אני אוהבת ספרים. קשה לי לדמיין בית שאגור בו ללא ספרים. בספרייתי עדיין עשרות ספרים מילדותי. על יד ראשי, בלילה, מונחת ערימה שאחדים מחלקיה לא נוגעו זה זמן רב, אבל נוכחותם משרה עלי בטחון, עוגן, סיבת קיום לעיתים.
אני אוהבת מילים. אני גם אוהבת לקרוא מילים בקול. אני אוהבת שירה כתובה, ספר שירים מתפורר, בדפוס של פעם עם נייר מחומצן, ולמרות שאני רגישה לאבק, אני אוהבת לגעת בהם, בספרים שהם כמו הילדים שלי.
זהו. ספרים הם כמו ילדים. ברגע שהם יוצאים לעולם, מודפסים אפילו במעט עותקים, הם כבר עצמאיים ובעלי חיים משלהם. הם נוכחות. יש בהם הנצחה. הנוכחות הבלתי מחיקה. הם עדות. הם יהלום העשוי מצרוף אותיות ולפעמים הם אות קין. מעשה שנעשה יצא לאור ואין להשיבו.
הבלוג לעומת זאת, הוא סקיצה אחת גדולה. הוא התגלמות המחשבות למילים, לטקסטים זמניים, ליצירות ברות שינוי. זה הרבה יותר טבעי בעולם המשתנה בעל התופעות החולפות. גם אם מישהו יעתיק לעצמו קטע זה או אחר שמצא ברשת, זה עדיין לא ספר, יצור חי וקיים המכנס בתוכו תמצית של הבעה המתגשמת גם כשהספר נשרף למשל, כך אני מאמינה.
מילים ברשת הן מחיקות מאד. אולי זה רק לכאורה. אולי כל מה שנזרק לסל האשפה הסייברי מתקיים באיזו תהום לא נודעת וחי חיים משלו, אך כאן, בעיניים אנושיות (בינתיים) מה שנמחק הוא בלוע לא ידוע, הוא אין.
וזה טוב.
כי המחיקה הזו מאפשרת לדייק בכל פעם מחדש. מאפשרת לחצוב מתוך הגוש הפנימי הזה שהוא התשוקה ליצור, תובנות חדשות. המחיקה מאפשרת להתאים את ההבחנה העצמית, הראייה היצירתית, לעכשיו, לרלוונטי, להתחדשות התמידית.
כמובן שרלוונטיות או אי רלוונטיות לא קשורים לספרות טובה. אפשר לכתוב ספר טוב מחוויה מסויימת שמשתנה ללא היכר לאחר כמה זמן. הרי הספר העצמאי הוא עכשיו של העולם. אבל מה יעשו משורר, סופרת, שהוציאו לאור משהו שלא רק זה שהתיישן מבחינת התוכן ואין בו רלוונטיות, אלא מביך, מביש עד חושף קלון? בסיטואציה הזו לבלוג יש יתרון מנצח.
יחי כפתורי cut delete. עידן חדש. איזה אושר!
*
ובהזדמנות זו
היום התפרסם שיר שלי בזוטא.
וגם אם התוכן כבר "התיישן", אני אוהבת את השיר הזה
שהפריח כנפיים ועכשיו הוא ציפור על ענפי עצים בגנים אחרים.
ובשל כך, שוב, איזה אושר!
.
װ17 בינואר, 2012 at 2:35 pm
האושר הזה שבתצלום באמת מרחיף את הלב כמו הציפורים…
ואת יודעת גם שאני מתה על עוגי :).
חוץ מזה השיר שלך נפלא
ולמרות שמעולם לא מחקתי משהו שהעליתי לרשת, ראיתי את החוכמה והדיוק שבכל דברייך
ואת הבחירה לקחת מכל עולם את הטוב שבו 🙂
אהבתיאהבתי
װ17 בינואר, 2012 at 5:34 pm
לי יקרה,
הסבל מלמד את סודות המחיקה המרפאה.
הלוואי והיה קל להגיע לכפתור ה delete הפנימי העמוק, כמו שקל ללחצו על המקלדת,
אבל איזו הקלה להגיע אליו בפנים, ברגע של חסד
אהבתיאהבתי
װ17 בינואר, 2012 at 5:37 pm
איריסיה שוחחנו על זה השבוע ורק אחרי שקראתי את הפוסט שלך הבנתי עוד משהו בעצם, כתיבה נעשית מתוך אותנטיות במיוחד שירה, כשעובר הזמן והאותנטיות כבר אינה בתוך המילים אי אפשר להישאר נאמנים רגשית באותה עוצמה, ישנה נאמנות למילים הנכתבות באותו הרגע אז הלויאליות הרגשית בתוך כל אות מאוד חזקה, אבל הרי שאומרים שאין קבוע יותר מהשינוי ולכן אני גם מבינה איך ספר יכול להישאר אות קין. ואני? אני מוחקת בלי סוף, כותבת הרבה ומוחקת הרבה לא פחות ככה זה על הבלוג, וזה כל כך נכון לתאר בלוג כסקיצות משום שספר הוא עדות נצח ובלוג מאפשר את הרגע הזה ולא מחויב ליותר מזה ויחד עם זאת אוף הלוואי ויכולתי לא להתגבר על המחיקות :-).
ואני חושבת שהשיר שלך נפלא ואת יודעת מה בעיני הקוראים זה אחרת לגמרי מאשר מעיני המחברים, לקוראים ישנה אפשרות להתחבר מבלי האותנטיות החזקה שמרגיש המחבר וכאן אני אצטט את אמילי דיקנסון כהרגלי – "בחיבה של נעדרת אתבונן בך" כך היא אמרה על שיריה ויצירותיו. וזה כל כך מדויק, מסע היצירה הוא המסע שלה עצמה כמו שהילדים שלנו בסופו של דבר עושים את מסע חייהם בעצמם ולגמרי שלהם.
פוסט נהדר אם יורשה לי לומר!!!
🙂
אהבתיאהבתי
װ17 בינואר, 2012 at 5:47 pm
שרית יקרה, זה כל כך נכון. אחרי שספרים נולדים הם בהחלט עושים את המסע האישי שלהם. וכביכול רגשות הכותב/ת לא רלוונטיים. ונכונה העמדה הזו של התבוננות מהצד במסע הזה.
ולמרות זאת, כיוצרת אני אוהבת להסתכל לתוך "הצד השני" של הבגד, היכן שהחוטים פרומים מעט או הרבה.
גם כורסא מהודרת עשוייה מחוטים ושבבי עץ העשויים מחומר דקיק בלתי נתפס לעין המורגלת בהגדרה ובשאיפה לשלמות מוצקה.
ולפעמים מעניין אותי הפועל/ת האפור כביכול שחיבר חוט לחוט כדי להביא אוכל הביתה ואולי בין החוטים טמון בכיו האילם.
אהבתיאהבתי
װ17 בינואר, 2012 at 5:55 pm
איריסי מאוד אהבתי את דמוי החוטים הזה שהנחת כאן וכן את צודקת בין החוטים טמון בכיו האילם
אהבתיאהבתי
װ17 בינואר, 2012 at 6:31 pm
שריתי, לחוטים הפרומים הבלוג ממש נועד
גם בציור אני נוטה לשמור הרבה סקיצות, תהליכי מחשבה, שגיאות וטעויות, היסוסים ומחיקות הרבה מחיקות אני שומרת.
במילים זה קצת אחרת כי המרחב יותר מוגבל ומילה היא יותר קדושה מקו, כך נדמה לי, וכל כך כואב הרבה פעמים זילות המילים
השקרים
שבועות השווא, למשל
אהבתיאהבתי
װ17 בינואר, 2012 at 7:53 pm
אויש בדיוק חשבתי על זה לפני שנכנסתי לקרוא את התגובה שלך שעצם זה שמצאת לדבר על כל הקודש הזה כ"חוטים" פעם תיארתי את הלואיליות הרגשית הזו בתוך מילים כמו חבל הנאחז בדק שבחוטיו על מנת לשמור או לשמר משהו שיעיד שהייתה כאן עוצמה גדולה ולכן נוצרו המילים שהמון אמת הייתה בתוכם והחבל עוד מעט ונתלש כי הזילות והשבועות השווא מספרות עליו והעוצמה של אותן מילים הולכת ונעשית מצטמצמת ומטשטשת וזה כואב וזה כואב כמו אותו אחיזה חזקה בחבל שקורע את כפות הידיים המנסות לשמר ולשמור. ובציור איריסי רק בשנה האחרונה אמרה לי מישהי שאפשר להעלות על סקיצה שלא אהבתי ולעשות אחרת עליה והאמת שלא הצלחתי יקירתי כאב לי לכסות את האחת ולעשות אחרת. אז פשוט הנחתי את הקנבס בצד ושמרתי בדיוק כמו שאת כאן מתארת. ובכלל בכל דבר אני מוצאת האנשה גם בחוטים דוממים ויכולתי לראות את חוטייך המתוארים מדברים אליי ומבקשים להראות את השלמות המצוקה…מוזר אולי אבל בלתי נמנע 🙂
אהבתיאהבתי
װ17 בינואר, 2012 at 9:24 pm
שריתי, אהבתי את הדימוי של אחיזה בחבל עד ידיים נקרעות. כל כך מוכר. לפעמים צריך את הקרע הזה..
אבל איך הגענו לכאן? אנחנו מדברות על שימור, ובעצם הפוסט הזה הוא אנטי שימור…
בטבעי אני מתעדת ומשמרת, אבל תהליכי ניקוי שעברתי בחסד ובנס לימדו אותי את אמנות המחיקה הטובה..
ומה שנכנס לתוך הזכרון של האחר זה כבר לא באחריותי:)
אהבתיאהבתי
װ17 בינואר, 2012 at 8:33 pm
ועוד דבר שיפה בבלוגים
האפשרות לדבר עם הכותבת
ולומר לה:
ת ו ד ה.
אהבתיאהבתי
װ17 בינואר, 2012 at 9:19 pm
מיכלי, נכון, האפשרות לדיאלוג חי, ויחד עם זאת התצפית על מספר כניסות ומילות חיפוש מצופים אנונימיים- פריווילגיה שלא מתאפשרת לספר שמונח על המדף, למרות שכבודו במקומו מונח…:)
אהבתיאהבתי
װ18 בינואר, 2012 at 8:17 am
מעריצה את כושר הכתיבה שלך אחותי….(ואיזה עיתוי לפרסום השיר…)
אהבתיאהבתי
װ18 בינואר, 2012 at 9:32 am
ורד, אולי אין לך מושג כמה זה עושה לי טוב שאת קוראת אותי:)
ולגבי העיתוי- כן, מופלאות דרכי בורא העולמות
אהבתיאהבתי
װ18 בינואר, 2012 at 4:22 pm
יפה כתבת, איריס. יפה מאוד וכואב…
כשאני חושב על הבור העצום והשחור הזה של המרחב הקיברנטי, אליו אני משליך ללא הרף כל כך הרבה מילים, וכל כך הרבה דימויים, בא לי להרוג את עצמי…
אה, לולא הייתי מכור לזה, כבר הייתי בספר הבא שלי…
חומר למחשבה…
אוהב אותך, יוסי
אהבתיאהבתי
װ18 בינואר, 2012 at 4:40 pm
תודה מותק, גם אני אותך:)
ובשורות טובות לי:)
אהבתיאהבתי
װ18 בינואר, 2012 at 6:19 pm
ומה שמעניין הוא שמול אופציית הדיליט, יש במחשב את אופציית השחזור בכל זאת. ומרבים להשתמש בה. כי יש תמיד את הנטיה והרצון להמשיך ולשמורמ על כל האופציות.
ובכל זאת, למרות הפוסט היפה, מי שגנב את ההצגה זאת הקריקטורה עם עוגי. אני לא יכול להפסיק לצחוק. כמה שהוא מזועזע מהאפשרות! 🙂
אהבתיאהבתי
װ18 בינואר, 2012 at 6:53 pm
יעקב, עוגי היה מת לגנוב את ההצגה, אבל הוא כבר לא מסוגל. ההצגה נגמרה.
ומגוון האפשרויות והאופציות הן טכניות. קיומן יכול להציל וגם יכול להרוג:)
אהבתיאהבתי
װ19 בינואר, 2012 at 8:35 am
אני מתחבטת לעתים קרובות בסוגיה הזו. כמי שמוחקת המון, מיד אחרי הפרסום, אני בהחלט מסכימה איתך. אבל מעולם לא מחקתי פוסט ישן גם אם גרם לי לבושה מצמיתה. והאלמנט הזה אכן מאד מאיים עלי בספר, כבר שמעתי על כותבים שרכשו מהדורות שלמות מכתביהם ו"העלימו אותם".
השיר שלך נפלא. וגם הצילום.
אהבתיאהבתי
װ11 בפברואר, 2012 at 11:11 am
ממש מסכימה עם כל מילה.
אהבתיאהבתי
װ11 בפברואר, 2012 at 6:11 pm
תודה רבה איילה
אהבתיאהבתי