לא גדלת כאן אז אתה לא יודע את הכלנית (והסביון והרקפת והנרקיס). אף פעם לא סיפרת לי על הפרחים של הערבות הרחוקות. אולי לא היו שם אלא פרחי כפור.
אבא שלי אוהב לשיר. ילדותי לוותה בזמזומיו הבלתי פוסקים. גם כשכעס הוא שר. אני לא בטוחה שהוא כל כך אהב זמרות תימניות, אבל את השיר "כלניות כלניות" הוא לא הפסיק לשיר.
בכיתה א' קבלנו את הספר הראשון "מקראות ישראל" (אריאל, בלוך, פרסקי). ריח של אחו היה לספר הזה. אחו כי השירים הראשונים היו מוקדשים לפרחים: כלנית, סביון, רקפת, נרקיס. בשבילי הפרחים האלו הם מקדשים. הם סם החיים. הם אלילים. אני משתחווה להם בכל מאודי. הסביון הוא פרח המשאלות, הרקפת פרח הסוד, הנרקיס פרח המלכות והכלנית פרח התשוקה.
כשגדלתי נדדתי לארצות רחוקות. הייתי גם בערבות נידחות. כל כך נידחות שלא זכרתי את "כלניות כלניות"- הרחש האדמדם של ילדותי. הפכתי לנסיכת הסחלבים, צפרי גן עדן והלוטוסים הצחורים ששטים על אגמי רוח. למדתי לעמוד על הראש. וכשרגליי היו בשמיים, התייבשה ערוות הכלנית מזיכרוני.
אולי מוטב שהייתי נשארת שם, עם רגליים בשמיים. אבל לפני שלוש שנים התנגשה בי כלנית.
ומאז אני מציירת אותה. מדי פעם
הנה אחת סגולה. ברור שיש בה געגועים גדולים מנשוא
Irisiya Kovalio, watercolors, 2011
עוד פוסט שלי על ציורי כלניות מכשפת הכלניות
װ13 בדצמבר, 2011 at 8:50 pm
פוסט נפלא.
אהבתי את הכלנית שהתנגשה בך 🙂
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 9:24 pm
תודה מאיה:)
אהבתיאהבתי
װ13 בדצמבר, 2011 at 10:14 pm
מקסים
אהבתיאהבתי
װ13 בדצמבר, 2011 at 10:23 pm
תודה ג'וזף
אהבתיאהבתי
װ13 בדצמבר, 2011 at 10:21 pm
אריאל, בלוך ופרסקי
זה מהזכרון?
ועל הסגול כבר אמרתי 🙂
ולנרקיס, אני עד היום משתחווה – בכל מפגש
אהבתיאהבתי
װ13 בדצמבר, 2011 at 10:23 pm
יעקב, זה לא מהזיכרון, הספר ההוא כאן לידי, איתי תמיד:)
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 12:21 am
כתבת יפה מאד.
רקפות. רק רקפות. הבית מלא בהם…
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 9:22 pm
תודה אורי
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 1:20 am
איריסיה פוסט נהדר והציור הזה שאיני יכולה להוריד ממנו את העיניים
אוחז ומדהים והכי אהבתי את הכותרת לפוסט הזה "סגולה מנשוא" אי אפשר להגדיר כאן אחרת מזה. מעולה איריסי מעולה
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 10:47 am
תודה שריתי 🙂
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 1:36 am
איריס יקרה,
הציור יפה-יפה, ויש לי חולשה ידועה לצבע הסגול, במיוחד הלילכי.
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 10:45 am
שועי, אחרי ששחרתי את הפוסט התקשרה לי סגולה בסגולה, עם סגולה בקול אישה בערווה והבנתי לרגע חיבורים, קישורים ומסלולים נסתרים בהסתכלות על עצמי כחלק מהכל.
ועל לילך כמהות כתבתי הרבה בעבר, אבל בשפה אחרת…
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 8:40 am
שלושה דברים
כשבני הגדול היה קטן קטן והיינו שואלים אותו בצחוק וקצת ברצינות מאיפה הגעת אלינו, הוא היה תמיד עונה "מבין העציצים הסגולים". בהתחלה הוא היה קטן מכדי להסביר את תשובתו המוזרה ואחר כך הוא כבר לא זכר, למרות שעדיין דבק בה.
סאי שונגון, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית שהיתה לה אובססיה לרשימות (כתבתי עליה שני פוסטים. זה הראשון http://wp.me/pSKif-i5o ) כתבה ברשימת הדברים הנפלאים שכל דבר סגול הוא נפלא.
וערוותית לגמרי, את צודקת!
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 11:07 am
מרית, תודה על סאי שונגון! קראתי מרותקת מאד:) וזה הזכיר לי במקצת איזו החלקה שלי:
https://hologramit.wordpress.com/2011/04/06/%D7%94%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%9C%D7%99%D7%A6%D7%99/
ובנך הפיוטי חייך אותי:)
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 6:42 pm
נתחיל בזה שאימי הייתה שושנה. זה היה שמה. ואני נושא עימי
רגישות גדולה לשמה ומשתדל שלא לשאת אותו לשווא. הצבע הסגול הוא צבע רליגיוזי לגבי דידי, והכלנית הסגולה שלך מהפנטת.
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 7:37 pm
דודו
כל שושנה היא אי
ולכל איש האי שלו
תודה
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 8:49 pm
איריסיה קלעת לי בול בזלדה
(יש לזה קונטציות צבאיות אבל לא התכוונתי).
אהבתיאהבתי
װ14 בדצמבר, 2011 at 9:22 pm
🙂
אהבתיאהבתי