את הטבעת הכי יפה בעולם קנה לי ג' ביום שהתגרשנו, בחנות עתיקות, מרחק הליכה מהרבנות. לפני כן ישבנו לאכול עוגת מרציפן בטעם מוקה ופטל ולפני כן הוא הקיף אותי מספר פעמים שאיני זוכרת ובעל הזקן הארוך מהשלושה אמר: ומעתה אסור לכם להימצא תחת אותה קורת גג ביחידות.
ענדתי את הטבעת מאותו יום ועד לפני כמה שבועות ובאותו יום נכנסנו לאותה קורת גג, והיינו ביחידות.
אני לא מוצאת את הטבעת הזאת. היא אבדה לי. אני זוכרת את היום האחרון שענדתי אותה. אני זוכרת את הסרתה. היה לה מקום קבוע, על מנורת המלח הורודה, המאירה תמיד בכניסה לבית. נהגתי להסיר אותה כשהתחלתי לאסוף את שלוליות השתן של כלבי הזקן החולה. הייתי מסירה אותה ועונדת אותה לחלופין, בין השתנה אחת לשנייה.
הפכתי כל פינה בבית. היא נעלמה. אולי מישהו לקח אותה. היא כל כך נעלמה שחשבתי שזה הבמאי/תסריטאי של חיי שלקח כדי ללמדני משהו. אני יודעת שהיא נמצאת. אני מבקשת שהיא תחזור. היתה לה אבן בצבע הלב שלי והיא חיכתה לי בחלון הראווה של החנות ומיד קפצה על אצבעי הדקיקה בהתאמה מושלמת. ואם ההתאמה היתה כל כך מושלמת, איך זה שהיא איננה?
װ8 ביוני, 2011 at 3:09 pm
אוי, איריס. כל כך עצוב. כל כך יפה. בצבע הלב שלך. שתימצא ובמהרה…
אהבתיאהבתי
װ9 ביוני, 2011 at 5:55 pm
אני מצטערת , איריס. תהפכי כוס. אולי זה יעזור.
אני מאחלת לך רק טוב ובריאות
שולמית
אהבתיאהבתי
װ12 ביוני, 2011 at 4:33 pm
מוכר, מוכר…את כותבת "הבמאי/תסריטאי של חיי " ואני אומרת אצלי, השטן של חיי כי לרוב זה גורם לי למצוקה גדולה. גם הידיעה שהדבר נמצא שם, שם, ומתחבא ממני ורואה אותי.
אהבתיאהבתי