פוסט שנכתב לפני שלוש שנים, שיניתי מעט, הצטמררתי מחדש
הלכנו לחפש את הבית שאימא נולדה בו.
מיקה, אישה בת 81, בת יחידה להורים רומנים מהמעמד הבינוני בבוקרשט, נולדה שש שנים לפני אמי.היא כבר היתה בשנות העשרה שלה בעיצומה של המלחמה והיא אהבה לרקוד. הוריה של אמי שכרו בביתם דירה נפרדת, עם כניסה צדדית מחצר שתולת ורדים. כך ספרה לי אימא. אמי נולדה בבית ברחוב יון מיורסקו 37. לפני שנסעתי היא אמרה לי שאולי הוא כבר נהרס. ומה הטעם. אבל מיקה, אשה צבועה בלונד, מדיפה בושם צרפתי, עם לחיים ורדרדות, אמרה שהבית כמובן קיים, שהוא נמכר חמש פעמים לאחר שהיא מכרה אותו לרופא שיניים. בעלה של מיקה הלך לעולמו ומכיוון שבניה התחתנו , החליטו למכור את הבית ולקנות שלוש דירות צנועות בפרברי העיר. הגענו לרחוב הומה עם בתי רכבת מכוערים ומוזנחים, שרידי הזוועה של צ"אושסקו. היא חיכתה לנו למטה כשירדנו מהמונית. היה חם מהביל, אך הרומנית השוטפת שלי, זר פרחי האיריסים והמעטפה עם המזומנים, העלו את מפלס החביבות שלה. עלינו אל הסלון הדחוס שלה, מגף החלונות. היא דברה על ילדיה ונכדיה. אני רציתי לשמוע על סבתא שלי. היא הייתה בת עשרים פלוס כשסבתא וסבא עלו לארץ ביחד עם אמי, בתם היחידה. בגיל הזה זוכרים הרבה.
–האם את זוכרת את סבתא שלי?
–בטח שאני זוכרת.
–איך היא הייתה?
–נחמדה. היא היתה חברותית עם אימא שלי. זו הייתה ההגדרה שלה.
–האם הייתה עצובה?
–לא יודעת. היא הייתה רגישה.
–איך היה סבא שלי?
–הייתה לו חנות.
–בגדים?
–כן, בקצה הרחוב הנפגש עם סטרדה מושילור.
–הגרמנים שרפו?
–לא זוכרת הייתי נערה. כבר אין שם שום דבר, רק בניינים.
–האם יש לך תמונות מאז?
–לא. הצטלמנו רק בים. בנופשים.
–אין לך אף תמונה של סבתא שלי?
–לא.
–ושל אימא? הייתן חברות, לא?
–לא היינו באותו גיל. היא היתה ילדה קטנה ואני נערה.
–אבל עכשיו אתן בקשר. הרבה שנים אתן בקשר. למה בעצם?
–אימא שלך שולחת לי מדי פעם משהו.
–רוצה לראות תמונות של אבא ואימא שלי? של המשפחה שלנו?
היא לא הראתה התלהבות. פתחנו את המחשב הנייד שלי.
–הנה גל הבת שלי, הנה אחותי והבת שלה, הנה אימא ואבא.
–והנה תמונה שלי. אני דומה לסבתא?
היא לא עונה.
–ואת? למי את דומה? אני שואלת, איך היה אבא שלך?
–אבא שלי היה קצין במשטרה. הוא הכיר את כולם.
–אז החבאתם את סבא וסבתא שלי ואימא?
–לא ממש החבאנו, אבל היה אסור להם לצאת מהבית כל המלחמה. אבא שלי היה קצין ובגלל זה לא תפסו. אבל אני לא זוכרת הרבה. הייתי רק נערה.
ואני חושבת, נערה בת עשרים, בגיל של גל, הבת שלי, ששום דבר לא חומק מעיניה היודעות כל.
אחרי שעה היא מציעה לנו מיץ תפוזים משומר וכמה עוגיות יבשות. את האיריסים היפים שהבאתי היא שמה באגרטל גבוה על המזנון, נוגעים בתקרה ונמעכים קצת. ג' מקליט את שיחתנו. הוא לא מבין מילה ואני אומרת לו שזה מיותר, אבל הוא מתעקש ומצלם, אולי משהו יצוץ.
– את יודעת, אני אומרת, שסבתא שלי הייתה חולה הרבה שנים?
–כן, שמעתי משהו, היא אומרת, זה בטח בגלל שהיא לא רצתה לעזוב את רומניה. חבל שעזבה. היתה לה חברה רוזה.היית צריכה לשאול אותה. היא ידעה הכל. אבל היא כבר מתה.
–ואימא שלך, זואה, אני אומרת, גם הייתה חברה שלה?
–כן, אימא שלי המסכנה כבר לא בחיים, וגם אבא שלי וגם בעלי. מסכן בעלך, היא אומרת פתאום, בטח משעמם לו, היא נזכרת שיש שם עוד מישהו ומייד ממשיכה לספר על הנכדים התאומים.
–אולי תחפשי תמונה מהבית הההוא?
היא מוציאה קופסה ובה תמונות ישנות.
–אין לי. אני בטוחה. אבל יש לי תמונה של אימא שלך ואבא שלך, יחד איתך ועם אמא שלי, בבית ההוא,כשהייתם ברומניה. בת כמה היית אז?
–בת חמש עשרה אני עונה.
–כולם משתנים, היא אומרת. החיים עוברים.
–אני כותבת ספר על סבתא שלי, ושירים. אני מרגי.שה צורך להסביר את סיבת בואי אליה.
– אני שמחה מאד שבאת לבקר אותי, אמרה גב' מיקה, אני אגיד לבן שלי, הרופא, שישלח לך תמונה של הבית הישן. את יודעת, אבא שלי בנה אותו רק בשבילי. ב– 1926 אני נולדתי וב– 1927 הוא בנה לי את הבית ותראי עכשיו מה נהיה ממני. מה את חושבת? את קצת מבינה בעתיד, לא? אולי אני אצליח לקנות שוב את הבית הזה. כל הזמן מוכרים אותו. האם זה לא סימן שאף אחד לא צריך לגור שם חוץ ממני? אז מה את צריכה תמונה. תלכי לשם ותצלמי. ואם ישאלו אותך תגידי שאימא שלך נולדה בבית הזה.
נפרדנו בחביבות ולקחנו מונית לרחוב יון מיורסקו 37. המונית הורידה אותנו מול הבית. כל כך קטן,חשבתי אבל עדיין רואים את יופיו, למרות הג'יפ השחור שחנה בכניסה לבית, במקום חצר ושיחי שושנים, כמו פעם.
ואז
הלכנו לראות את המקום שבו היתה החנות של סבא שלי. בדרך צילמתי עוד כמה בתים. "למה את מצלמת” שאל אותי איש אחד, שעמד עם אישה מבוגרת ונערה, מרחק שלושה בתים מהבית ההוא, "אימא שלי נולדה כאן לפני יותר משבעים שנה” עניתי. "באמת?” הוא התפעל "באיזה מספר? אז אתם יכולים לדרוש את הבית בחזרה. ככה עושים כולם היום. גנבים הנובורישים האלה. שימותו כולם. מגיע להם" והוא המשיך לקלל.
הלכנו לקצה הרחוב, עד לאותה נקודה בה אמרה לנו גב' מיקה לנו ששם עמדה חנותו של סבי. עמדנו בצומת רחב מאד בשני רחובות ראשיים. התערבבו שם חשמליות, אוטובוסים, רכבת עילית ורכבת תחתית, מכוניות, בניינים גבוהים ומכוערים המתקופה הקומוניסטית, חנויות ורעש. במרכז כל המהומה עמדה מזרקה קטנה ששלחה לגובה את זרמי המים שלה, בעדינות שעומדת בניגוד לסביבתה. עמדתי רגע והתבוננתי במזרקה. הייתי רחוקה ממנה, אבל הרגשתי איך זרמי המים שלה מגיעים עד פני ומתערבבים בדמעותיי.
ואז ידעתי.
במקום של המזרקה הזו, עמדה החנות של סבא, שהם שרפו, עם פרוץ המלחמה ההיא.
בוקרשט, אוקטובר 2008
װ1 במאי, 2011 at 10:27 pm
מרגשת הדרך שלך לספר.
חשבתי על "את קצת מבינה בעתיד" שהיא אומרת לך…ולי נראה שאת חוזה את העבר.
אימך הילדה יפהפיה ואת וורד מזכירות אותה מאוד!
אהבתיאהבתי
װ2 במאי, 2011 at 11:37 am
לוסי, לחזות את העבר זה להמציא את העבר? לזה את מתכוונת?
אין לי מושג למה הגברת ההיא התכוונה ב"לחזות את העתיד". לא נראה לי שהמוח שלה היה מחובר למה שאמרה או אני אמרתי.
אחותי ובתה דומות לאמי. בהחלט.
אהבתיאהבתי
װ2 במאי, 2011 at 8:52 am
איריס, מרגש לראות את זיידה בפתח חנותו.
לגבי מיקה, לאור שמירת הקשר איתה ועם אחד מבניה, מעניין לקרוא את התייחסותה כשביקרת אצלה.
ובהמשך לתגובתה של לוסי, אפשר לראות גם קצת את פניה של הדסי בפניה של אמא שבתמונה.
אהבתיאהבתי
װ2 במאי, 2011 at 11:39 am
כן ורד, בהחלט יכול להיות שמאחורי "שמירת הקשר" ישנה צפיה לתשלום תמורת הטובה המסויימת שהם עשו.
אהבתיאהבתי
װ2 במאי, 2011 at 2:47 pm
גם בעיני נגעו טיפות המים מהמזרקה.
אהבתיאהבתי
װ2 במאי, 2011 at 10:40 pm
תודה שולמית יקרה
אהבתיאהבתי