ינואר 30, 2011
עגבניות
אני משתמשת במצלמה כדי להגיש קיימת. קבלתי מצלמה חדשה. אני לומדת אותה. במטבח. שבת. מכינה ארוחה למשפחה. חלק מהם משפחה לשעבר. אנחנו מנסים לאחות את הקרעים. ממלאה פטריות וטופו לשישה פלפלים אדומים. מבעד לחלון, הפטוניות זוהרות בורוד חזק. השמש מתעתעת. למרות התנור הדולק, המכיל לחם בירה וקוגל גבינות מהביל, כפות ידי קרות ועור ליבי ברווז. ברווז השלגים מתרחק בצעדי שלג אל האגם האפל. אני לוקחת עגבניית שרי ומרסקת אותה בין שיני. תמיד ברגעי חולשה אני צריכה עגבניות. רצוי שתהיינה מתוקות ועסיסיות. אני בולעת עוד כמה ונזכרת במצלמה. כמה יפות הפטוניות האלה המתנצחות מעל אדניית התבלינים. אני מצלמת צילום חפוז. ידידותי. ואז מפנה את המצלמה אל פני. קליק. ועוד קליק. שתי תמונות. באחת העיניים סגורות ובשניה אני פוקחת. אני בודקת. האם אני קיימת. מבעד לחלונית המצלמה עיני דג פוזלות אלי. פקוחות ועצומות. אני מפנה את המצלמה אל הקערה עם עגבניות השרי. יש בה יותר חיים. קליק לחיים. הרמוניה. קליק. משפחה. קליק. ארוחה. קליק להדביק. חיוך. קליק צילצול. בדלת.
אודות איריס איריסיה קובליו
װ25 בפברואר, 2011 at 10:26 am
יש עגבניות מדהימות עכשיו במשכן!!!
פוסט יפה ורומנטי בצורה מסויימת, חוץ מעגבניות ואוכל טעים המילה משפחה
מאוד קסמה לי בהקשר של כל שאר המילים
אהבתיאהבתי
װ25 בפברואר, 2011 at 10:34 am
ניר יקירי, ברוך הבא לבלוג
עגבניותיך בטח כבר הבשילו הרבה 🙂
משפחה… גם אתה משפחה בשבילי.
מתוך הכאב והתסכול נוצר הכרח פירוק, בדיקה, הרכבה מחדש והרחבה.
הרחבה אולי היא המפתח להרגשה טובה יותר, שלמה יותר
אהבתיאהבתי