פברואר 15, 2011
הירח של ברניני
ביקשתי את הירח העגול. התחננתי.
השדות כבר הוריקו ושכבתי עליהם כשלגיה אחרי התפוח
לצלם לצלם, כי את זה בדיוק אני צריכה לציור. הרגע שלפני. הרגע שאחרי
ביקשתי את הירח המלא וכשהופיע
חמקתי להוריד אותו מהשמיים. נסעתי בשביל זה רחוק. רכבתי על התפוח האדום, 1200 קמ"ש, פניתי ביציאת הבקיעה ועליתי לאוורסט המקומי
והירח. כשנכנס בין רגליי הפכתי לירח בעצמי, עגולה, בוהקת, טהורה, פנינית והילתית. ריחי נגוהות. שירת העור של אלוהים, כך שכבתי אתו. הו. זה היה בשמיים. הו.
ואחר כך היה אפשר למות
אבל לא מתי
כך נדמה לי
אודות איריס איריסיה קובליו
װ16 בפברואר, 2011 at 6:23 am
מדהימה. באמת את אחותי בנפש. ואני לא הגעתי עד כדי מימוש אהבתי לירח, רק כמהתי.
ו-אילו שפתיים יש לה, לברנינית!
אהבתיאהבתי
װ16 בפברואר, 2011 at 9:33 am
לי יקרה
בכתיבתך הירח הוא שלך. קחי אותו. אם תרצי. הטבע הוא המאהב המושלם. צאי אליו (או אליה) ועשי בו כרצונך. אולי המאסטרים של העבר, האמנים האלוהיים האלו , ידעו את סוד הטבע וכך נתהוו יצירות המופת הללו בין ידיהם המבורכות. תהיתי למה במאות האחרונות זה נלקח מאיתנו. להיות ברניני. להיות לאונרדו. להיות מיכאל אנג'לו. ולמה אנחנו מתפצלים וכועסים ואומרים: הם היו גברים ואיפה אמנות של נשים. למה כיום אנחנו מתייחסים בכלל למגדר.
זה נושא אחר לפוסט
אהבתיאהבתי
װ16 בפברואר, 2011 at 9:36 am
זה נהדר מה שאת אומרת.
ובכלל, הפוזיציה של לצאת לעשות אהבה עם הירח, לא להיות הנסיכה העצובה שמבקשת מאבא או מאהוב שיביא לה את הירח כהוכחה לאהבתו.
תודה 🙂
אהבתיאהבתי
װ16 בפברואר, 2011 at 5:04 pm
לי, ברומנית אומרים לוּנַה
לירח
איזה שם יפה זה
עגול ורך כמו ירח בליל סוף חורף
זורח בחוצפה על שדות כחולים
אהבתיאהבתי
װ18 בפברואר, 2011 at 2:30 pm
איריס היקרה, תשמרי את השיר היפה הזה שכתבת לי פה בתגובה. יפה שכתבת "אומרים" לירח ולא קוראים לו, ושתי השורות האחרונות, בכלל – וואו…
אהבתיאהבתי