והמעיל מראש ועד רגליים ושמיכת הפוך הבלעדית יחידנית שלי שלא יבוא לפתחי דבר

מלבדך

פעם בכמן זמן חסר זמן תחמוק מקפסולתך לקפסולתי נתערבב במעבדה שמיימית

כמחסנים מפני געגועים קשים מנשוא


שמונה נרות ועוד אחד

זהו פוסט שנכתב בחנוכה 2011

(מנסה לשחזר פוסטים ישנים מוורדפרס)

שמונה נרות ועוד אחד

מאת איריס איריסיה קובליו

אנחנו מדליקים אור כדי לגרש  את החושך. זהו קונצנזוס. איך אפשר לערער על האור.

בחנוכה הזה אני מכבה שמונה נרות ועוד אחד

כי אחרי החושך הגדול

חייב לבוא אור גדול

 .

בנר ראשון אני מכבה את האמונה בהבטחות

בנר השני אני מכבה את האמונה באמת האחת

בנר השלישי אני מכבה את המושג "אהבת חיי"

בנר הרביעי אני מכבה את עצמי מהסיפורים והשירים שנכתבו עלי

בנר החמישי אני מכבה את עצמי מן הפיתוי והגאווה

בנר השישי אני מכבה את עצמי מהקנאה והביקורת

בנר השביעי אני מכבה את רגשות האשם וייסורי המצפון

בנר השמיני אני מכבה את האחיזה בתעתועי הגעגועים

 .

ואת הנר התשיעי, השמש, אני מכבה בשפתיי פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפוווווווווווווו

לחיים! שנזכה לחנוכה הבאה

ועל הניסים ועל הנפלאות

בחמלה

אמן


מתחת למפלס

הפוסט הראשון שלי בוורדפרס. לפני עשר שנים. מה השתנה ומה לא

סקיצות

ספרתי את הבתים שגרתי בהם. לא הספיקו שלושה סיבובים של שתי הידיים שלי. אז ניסיתי לספור את חללי העבודה שהיו לי (הסטודיו) וגם אלו היו רבים מעשר אצבעותיי. מכובד למדי בהתחשב בזה שלא הלכתי בדרך האמנות מהימים בהם התחלתי להגדיר את עצמי. שאלתי את עצמי מה נחשב חלל עבודה ומה לא. שולחן דחוק בפינה, מאחורי מיטה או ספריה שעליו מונחים בערבוביה כמה כלי ציור? חצי חדר בדירה? חדר שמשמש ביום סטודיו לציור ובלילה קליניקה של פסיכולוג? או לחלופין חדר שמשמש שלוש פעמים בשבוע סטודיו לציור ובכל השאר סטודיו ליוגה? או סלון שמשמש סטודיו לציור עד שבאים אורחים או שכנים או תלמידים או משפחה? בן זוג?

אני אמנית וזהו פוסט נסיוני. נסיון להוציא את אצבעותיי מעל קו המפלס.

מעל הקו נמצאים כל המחר. הזמן. התוכניות. הרעיונות. הכוחות. הגוף. הדיבור. המגע. האהבה.

מתחת למפלס חושך.

View original post


בחזרה לתרופות (אמנות)

מאז התפרצות הקורונה לחיינו חזרתי לצייר על אריזות של תרופות. בימים הראשונים של הסגר הראשון הזמנתי את כל התרופות האפשריות מהסופרפארם כי חשבתי שעד עולם כבר לא נצא מהבית. בזמן שהסתגלתי ללמד בזום שוב התחלתי לקלף את האריזות כמו התעוררות OCD נושן ויחד עם געגועים הולכים וגוברים לטבע גם חפרתי לתוך מושג המסכה, הכיסוי, ההגנה, הזיקנה, ההורות, הסבתאות, הפרידות, הצורך להסתיר והצורך להתיר. והצורך בקרבה, שמירת מרחק, סליחה וחמלה

אקוורל מעל אריזת תרופות

אבי ואמי בחדר השינה שלהם, ביקור ראשון שלי מתחילת הקורונה, אפריל 2020

יום הולדת 61, מרץ 2020, ימים ראשונים לסגר הראשון. חוגגת לבד עם הבלו נאן

מנסה צעיף מעולם היוגה. אולי יושיע. אפריל 2020, אקוורל על אריזת כדורי הרגעה

איחוד משפחתי בנסיבות קורונה, זום עם הבת, הילדים והאבא. אקוורל על אריזת ציפרלקס

מנסה מסכה ורודה. מרגישה קצת אופטימיות. מתאהבת מחדש. אקוורל על אריזת טלפסט

מצליחה ללכת לים בסערה. הו הים. הים. אקוורל על אריזת סטילנוקס

ועוד ועוד


העץ

ביום ההוא

הייתי אליס

והייתי הארנבת

והייתי הזמן

והחור

וצללתי לתוכו

יחד עם כל ההתראות

לא נאחזת בתמרורים

והקולות

עד שבהונותיי נגעו ברצפה

וגופי נגה

ונהר

והתקלף מעצמו

בך

_

אקריליק על מפת איצטרובלים, 2010

%d בלוגרים אהבו את זה: