פורטרטים, מיתוסים ושיברם:
1. פורטרטים בצבעי מים הם קלילים, חד פעמיים, בלתי נשלטים, לא רציניים, חסרי עומק "טיפולי", בעלי אופי של סקיצת הכנה לדבר האמיתי.
2. עדיף לצייר מודל חי באקוורל מהסתכלות ולא מתמונה.
3. צייר צריך להתייחס לפני האדם, כוס, כיסא ועץ אותו דבר. כל אלו הם קומפוזיציה של תנועה וצבע עם תוכן מקרי.
הרהורים:
האם יש לנו יכולת להבחין בין ציור תמציתי של אמן זן יפני שלמד שנים רבות כדי להגיע לקו האחד הנוכח במלואו, לבין צייר חובבני המחקה באופן מרשים את אותו קו בדיוק?
האם אפשר להבחין בין פורטרט מעולה של דמות השוכנת עמוק בלב הצייר לבין פורטרט מעולה של דמות שהצייר משתמש בה כדי לצייר ניראות מסויימת מעצמו?
או האם יש לנו יכולת להבחין בין פורטרט הנובע מקירבה, היטמעות או אינטימיות לבין פורטרט מרשים של דמות/מודליסטית מזדמנת?
האם נוכל לשפוט מה עמוק יותר, פורטרט בצבע מים שצוייר במשך זמן קצר יחסית או פורטרט בצבע שמן שצוייר במהלך חצי שנה?
האם נפסול ציור פורטרט שנעשה על פי צילום ונטען שאין בו רטט והתרגשות וזמן אמת, ונעדיף ציור שנעשה מול המצוייר?
האם על ידי זה שאעתיק בדיוק, במשך זמן ארוך ורציני, פורטרטים של רמברנט, ורמיר וקראוואג'יו אלמד מזה איך לצייר אהבה, יפעה, חמדה מאין כמוה?
ניסיתי למצוא ברשת פורטרטים בצבעי מים כאלה שיתמכו בכל החלק הראשון שכתבתי. ומאד התקשיתי למצוא דוגמאות שיניחו את דעתי.
ומשהו אישי:
את קופסת צבעי המים הראשונה שלי קניתי כשהייתי בהריון, באמצע לימודי תואר שני בארה"ב. כולם ציירו בצבעי שמן וזו היתה ההדרכה שלנו אבל אני פיתחתי אליהם אלרגיה הריונית.
לא ידעתי מה עושים עם צבעי מים ולא היה מי שילמד אותי. ההדרכה בחוברות נראתה משעממת עד מוות. גרנו על יד פארק שנחל קטן עם מפלים עדינים חצה אותו. על סלע בנחל ההוא ביליתי את רוב ההיריון שלי, עם קופסת צבעי מים קטנה, מקשיבה לענבלי מפלים הפועמים בדואט עם פעימת החיים החדשים המתהווים בתוכי. תיאור נשי פיוטי. הרי צבעי מים מתאימים לנשים. ובהמשך הנשיות הזאת הפכתי גם לאימא המציירת את התינוקת שלה באקוורלים מהוססים.
לא זכיתי לאהדה רבה למעט מהמורה שלי הענק מכולם ניל ווליבר. אחד המורים האחרים אמר לי שהוא מחכה כבר לזמן שאפסיק עם קשקושי האקוורל האלה של תינוקות, אסתגר בסטודיו לכמה חודשים ואצרח בזמן שאני שופכת צבעים עזים על הקירות ועל עצמי. יש בך עוצמה בלתי רגילה, הוא אמר, ואת מתבזבזת.
מאז לא חדלתי לצייר בצבעי מים. גל בתי בת 23.
גל, אקוורל, 2011
יותר מחמישים שנה עברו עד שהעזתי לצייר את אימא.
אימא, אקוורל, 2011
לא מצאתי ברשת ציורי אקוורל בנושא אימא, אבל מצאתי כמה ציורים מרגשים אחרים בהם מצויירת אם האמן:
רמברנט מצייר את אימא
ארם גרשוני מצייר את אימא
ואן גוך מצייר את אימא
רנואר מצייר את אימא
סזאן מצייר את אימא
דירר מצייר את אימא
הוקני מצייר את אימא ואת הוריו ביחד
דאלי מצייר את אימא
מארי קאסט מציירת את אימא
קישור לציורי פורטרט שציירתי ב-2011
װ2 בספטמבר, 2011 at 4:49 pm
כמה טוב לא להקשיב למורים לפעמים… ואוסף האימהות שכאן הוא מדהים
אהבתיאהבתי
װ2 בספטמבר, 2011 at 6:24 pm
"לצייר את האחר" קראתי את הכותרת איריסי וכבר חייכתי, כי את זה בדיוק הרגשתי השבוע, דרכך ממך ונפעמתי מלהבין באמת איך, קראתי את המיתוסים הראשונים והבנתי מאוד את שיברם וכי לימדת אותי את לדעת אחרת בחוויה הזו.
ואני רואה את התמונות שצרפת ורואה את שלך וקוראת על התגובה הראשונה שקיבלת על צבעי המים שלך ומיד אני מדביקה את המילה "שלך" לצבעי המים וכי אי אפשר שלא לעשות את זה ונזכרת שכתבת עבורי את הדבר הבא –
"בצבעי מים יש משהו כמעט בלתי נסלח בחפירה הזו בנבכי הנפש, כי אנחנו רגילים שצבעי המים הם פאסטורלים, מרגיעים, קלילים, שטחיים, והנה כאן הם מטרידים". ואני רוצה לומר לך שזכיתי לדעת ולגעת את הצד הזה הבלתי נסלח של צבעי המים.
תודה איריסי.
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 8:52 am
כן שרית, כמובן שיש לך חלק בהתרקמות הפוסט הזה, והעניין הזה של המטריד בצבעי מים- המיתוס של מהותם החיצונית כל כך מושרש, אפילו אצל אני אמנות למינהם, שכשבא משהו אחר יכולה לצאת תגובה קשה
תארי לך חיבור של צבעי מים, פרחים, צבעים עזים "ושמחים" העולים על הקיר באינטנסיביות- זה יכול להטריד לכאן ולכאן, עד כדי טרוף, וכבר היה טרוף כזה, את זוכרת
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 8:47 am
לי, טוב למבחין בין מורה למורה, מאשר "לא להקשיב" באופן גורף. כמו שטוב להבחין בין מה אמיתי לי כאמן ומה לא
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 10:31 am
זה לא גורף בכלל, התכוונתי שגם לאותו מורה עצמו טוב להקשיב לפעמים ולפעמים לא… וההשוואה שלך מאוד מדויקת גם בעיניי
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 10:31 am
מושלם
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 2:22 pm
נועה 🙂
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 10:58 am
אוסף ציורי האמהות של אמנים מרתק ביותר.
והציור שלך אינו נופל מהם במאומה. הפורטרטים שעשית מדהימים – עדינים וחזקים בעת ובעונה אחת. איזה מזל שהמורה שלא אהב את ציורי המים שלך לא הצליח לכבות את היצירתיות שלך, כי גם זה קורה לפעמים.
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 6:28 pm
תודה תמרה וברוכה הבאה לבלוג.
לא היתה סכנה ליצירתיות, אלא שלא היה מורה שיילמד את צבעי המים
והדרך הלא סלולה היתה ועודנה ארוכה
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 12:25 pm
טוב שהלכת עם הרצון שלך ולא נתת לביקורת להסיט אותך מדרכך!
והבאת לכאן אסופה יפהפיה.
הכי אני אוהבת את הרישום של דירר.
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 6:25 pm
מאיה, על החלק הראשון של תגובתך כתבתי בפוסט הקודם שלי
וכן, אימא זה נושא מרתק ובכלל הקושי והפלא של לצייר מקרבה כה גדולה ובאמת שאלה:
אם יש הבדל בין לצייר מתוך אינטימיות (בני זוג) או מתוך קרבה משפחתית
ומהי אינטימיות במעשה הציור ומתי הקרבה זקוקה למרחק כדי להצליח לגעת בה
ועוד
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 12:35 pm
הצבעי מים שלך לא דומים לשל אף אחד, דווקא בגלל המתח בין השקיפות והעדינות לחושניות ולאינטנסיביות הרגשית שמאיימות לפוצץ אותם. וגלריית האמהות מרתקת. הכי מפחידה אמא של דירר. נזכרתי בחלום הזה של קורסאווה על אמו. צפית בו עם בני כשהיה קטן והוא אמר: "איזה אמא, לא הייתי רוצה אמא כזאת."
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 5:41 pm
כן, מרית, אחד המופלאים, הסרט הזה גם קשור אצלי לכיפה אדומה, העונש והפלא שבקשת ומתחתיה, וגם אני הייתי מראה את הפרק הזה במועדון קולנוע שהייתי עושה פעם לילדים ולא יודעת איך העזתי
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 3:31 pm
איריס, יפה החלק שכתבת על צבעי המים בזמן ההריון. החלק של ציורייך את גל התינוקת הזכירו לי את ביקורי אצלכם וכמה אהבתי את הציורים האלו. המשפט על ההעזה לצייר את אמא גם מאד מרגש.
אהבתיאהבתי
װ3 בספטמבר, 2011 at 6:30 pm
ורד, מסתבר שלכל דבר יש סיבה, לכל קושי, לכל בדידות ולכל דחייה. וגם לכל דבר יש את הזמן הנכון שיבשיל ויצא
אהבתיאהבתי
װ29 בפברואר, 2012 at 12:55 pm
[…] לצייר את האחר […]
אהבתיאהבתי
װ19 בדצמבר, 2018 at 1:43 pm
[…] זו שליטה. יותר לא אוסיף כרגע פוסט נוסף על ציור דיוקן לצייר את האחר * * […]
אהבתיאהבתי
װ19 בדצמבר, 2018 at 1:48 pm
[…] עד מוות זו שליטה. יותר לא אוסיף כרגע ועוד באותו עניין לצייר את האחר * * […]
אהבתיאהבתי