60 שנות הולוגרמה

אימהות צעירות שיולדות כמה שנים אחרי טראומת השואה, העלייה לארץ מוכת הפוליו, נדבקות מחלימות ויולדות , לא יכולות שלא לטעות. ובכלל, אימהות תמיד טועות. בלתי אפשרי להיות אימא מושלמת בכל נסיבות שהן, במיוחד בנסיבות אמי. מחר לפני 60 שנה נולדתי בשבוע ה- 42 של ההיריון, לאחר זירוז קצר.  הייתה זו שעת צהרים ואף אחד לא היה עם אמי בחדר הלידה השוקק של בית החולים ״הקרייה״. אבי הסיע אותה לבית החולים בבוקרו של אותו יום, פתח לה את דלת המכונית והיא צעדה לבדה לחדר המיון. הוא נסע לעבודה. לא היו אז טלפונים ואני תוהה איך הודיעו לו. מתי בא לבקר. איפה היו סבתותיי? אולי מחר אשאל. הסיפור היחידי שסופר לי קשור למוצא שמי: חברתה של אמי הביאה לה פרחי איריסים ( באותו יום או למחרת?) ומששאלה אמי לשמם בעברית, התלהבה והחליטה: איריס.

מאז אני מפלסת דרך רצופת אתגרים.

לפני כעשור הוספתי את השם איריסיה לשמי בתעודת הזהות. הרגשתי שאני צריכה בית הורי אוניברסלי, שם שיזכיר לי שהכל ("המציאות") כאן מתקיים על במה כביכול, מחזה שמוקרן מתוך מצבור אינסופי שנערם בראשי, תנועה בלתי פוסקת שתיעצר בבוא הזמן הנכון בו יורם המסך בראש ותתגלה תופעת  ההולוגרמה בנוכל גם למחקה.

שם המשתמש שלי בבלוג הוא הולוגרמית. יצרתי את הבלוג עם שמו לפני כשעשר שנים בעקבות רגע שראיתי את חיי כהולוגרמה. ולתוך זה נולד הצורך לשם איריסיה. מאז תופעת החיים כהלוגרמה מסתתרת לרוב ועל המסך מוקרנים החיים שנראים מציאותיים יותר מתמיד בשלל מופעיהם המעצבנים, מצחיקים,מאכזבים, מקנאים, פורחים, דואגים וכו וכו׳ וכל מה שנותר זה להמשיך ולחכות בסבלנות (פעילה) להתפוגגות המסך.

ואם נחזור לאימא שלי אני מאחלת לה שיחזרו אליה כל רגעי השמחה האמיתית שהיו לה בחייה ויתייצבו לפניה בפרק הסיום של קיומה בגלגול החיים הזה. ושלא תדע עוד כאב וצער

השבוע הראשון שלי

.

מתוך התערוכה שפת אם 2009

.

מתוך התערוכה ״שפת אם״ 2009

.

יום הולדתי הרביעי

.

תלמידות שלי חוגגות לי 60


עוגה עוגה נומי

חיפשתי על מירה לובה בגוגל. מה שהכי לפת אותי זה המחיקה שלה את הפרק הארץ ישראלי מתולדותיה. קראתי במהירות שטחית למדי את הערך עליה בויקיפדיה ושניים שלושה מאמרים. אני עייפה מדי לעיון מעמיק ביצירותיה (רובן בגרמנית) אחרי סוף שבוע אינטנסיבי עם נכדתי בת השנה וכמה חודשים. דווקא יש לי ניסיון טוב למדי בלהרדים אותה: אני שרה לה. את שיר הילדים "גינה לי גינה לי" הייתי שרה גם לבתי לפני שלושים שנה ואינטואיטיבית זה מה שיצא מתוכי כשניסיתי להרדים את נכדתי בפעמים הראשונות. וזה תופס עד היום. אז הפעם שלפתי את הספר עצמו מאוסף הספרים המרופט למדי, ששרד מילדותי שלי ומילדותם של אחרים (פעם הייתי רוכשת ספרי ילדים ישנים) ושרתי לה את כל השירים הלוך ושוב עד שנרדמה. קצת התבדחתי עם עצמי בצילומי וידאו קצרים ומשנרדמה עלו בי כמה הרהורים על השירים והאיורים הללו. השירים נכתבו בגרמנית ותורגמו לעברית לפני שפורסמו. מעניין מי תרגם ונתן את השמות רותי ויונתן.. (כתוב בספר שאווה איצקוביץ הצטרפה למירה לובה במלאכת הציור.. לא הבנתי את השותפות.. אחת רשמה ואחת צבעה?) 

img100

הציור הזה מונומנטאלי בשבילי. עד היום יש לי תשוקה לעוגה בדיוק כזו. עם ילדים רוקדים בחדר צהוב. על כל ילד וילדה הייתי חולמת שעות. הכי אהבתי את הילדה עם השמלה האדומה המנוקדת. היא כנראה הייתה הכי טעימה.

בשיר האהוב עלי "גינה לי גינה לי" מצוירים פרחי אמריליוס. היום הבנתי סוף סוף למה אני כל כך נמשכת לפרח הזה. ומציירת אותו  בכל הזדמנות

img101

אמריליוס. אקוורל

אמריליום עם לשון.jpg

ובכלל הבליחה לי עוד הבנה מדוע אני כה נמשכת לפרחים וגינה…

 השיר "מאחורי ההר" די הפחיד אותי. כבר נכתבו עליו כמה עניינים לא פשוטים ולא תמימים בכלל.  אז לא אוסיף. אבל הוא נפלא ביותר!

ואז רותי "המסכנה" שצריכה להתחתן עם כושי.. מה היה קורה אם היו מדפיסים את הספר הזה כיום? הבנתי שלסופרת מירה לובה היו כמה עניינים עם "כושים".  בילדותי היו לי כמה ספרים "כושים"  אהובים כמו "עשרה כושים קטנים", ו"כושייה עם שמשייה" (רינה שני). הייתה לי גם בובה כושית שקראתי לה פשוט כושית. אז אפשר לעשות מטעמים פסיכולוגיים קורקטיים לזה, אבל אני מעדיפה להיות סחופה במנגינות.. (בסוף הפוסט תראו למה)

img104

והספר מסתיים "ביונתן הקטן" הילד השובב שרצה למצוא אפרוחים על העץ. ומה לעשות בהם? אבוי!… ואז קיבל עונש עם חור במכנסיו. ורואים לו. ממש טראומת ילדות. ילדותי. ויונה וולך… ובכל זאת כל נהניתי לשיר את זה.

img102

יונתן הקטן 1

יונתן הקטן 2

ובסוף היא נרדמה "בפעם הייתי"

 

 


פרחים חדשים וטקס

כדי ללבב קצת את העיניים (למי שצופה בי), מבלי להזכיר את אווירת ה blue  שסובבה אותי לאחרונה, הנה כמה אקוורלים חדשים

פוקסיה מתפרעת.jpg

52970923_2601419229930872_5719647869804216320_n.jpg

puja flowers.jpg

ותמונות מיוחדות מטקס יומהולדת  במסורת ההינדי העתיקה בנעשה בביתה של נורית זרחי. הטקס לווה בפרחי השדה האחרונים שליקטתי וציירתי

IMG-1109IMG-1102

 

 


הבזאר

בחורף 2014 היה לי כל כך קר עד שחשבתי שזהו החורף האחרון. שאני חייבת לעשות משהו קיצוני. לשנות מקום פיזי. וברור שנפשי. כתבתי את זה
3E04B1AC-15F1-4AC7-9DEB-EE5D72D58EDA.jpeg
זהו השיר האחרון שסוגר את ספר השירים הראשון והיחיד שלי עד כה.
השירים בספר נכתבו כמעט כולם באותה שנה וברובם מרומזת בדידות גדולה ואכזבה. הייתי בת 55 ונדמה  היה לי שזהו ספר סוגר חיים.
לא בטוחה שממש שמים לב לזה במבט ראשון. הספר משובץ באקוורלים קטנים שלי, מאד פיוטיים, נופים לעופף בהם. דפי הספר בצבע קרם נעים לעין ומנחם למגע. ספר קטן, דקיק יחסית, עם כריכה קשה כמו פעם. המודל שלי היה ספרו של הרמן הסה ״ נדודים״ בלוויית ציוריו הצנועים והנוגעים ללב.
מאז עברו חמש שנים.
עדיין קר לי. בחורפים. בחורף הזה אני בטוחה שהכי קר לי בעולם. ידיי מכחילות פתאום ומפרקיי מרגישים כאילו סכיני קרח ננעצים בהם עמוק.
רוב הזמן, כך נדמה לי, אני מכורבלת בין התנור לבין הבקבוק המחמם.
אבל לא רואים את זה ( מי שמתעניין) אלא רואים ציירת של פרחים צבעוניים באקוורלים קסומים, פה ושם כמה פורטרטים ( את הקשים אני מפרסמת רק במעגל סגור מצומצם), הרבה צילומי טבע, אור ועוד אור ועוד אור( כמו צחוקם של תלמידיי) . הקור מתחבא מאחורי השורות כביכול.
ולמה נזכרתי?
כי לפני כמה ימים נערך מן בזאר יום האשה כזה בשכונתי. נעתרתי לאחר חיזורים נישנים להציג כמה מהאקוורלים שלי ואת ספר שיריי. להציג למכירה.
בחרתי כתריסר אקוורלים קטנים שדאגתי למסגר באופן מכבד, פרשתי מפה על שולחן מתנ״ס ועליה שישה ספרים , כמה ציורי פרחים, נופים קטנים ולקט זעיר של פירות קיץ. השולחן שלי היה כה יפה. זו היתה הפעם הראשונה שהיה לי דוכן. צילמתי אותו. החלטתי שמכיוון שזהו באזר אמכור גם אני ״ במחירי בזאר״.
זה לא עזר.
במיוחד.
התור אצל המניקוריסטיות היה הכי גדול ובולט. בדוכן התכשיטים הזולים היתה תכונה רבה. מדדו נעלי עקב וכל זרי הפרחים נחטפו במחירים מופקעים. חייבת לציין שהקפה והקורסון שקניתי בפינת הקפה היה מצויינים. שתי חברות באו להיות אתי. שני ציורים קטנטנים  של פרחים מכרתי במחיר חולצה במבצע ושני ספרים במחיר כדור גלידה איטלקית.
אישה אחת באה ורצתה לקנות ספר. היה לה שטר הכי קטן שיש ושטר בינוני. לא היה לי עודף מהבינוני. אז היא רצתה שאמכור לה בקטן. מסביב היו דוכנים רבים שאפשר היה לפרוט בהם כל שטר שהוא. אז לא תעשי לי הנחה, שאלה? ישראלים אוהבים הנחות. סירבתי. זה היה רגע של עשרים שקלים ששבר אותי.
ארזתי והתקפלתי.
אומרים שביומיים הקרובים יהיה השרב הראשון לעונה.
אני כרגע במיטה עם מזגן, גרביים ושני בקבוקי חימום. אולי בתי קרקע הם תמיד קרים במיוחד.
אולי העשור האחרון בחיי קר במיוחד. אני עומדת לסיימו בשבוע הבא.
העשור שאחריו יהיה יותר שמח. אני מבטיחה. אולי כך בהבטחה זו אצליח לכבות את המזגן ואת האור ולהירדם. סוף סוף.
.
B5745542-4BE8-46A2-93FF-0F273DD565DCAF0DD04E-2C4D-47B1-A278-23ED62D70F815E514D73-11EF-4E09-B4BD-AF1AAA91DAFAA93B0D88-9305-46AB-9B7F-06195818110C
..
..

הפרטנרית מהפאלאס

הפרטנרית לקלפים מפעם: צ׳ה פאצ׳?
היא והוא : מרסי בינה 
הפרטנרית: חשבתי ששכחת ממני
היא: מה פתאום
הפרטנרית: הרבה זמן לא שמעתי ממך. מה אתך
היא: לא היה לי מצב רוח
הפרטנרית: העיקר שאת חיה
היא: כן עם הכאבים
הוא: סנטאטה (בריאות)
הפרטנרית: מולצומסק (תודה). אשה לה וויי (גם אצלכם)
הוא: סנטאטה
הפרטנרית: הפספורט עדיין בתוקף
הוא (מגכך):  גם אצלנו
הפרטנרית: תיכף יגמר
היא: הייתה לי יום הולדת בשבוע שעבר
הפרטנרית: לי היה תשעים. אל תשאלי איזה יופי מסיבה עשו בפאלאס
היא: בפאלאס עושים חיים. העיקר שאתם הולכים על הרגליים
הפרטנרית: מי שיש לו רגליים אין לו שכל ומי שיש לו שכל שוכב במיטה
הוא : כן כן
הפרטנרית: ולך יש מזל. יש לך את בעלך אתך. את לא יודעת מה זה לבד עשרים שנה
היא: את לא לבד, את בפאלאס
הפרטנרית: כן, כל יום ברידג׳ , רה מי. יש כאלה שרוקדים פאסדובלה אבל אני רוצה לנוח. לעשן (משתעלת)
היא (מגלגלת עיניים): את עדיין מעשנת? זה לא בריא
הפרטנרית: חחח (ממשיכה להשתעל)
היא: את רואה??
הפרטנרית: כשיגיע יגיע. הפספורט…
הוא (מחזיק לה את הטלפון ואת הגב שלו, כבר מכופף לגמרי) סה פיטצ סנטוש 
הפרטנרית: סנטאטה 
_
הוא (מתיישר בקושי, מדדה למקומו)…
היא:  חשבתי שהיא כבר לא…
אני: חשבת שהיא מצלצלת אליך מהקבר??
היא: מה היא נזכרה פתאום
הוא: ככה נזכרים. שבת היום
אני (ממוללת את אזניי הכלב שבזרועותי): מממ
א
53150260_383726809078675_471220644663525376_n
שיחות קודמות

תמרים

הגסיסה הזו בבית
לא ידוע לי על מקרים אחרים בדורות המשפחתיים
בכל יום פצע חדש. והריח מחריף.
הרופאה הצעירה יושבת על קצה המיטה וממלאה לה טפסים לקנאביס
סוף סוף היא מסכימה אבל לא בטוחה שיעזור. שאכן תשתמש
ואני מתנדנדת על כיסא הנדנדה הירוק
בזרועותיי הכלבלב שטומן ראשו בחיקי, ממש בחיקי, והטלפון המציל. אצבעי עולה ויורדת בדפי הפייסבוק, האינסטגרם. גוגל
איך אומרים תמרים ברומנית. גוגל מתרגם מיד. למה תמרים? כי הכנתי עוגת תמרים ותפוחים בשבילם. כי היא אמרה פעם שהיא אוהבת. ואני
בכל פעם מנסה מחדש
אז גם מריה קבלה פרוסה מהעוגה וניסיתי להסביר לה מה זה תמרים. אבא ואימא לא ידעו איך אומרים תמרים ברומנית. כנראה ברומניה לא היו תמרים. אני מסבירה לה שזה עץ גבוה עם פירות קטנים חומים וצהובים מתוקים ומציירת עם ידיי באוויר עץ דקל עם ענפיו היורדים.
הרופאה משתדלת להיות עדינה ומתחשבת. היא צעירה. מאד צעירה. אני תוהה אם היא מזועזעת בתוכה. 
היא אפילו אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא רושמת קנאביס.
הסברתי לה כמה עניינים בנושא. גם אני התוודעתי אליהם לאחרונה.
בנסיונותיי להקל.
_
 ציור לא גמור. כנראה. רגע של חיוך (מהפוסט הקודם)
_
52911326_396562340902306_307457471562121216_n.jpg

שיחות בחדר השינה

(שיחות שקלטתי מהביקורים האחרונים. בכל ביקור אוסיף לפוסט הזה עוד שיחה. שיישמר)

  1. שיחה ברומנית
היא והוא: הלו (שניהם בספיקר)
הבת דודה: מה נשמע, יש לך יומהולדת החודש
היא כן כן, ב- 18..
הוא: יופי דודה
הבת דודה: זוכרת שזה פברואר
הוא: אז תזכרי להביא גם מתנה
הבת דודה: כבר לא נוסעת באוטובוס
הוא: תקחי טקסי
היא: לא צריך לא צריך. תתקשרי גם בשנה הבאה
הוא: ותביאי מתנה
היא: אם נחיה עד השנה הבאה
הבת דודה: כן כן בעלי מחכה לי שם
הוא: אנחנו עדיין לא ברשימה
היא: שכחו אותנו
הבת דודה: שייקחו כבר
הוא: אולי התור ארוך
היא: די, נמאס כבר
הבת דודה: כן נמאס עם הכאבים
היא: אז מה אני אגיד, את עוד הולכת ברגליים, אני כבר מזמן לא
הבת דודה: כל אחד עם הצרות שלו
הוא: כן כן (עושה פרצוף)
אני (מתנדנדת על הכיסא בחדר השינה שלהם, מתפוצצת מצחוק, כי מה אפשר חוץ מזה): ד"ש
היא: דרישת שלום
הבת דודה: דרישת שלום בחזרה
הוא : תהי בריאה
הבת דודה: גם אתם גם אתם.
2. יום הולדת
היא: נחשי מי טילפנה אלי היום
אני : לא יודעת, יש לך כמה חברות
היא: מה פתאום, כמעט כולם מתו
אני: אהממ
היא: נו ש׳
אני: אה כן, גם לה יש יומהולדת, לא?
הוא: לה ב-17
היא: לא! ב- 7, הזיכרון שלך… ( מצקצקת)
אני : יפה שהיא זכרה את יום ההולדת שלך היום
היא: תמיד היא זוכרת, גם מה שלא צריך
אני: ואת צלצלת לה ליומהולדת?
היא: לא
אני: למה לא
היא: לא התחשק לי, ואת יודעת, היא אמרה שהיא מטלפנת אפילו שאני לא טלפנתי
אני: ומה אמרת לה?
היא: שלא בא לי. שאין לי מצב רוח
הוא: נו, נו, אין לה מצב רוח
אני: אז מה היא אמרה
היא: סיפרה שכואבות לה האצבעות וכוסות נופלות לה מהידיים ונשברות
הוא: (מגחך) נו יש להם הרבה כוסות
היא: וגם הרבה כסף. אין ארץ שהיא לא נסעה, אבל את יודעת מה היא סיפרה לי, שכל כך כואבות לה הרגליים שהיא לפעמים נשכבת על המדרכה. היא קצת קוקו
הוא: תמיד הייתה
היא: אבל לשכב ככה על המדרכה…לפחות היא הולכת על הרגליים ויוצאת מהבית
הוא: את לא רוצה לצאת
היא: כואב לי לשבת על הכיסא גלגלים
הוא: העגלה
אני: מחר שמש, מתחיל אביב
היא: תקראי למריה
אני מפנה מקום במסדרון הצר לאשה גדולת ממדים שבאה לסדר לה את הכריות
52599402_2363620057228187_3360365558938730496_n

רגע נדיר

3.

על שלושה דברים

1. כל הדברים שנמחקים (או לא)
_
החלפתי מכשיר טלפון. נפרדתי לשלום מאפל. במעבר מאפל לאנדרואיד לא עברו התמונות, הסמסים, הוואטסאפים, הפתקים. לא לדאוג, מה שחשוב שמור במחשב.
וזה בסדר גמור לקבל כך טלפון נטול כל. נקי. מאותחל.
אני מורגלת במחיקות, העברות, סיומים והתחלות לגמרי חדשות במחזור חיים זה. לא שבחרתי כך מלכתחילה, אבל הכל מוביל לזה, כמו הוויז בכבישים.
הטלפון הוא חלון בו משתקפת מציאות חיי. זו מתנה ממש מרגשת, השעה הזו שאין שם כלום. כביכול.
וכעבור שעה מתחילים להוריד (אפליקציות) ולצלם ולמלא למלא למלא. האם זה הפחד מהריק? מהאובדן? מהמחיקה ה"אמיתית"?
_
2. שיחה ברומנית
_
היא והוא: הלו (שניהם בספיקר)
הדודה: מה נשמע, יש לך יומהולדת החודש
היא כן כן, ב- 18..
הוא: יופי דודה
הדודה: זוכרת שזה פברואר
הוא: אז תזכרי להביא גם מתנה
הדודה: כבר לא נוסעת באוטובוס
הוא: תקחי טקסי
היא: לא צריך לא צריך. תתקשרי גם בשנה הבאה
הוא: ותביאי מתנה
היא: אם נחיה עד השנה הבאה
הדודה: כן כן בעלי מחכה לי שם
הוא: אנחנו עדיין לא ברשימה
היא: שכחו אותנו
הדודה: שייקחו כבר
הוא: אולי התור ארוך
היא: די, נמאס כבר
הדודה: כן נמאס עם הכאבים
היא: אז מה אני אגיד, את עוד הולכת ברגליים, אני כבר מזמן לא
הדודה: כל אחד עם הצרות שלו
הוא: כן כן (עושה פרצוף)
אני (מתנדנדת על הכיסא בחדר השינה שלהם, מתפוצצת מצחוק, כי מה אפשר חוץ מזה): ד"ש
היא: דרישת שלום
הדודה: דרישת שלום בחזרה
הוא : תהי בריאה
הדודה: גם אתם גם אתם.
_
3. עצוב
_
איימי, הכלבה הגדולה, היפה, המיוחדת, של חתני ובתי סיימה את חייה השבוע. זיקנה ומחלה קשה). 
תהיה נשמתה צרורה בגן העדן של חיות המחמד, ידידי האדם המופלאים.
ושתשמור על כולנו.
_
IMG_7579.JPG
_
_
_
_

פריווילגיה

אני חושבת שזו פריווילגיה עצומה לקבל שהות זמן מוגדרת להיפרד לפני המוות. לקבל מתנה של כמה חודשים , כשאת לא זקנה מדי או צעירה מדי, כשכבר אין לך ילדים קטנים(!) , נניח כשאת נכנסת לשליש האחרון של חייך והדברים מתחילים לזייף אצלך בגוף. אז מחלה עם שהות לא ממשוכת מדי יכולה להיות מתנה ( חס וחלילה לא תאונה). היום ישנם אמצעי שיכוך כאבים והסתלקות ״קלה״ יותר.

כל ההקדמה הזו היא למחשבות האביביות שעלו בראשי לנוכח התמונות היפיפיות של הפריחה במקומות שונים בארץ.

ישנם אנשים שיבחרו במקומות רחוקים נידחים נוצצים לבקר בהם בזמן שנותר להם לחיות. אותי לא מעניין שום מקום בעולם. במקומות שהייתי צריכה להיות הייתי ומיציתי. אין לי שום תשוקה לחזור או להמשיך. נולדתי בתל אביב. התאהבתי בירושלים. היו לי כמה זמנים סוערים ויפים בגליל . אני ארצה נהג/ת (לא מונית בשום אופן) שייקח אותי לכל המקומות האלו. שיהיה לי תיק עם צבעים, מכחולים ונייר בנסיעה, לצייר ציורי פרידה אחרונים. בירושלים אהובתי שלא הייתי בך שנים רבות, איך השתנית, אבל אכיר אותך לפי הריח המיוחד שזכור לי בחדר עמוק בלב, בעיר העתיקה ( פחד אלוהים, אבל מה אכפת, ממילא מתים) בהר הזיתים, בבית הכרם ברחוב שלאין וברחוב הארזים ובנחלאות ובעמק רפאים (בטח הכל השתנה ללא היכר) ומשם למדבר יהודה ונחל ערוגות וכמה כנסיות שציירתי בגיל 14-15 אחרי טיול שנתי, ואז לחיפה, לכרמל, ואם זה יהיה אביב לחפש את התלתן הכוכבי שכה ריגש אותי בגיל 17-18 בו הייתי נוסעת בסתר לאיזו קומונה על הכרמל.. ומשם לכליל ולגבול הצפון ולכנרת האהובה של פעם.

בשנה האחרונה אני במרחק 15 דקות מהכנרת מדי שבוע כמעט ולא מגיעה אליה. ריחה של הכנרת טבוע עמוק בוורידי משנות העשרים שלי כשהייתי נוסעת לימק״א טבריה לנופש שנתי עם המקום שעבדתי בו ומאז טבועה בי כמיהת כינרת שלא מומשה בעשורים שאחרי זה. וישנם עוד מקומות. אולי אוסיף בהמשך. אבל הרעיון ברור כרגע: כאן, רק כאן, וציורי פרידה אחרונים.

ואם זה יהיה אביב אז שיהיו לי איריסים בחדר ושושני ריח אדומים וכובע נזיר וציפור גן עדן

ציור דיגיטאלי באייפד, 2015

יום ראשון 10 לפברואר 2019


מפתח

אימא שלי הולכת ונעלמת. לאט לאט. על יד המיטה שלהם (אבא שלי ישן איתה כבר שישים שנה) ישנו כיסא נדנדה עם ריפוד ירוק עליו אני יושבת פעמיים בשבוע בערך ומתנדנדת. הכלבלב שלי, אחרי שקיבל את מנת הקציצה מהמטפלת מריה, יושב בחיקי ומעמיד פני ישן. אני ממוללת את זנבו ואת אוזניו . הייתי שמחה להתחלף איתו, לא משום המילול הזה, שכנראה נעים לו, אלא מפני שאינו צריך להגיד דבר והריחות מהסוג שקשים לי ( ממיתים אותי) אינם מפריעים לו כלל. להפך, כשאנחנו יוצאים מהמעלית בקומה השלישית הוא רץ במהירות אל הדלת, מכשכש ומסניף ללא הרף. אני פותחת את הדלת במפתח שניתן לי פעם, לפני שהיתה מריה. אני מנסה לזכור שבעצם תמיד היה לי מפתח, כילדה שגרה איתם בבית. מתי מסרתי את המפתח? האם כשעזבתי את הבית ( אחרי הצבא) עדיין היה ברשותי המפתח? האחים הצעירים ממני בהרבה יחסית נשארו לגור בבית. מתי הבנתי שכבר אין לי מפתח לבית. ממתי לא הייתי כבר צריכה מפתח בעצם. מתי ויתרתי עליו. ומתי הוא שוב נמסר לי? האם ברגע של פיזור הדעת, שהנה אולי כדאי שגם לבכורה יהיה מפתח שמא מישהו לא יוכל לגשת לדלת. מתי היתה הפעם האחרונה שאמי פתחה את הדלת? נראה שחלפו מאז עידנים. אני לא יכולה להיזכר במראיה עשר שנים לאחור. גם לא חמש. מאז שעברה מהכורסה בסלון למיטה בחדר השינה אני רואה רק את ידיה המעוותות, פצעיה, פיה חסר השיניים, שערה הלבן הדליל היבשושי.

התבקשתי לצייר אותה . כבר כתבתי על זה באחד הפוסטים הקודמים. האוצרת ביקשה ממני להוסיף ולנסות לצייר אותה מתמונה שלפני עשר או עשרים שנה. ניסיתי להיזכר מבלי לחפש תמונות. לא זכרתי בכלל. כלום. כמו שלא זוכרים גלגול אחר. ואז מצאתי כמה תמונות שלא הזכירו לי אותה באופן רגשי כלשהו אבל מצאתי אותן ראויות למודל. ציירתי אותה כמודל. וזה היה כמו להמציא זיכרון. לפעמים זה בסדר להמציא זיכרון. זה יכול לתקן. אולי לאחות כבר את הפצעים שמתעכבים וממאנים בעיקשות אולי מוגזמת להגליד.

הנה הציורים. סקיצות קטנות.

 אימא שלי, שתמיד הייתה מטופחת. 


%d בלוגרים אהבו את זה: