לציור הזה מחקתי חלקים יותר מדי פעמים
ובכל פעם אני חווה מחדש את ההורדה מ"הצלב" – המקום הפומבי של העונש
מה יש ביצירה הזו שננעץ בי כל כך חזק? התעוררות החמלה? הרגש הבלתי תפיס הזה?
הבקר שוב מחקתי ותיקנתי
לעיתים אני מוחקת לגמרי. אולי משאירה רק קצה, צילום.
ביום הולדתי האחרון נסענו לרומא לראות את הפייטה של מיכאל אנג'לו במו עיניי. זו לא היתה הפעם הראשונה אבל זו היתה הפעם הראשונה שהזדעזעתי מאמנות שאני רואה פיזית.
התחלתי לצייר את הציור הזה לפני הנסיעה לרומא
וכשחזרתי ניסיתי להבין
מהי החוצפה הזו שלי לערבב את ההטבעה העמוקה של כיפה אדומה והזאב עם סמל על?
פוסטים קשורים:
װ24 באוגוסט, 2011 at 3:15 pm
איריסי היקרה
אני הייתי אומרת הפוך ומאיפה האומץ שלא לעשות זאת,
את יודעת, פעם ישבתי עם יונית עובד (מחברת הספר ללכת אחרי הלב) בבית קפה תל-אביבי והיא אמרה לי משהו שנשמע בערך כך גם אם זהו לא הציטוט המדויק : צריך להיות אמיץ שלא לעשות את מה שהעיניים היוצרות רעבות לראות. ואת יודעת אני לא רואה מרחק ממה שנקרא המקום הפומיבי של העונש וכל מה שבו התעוררות החמלה הרגש הגבוהה הזה הבלתי תפיס לבין מטאופרה של כיפה אדומה והזאב, לפעמים כלכך נדמה לי שזה אותו הדבר, ואולי אולי זה מחזיר שוב לתגובה שלי אצלך בפוסט הקודם, יש משהו בסיפור הזאב הזה והאישה העונדת על ראשה את הכיפה הדווקא אדומה שמתחבר אל כל מעוררי הרגשות הבלתי נתפסים הבטן השסועה הפעורה בתחושה והציורים שלך איריסי והציורים שלך נוגעים בשמים מעבר לעננים ומגרדים תודעה בעומקים בלתי נתפסים.
אהבתיאהבתי
װ24 באוגוסט, 2011 at 11:26 pm
שריתי, אומץ זה דבר שביר. המשוררת אנה בלנדיאנה כתבה "כל שמחה פוצעת מישהו". שמחה שהתחברת עמוק לציוריי
אהבתיאהבתי
װ24 באוגוסט, 2011 at 7:39 pm
זה חזק כל כך כי זה מקיף כמעט הכל, מכל כך הרבה כיוונים, שכל נגיעה מספיקה לחיים שלמים.
ואת הגירסא הזאת אני אוהב יותר. באורח פלא התיקון מוסיף. אבל נדמה לי שלעמוד מול התמונה כל כך שונה מלראות על המסך. זה גם הגודל אבל זה ההכרח של כל החושים כולם להשתתף.
זה כמעט מפחיד.
אהבתיאהבתי
װ24 באוגוסט, 2011 at 11:32 pm
אבל לא הבנתי מה מפחיד, יעקב
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 9:56 am
זה מחייב אותי להכנס לפרוותו של הזאב
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 2:55 pm
פתאום התבהר לי הפחד שלך
אהבתיאהבתי
װ24 באוגוסט, 2011 at 8:32 pm
נפלא. אולי היא מבכה אותו כי בכל זאת חבל לה על החייתיות הזו שהיא עזרה לחסל. ומכל מקום זה היה מתוך הגנה עצמית. אבל זה היה קרב בלי מנצחים מאושרים.
אהבתיאהבתי
װ24 באוגוסט, 2011 at 11:39 pm
אביבה, הזאב הוא התגלמות של הכאב הטבוע בעצם הקיום. הוא גם האהבה הטהורה שאולי לא יכולה להתקיים כל עוד ישנה כיפה אדומה וישנו זאב על במת "החיים"
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 8:12 am
איריס, זה מאד חזק וזה עושה לי סחרחורת מרוב מחשבות וכוונים. אני זורקת כאן כמה בלי סדר.
גם הפייטה של מיכלאנג'לו אירוטית (בין השאר בגלל שהאם אינה מבוגרת מבְּנה), אבל באופן מרומז ומעודן ואצלך זו סצנת פיתוי. המדונה מצוירת תמיד בבגד כחול ואצלך הוא אדום והוא נפרם לזרזיפי דם, או להפך, הדם נארג לבגד. זה הרבה יותר פרידה קאלו, דרך אגב מאשר מיכלאנג'לו (לא טענה, חלילה, אלא תיאור).
ובכלל, סינון האם-בן מהפייטה זה על גבול מעשה כשפים.
כתבת "ההורדה מהצלב – המקום הפומבי של העונש", וזה ניסוח מוזר בגלל נקודת המבט הרומית-והממסדית יהודית. בשביל הנוצרים (כולל מיכלאנג'לו) זו גם תחילת הגאולה. הוא לא "נענש" אלא נצלב למענם לכפרת חטאיהם.
ובכלל – פייטות הן גם נושא אינסופי גם בשבילי.
על הספציפית של מיכלאנג'לו כתבתי כאן, ב"שיחות עם אמא" http://wp.me/pSKif-hJ5
ועוד כמה ב"רשימת הפייטות" http://wp.me/pSKif-i6r
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 2:52 pm
מרית, תודה על התגובה המרגשת שגם היא בעצמה עושה לי סחרחורות ועוד אקרא ואתעמק בדבריך החכמים על הפייטות שאצלך. אהבתי את ה"דם נארג לבגד" ואכן פרידה קאלו תופסת מקום נכבד בתודעתי הדוקו-אומנותית,
וגם מה שכתבת על מעשה כשפים. אני לא יודעת לאן עוד תוליך אותי הפייטה הזו וכמו שהיא מתנתקת ממיכאל אנג'לו היא גם מנותקת ברובה מהחשיבה הנוצרית יהודית על הצליבה ולכן כתבתי "המקום הפומבי של העונש" כי החשיבה היא של איריס. בהחלט אני מודעת לתפיסה הפילוסופית תאולוגית המקובלת.
ואגב חליצת שד אינה תמיד אירוטית. אבל זה נושא שאכותב אולי בפעם אחרת בהרחבה מהמבט שלי.
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 3:16 pm
חשבתי גם שאהבה טוטאלית בין שניים היא כמו יהלום וכשהיא מתה היהלום מאבד מאיכויותיו הנוצצות החותכות ואז אפשר לערסל אותו
ולבכות
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 3:20 pm
כל כך יפה מה שכתבת
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 11:33 pm
היהלום כאהבה קשור אסוציאיבית לנגררת ולרוקדת
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 10:03 am
כמה נפלא הציור הזה
ועכשיו עולה לי עוד אסוציאציה של "חסד אחרון", שאישה הייתה חולצת שד לאסיר נידון למוות…
באמת יש בציור הזה משהו עם כל כך הרבה עוצמה, שאני לא יודעת אם מפחיד (כפי שכתב יעקב), אבל מאוד תופס בגרון…
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 2:53 pm
לי, אולי תוכלי להרחיב על החסד האחרון. כאן כמובן זה אחרי המוות ולא לפניו.
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 3:05 pm
כן, כאן זה אחריו…
ואני התכוונתי לדברים שמופיעים כאן http://www.newlibrary.co.il/htmls/page_916.aspx?c0=15963&bsp=13175
אבל בקריאה חוזרת אני רואה שלא מוזכר כאן עניין האסירים, שעל כך שמעתי בשיחה בעל פה, ואני לא יודעת מהו סיפורם של האב קימון ובתו.
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 4:10 pm
כאן יש פירוט קצר של הרקע, וגם תמונות, וגם רפרור לא.ב.יהושע וגם לג'והן סטיינבק
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A1%D7%93_%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%99
אבל דבר אחר שעלה בדעתי כרגע הוא הזאבה המיניקה את רומולוס ורמוס שכמעט ונשכחה, ובעצם איריס עושה כאן חסד נעורים וגומלת לזאב וכך נמצאת לא כמי שפורצת גבולות אלא סוגרת מעגל
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 5:12 pm
תודה על ההפניה, יעקב, זה מוטיב מרתק והנה התחברו לי הקצוות. ולגבי פרשנותך ליצירה של איריס כסגירת מעגל – זה מקסים בעיניי, ועוטף.
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 7:20 pm
יעקב, נעתקה נשימתי. הציור של קראווג'יו ענק אבל ציור פומפיי הקדום והאנונימי חרץ בי עד זוב
אהבתיאהבתי
װ25 באוגוסט, 2011 at 11:32 pm
לי, וגם כאן זה לא בדיוק חולצת שד למרות שאפשר לראות את זה גם כך
אהבתיאהבתי
װ16 בספטמבר, 2011 at 5:41 pm
[…] על הפייטה כבר כתבתי כאן […]
אהבתיאהבתי