מפרסמת את הפוסט מחדש לרגל מכירה של זוג ציורי היביסקוסים
כשאניקה הגיעה לארץ, כעולה חדשה מרוסיה הלבנה, זכתה לראות את פרח ההיביסקוס בפעם הראשונה בחייה. היא כבר לא היתה צעירה וכבר מזמן שכחה את ההרגשה הזו של גוף מצטמרר מעונג. מספרים עליה שהיא אמרה: הו, הו, והתעלפה לכמה רגעים, כשחיוך אקסטטי הרחיב את פניה השמנמנות ואת אזור שדיה הגדושים. היה זה ההיביסקוס האדום, השגור בארצנו החמה על הגדרות בכניסה לבתי השיכון של אשדוד. אור השמש הקופחת הזקיף את העֲלִי הורדרד אל על וזהורי קצוותיו נגעו קלות באפה של אניקה טרם התמוטטה במתיקות המדוברת ההיא.
מזמן לא ציירתי היביסקוסים אבל מאד אהבתי לציירם. הם מככבים ברוב ציורי הפרחים שלי באקוורל. נזכרתי בהם השבוע כשליקטתי אחדים מהם לשיעור ציור בבית האמנים. החורף והכפור לא מיטיב איתם. שכחתי שחורף, כי אצלי בלב האביב הקדים. בקושי מצאתי כמה היביסקוסים אדומים, קטנים ממידותיהם ומצבעם העז המקומי, היביסקוסים קמוטים וקרועים מגשם. ובכל זאת הצלחתי לאספם לזר קטן ולתת להם לכשף את המציירים אותם, כי אי אפשר שלא לעשות אהבה איתם.
ההיביסקוסים המרגשים ביותר ראיתי באי גן העדן שבבהמס. על מעשיי שם, במשך כמה חורפים רצופים בתקופה אחרת של חיי, באוהל בין שיחי הפרחים הללו, אכתוב אולי בהזדמנות אחרת. לצערי לא נשארו לי תמונות מזמן ההוא, אבל עקבות ההביסקוסים העינבליים נחרצו בציוריי. מה שמאפיין את ההביסקוסים של גן העדן ההוא הוא דקיקותם, העֲלִי הארוך מאד שלהם, סלסולי עלי הכותרת ועירסוליהם התמידיים כמזמינים את כל מעופפי האי לחדור אל פנימיותם המתקתקה. אלו היו ההיביסקוסים הכי מוסיקאליים שפגשתי.
כשהיינו קטנים, בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, אהבנו למצוץ את לב ההיביסקוס. הוא היה כל כך מתוק וערב ללשונותינו. לי זה היה טעים אפילו יותר מסוכרייה אדומה על מקל שעטפה תפוח ירוק. אומרים שמיץ ההיבסקוסים רעיל. מעניין. רעל לפעמים הוא גם תרופה. הנה עובדה. אני כאן. כבר לא צעירה. ואוהבת עד מאד ללמד איך לצייר היביסקוסים בצבעי מים מרוממי לב.
.
והנה גלריית ההיביסקוסים שלי. אקוורלים, 2003-2009
.
װ1 בפברואר, 2012 at 11:50 am
יפהפה, אני לא עומדת בפני ההיביסקוסים שלך.
אהבתיאהבתי
װ2 בפברואר, 2012 at 12:22 am
🙂 גם אני לא עומדת. אני משתחווה…
אהבתיאהבתי
װ1 בפברואר, 2012 at 7:21 pm
איריסי יפיפיה כאן וכן היבקסוסים עושים לי ילדות בפנים
איך את מציירת אלוהים…!
אהבתיאהבתי
װ2 בפברואר, 2012 at 12:24 am
שריתי, הפרח הזה כל כך ישראלי וכל כך של הילדות. אבל מדהים שהיא גם במקומות אכזוטיים ושאם מסתכלים עליו היטב, גם על הנפוץ האדום הזה שעוטף גדרות שיכונים, רואים כמה הוא ההיביסקוס, מלך. לא, בעצם מלכה. ואלי מלך? כי הוא זיכרי. ובכל זאת הוא נשי. מצחיק:)
אהבתיאהבתי
װ1 בפברואר, 2012 at 8:50 pm
נכון שרית,
פשוט לגלגל למטה ולמעלה ושוב למטה ושוב למעלה. הצבע והעושר אחד אחרי השני. נהדר.
אהבתיאהבתי
װ2 בפברואר, 2012 at 12:25 am
תדה ורד, זה נחמד לכנס את כולם במקום אחד, כאילו לעשות להם תמונת מחזור. וכולם אומרים צ'יזזזזז:)
אהבתיאהבתי
װ1 בפברואר, 2012 at 9:33 pm
אחלה היביס-כוסים איריס…
רק בזכותך למדתי להתבונן בהם. כמה מהציורים שלהם שציירת , נצחיים. אביב נחמד לך איריס. יפה לך אביביות.
אהבתיאהבתי
װ2 בפברואר, 2012 at 12:28 am
מירי, אבל הם זיכריים… ואלי גם נשיים. אביב זה תמיד נחמד. והכי נחמד זה שגם כשהוא נגמר יודעים שיחזר, כי ככה זה בעולם הזה ואם נזכור את זה לא נחשוב שהחורף או הקיץ הורג אותנו
אהבתיאהבתי
װ2 בפברואר, 2012 at 9:38 am
וואלה לא חשבתי על זה,
מאוד נקבי ומאוד זכרי, ביחד.
מעניין.
מתה עליהם,
לפעמים נראים לי יותר חייתיים מפרחיים,
ועם זאת מאוד מאוד פרחים.
והציורים – נהדרים!
אהבתיאהבתי
װ2 בפברואר, 2012 at 12:46 pm
היי איריסיה
הבלוג שלך מקסים וההיביסקוסים נראים
ממש טעימים. מאוד אוהבת את מה שאת
עושה.
אהבתיאהבתי
װ2 בפברואר, 2012 at 9:53 pm
איזה חגיגה פרחונית!
אני,בילדותי, יום אחד חיסלתי כמעט שיח שלם של פרחי יערה. עכשיו הזכרת לי שמזמן מדי לא טעמתי מהם.
ואהבתי את האביב שהקדים והתנחל בלב:)
אהבתיאהבתי
װ5 בפברואר, 2012 at 10:36 pm
יעקב, היערה בטח היתה טעימה לך. אולי באמת הגיע הזמן לצרף אותה לסלט:)
אהבתיאהבתי
װ5 בפברואר, 2012 at 7:23 pm
אייקונים של פרצופים לא יועילו כאן. יש צורך בסולם של אנחות וקריאות. להסתכל בציורי הפרחים של זה כמו להתנדנד גבוה על נדנדה.
אהבתיאהבתי
װ5 בפברואר, 2012 at 10:34 pm
תודה מרית:)
אפשר גם להתנדנד כלוליינית על עלי ההיביסקוס ולצחוק כל הדרך לעננים
אהבתיאהבתי
װ13 בפברואר, 2012 at 6:51 pm
אוהבת!
אהבתיאהבתי