אין דבר יותר טוב מלגלות עובש בשרידי העבר. הבקר גיליתי עובש בכמה תיקיות ציורים ישנות. הזעדעזעתי. מייד העלתי בדעתי לצלם, לסרוק, לתעד ומייד לאחר מכן ויתרתי, הובלתי את הכל לפחי הזבל הגדולים בשכונה. בשביל מה צריך את כל זה בעצם? אנחנו אורזים דברים וממחסנים אותם לאורך שנים. הם נודדים איתנו ממקום למקום, ממחסן למחסן. על הארגזים הסגורים אנחנו כותבים "מחסן". בדרך כלל אנחנו לא טורחים לפתוח אותם במעברים. לפעמים אנחנו נזכרים במשהו. פותחים. מחפשים. מוצאים. מתלהבים לאיזו שעה קצרה ומכניסים בחזרה לארגז הממוחסן. עברתי עשרות (!) דירות. אני לא אוהבת לעבור ממקום למקום, אבל החיים מזמנים לי נדודים. ישנם ארגזים שעוברים אתי מדירה לדירה, בעיקר של ציורים (אלפי אלפים..) דברים שכתבתי, תווים שהלחנתי, רקמות שרקמתי, חוגים שהעברתי ועוד כל מיני. הנטייה הזו לשמור טבועה בנו עמוק. ההרגשה הזו שבלי עבר אנחנו תלושים. אנחנו צריכים הוכחות שצמחנו מאיזה מקום. שיש לנו "פסיכולוגיה", או התחלה (התחלה? הרי זה ידוע שהחיים האלה הם בכלל לא התחלה אלא המשך 🙂 ) אנחנו פוחדים לאבד זכרונות, להתחיל לגמרי מחדש.
לפני כמה שנים מצאתי מזוודה עם מכתבים. פתחתי אותם בשקיקה רבה. התלהבתי. מצאתי שירים של חברה מילדות. בעקבות המכתבים יצרתי קשר ופתחתי תיבת פנדורה. מה שעבר עבר. אם איכסנו משהו בארגז ושמנו במחסן- עדיף להשאירו שם עד שיעלה עובש. לפעמים אנחנו זקוקים לעובש כדי למצוא לארגז הזה בית חדש: פח הזבל השכונתי. ואז- איזה אוויר, איזה מרווח נפתח בקנה הנשימה.
בעקבות מותו של מוריס סנדק, המאייר, צייר, אמן שהערצתי לאורך שנים, חיפשתי איורים שלי לספר שיצא, בלי האיורים שלי. מצאתי כמה סטים של איורים לספרים שלא הודפסו (האיורים שלי לא הודפסו, הספרים כן) מסיבות שונות. כל פתיחה של ארגז מעוררת כאב מסויים. זכרונות קבורים. אני כן בעד למחוק, לזרוק, להרוס, לחסל, לשרש, לא להותיר זכר, של מה שנגמר, מה שגרם לנו כאב, מה שהשתנה בעקבות תובנה, התפתחות רגשית, ראייה רחבה יותר של העצמי.
ובכל זאת, כאמנית, יש לי צורך בסיסי לתעד, אז אתעד כאן (בעקבות פתיחת ארגזי המחסן המעובשים) סט אחד של איורים שנדחו ע"י הוצאה מכובדת (לטקסט של סופרת ילדים ידועה). הטענה של ההוצאה היתה שהאיורים הללו "יפחידו את ילדי ישראל הרכים והרגישים." ואגב, רק שני ספרים של מוריס סנדק, מורי ורבי, תוגמו לעברית. וגם זה נס ופלא. הטקס היה על ילדה חולה ואל אימא שלה, וחיפוש הגדרה וסיבות למחלה.
האיורים האלו הם דווקא נחמדים, אבל האחרים, אלו שלא הודפסו, טוב שלא הודפסו. הכל לטובה, אני אומרת לעצמי, איזה מזל שהעבר עבר והדברים לא ממש הודפסו, "הונצחו". זה כמו להוציא ספר שירה בגיל 17 ולהזדעזע בגיל 50: אני כתבתי את זה? אוי ואבוי…. או להוציא ספר בגיל בוגר יותר, שיש בו מטען רגשי של זמן מסויים, המלווה אותך כאות קין ואין שום אפשרות למחוק את הצלקת הזאת, כי להוציא לאור זה לפעמים להוציא לחושך ונדרש המון זמן להקטין את נקודות החושך האלה לאפס, או לחכות לנס העובש הקוסמי שיופיע…
*
הנה כמה איורים של מוריס סנדק ז"ל האהובים עלי במיוחד:
מוריס סנדק, מתוך: Outside Over There
מוריס סנדק, מתוך: Outside Over There
- מוריס סנדק, מתוך: The Moon Jumpres
מוריס סנדק, מתוך Higglety Pigglety Pop
ומשהו שפורסם השבוע
*
װ12 במאי, 2012 at 1:54 pm
איריסיה כל כך אהבתי את מסע הפוסט הזה, ומאוד אהבתי את הפסקה הבאה:
"לפני כמה שנים מצאתי מזוודה עם מכתבים. פתחתי אותם בשקיקה רבה. התלהבתי. מצאתי שירים של חברה מילדות. בעקבות המכתבים יצרתי קשר ופתחתי תיבת פנדורה. מה שעבר עבר. אם איכסנו משהו בארגז ושמנו במחסן- עדיף להשאירו שם עד שיעלה עובש. לפעמים אנחנו זקוקים לעובש כדי למצוא לארגז הזה בית חדש: פח הזבל השכונתי. ואז- איזה אוויר, איזה מרווח נפתח בקנה הנשימה".
רק לאחרונה הבנתי כמה הפסקה הזו שלך נכונה.
והצירים מרתקים ואיך שהעברת עבורנו את הכל דרך מוריס סנדק ז"ל, זה ממלא בפנים את הריאות בנצח היצירה ובאנושות מלאה בחמלה.
המון תודה.
אהבתיאהבתי
װ12 במאי, 2012 at 3:41 pm
שריתי יש לנו דיאלוג מתמשך בעינייני המחיקה שימור…
השנה אני מוחקת במיוחד
מעניין למה:)
אהבתיאהבתי
װ12 במאי, 2012 at 2:52 pm
איריסיה אני חושב שאנחנו אוגרים דברים כי זה צורך קיומי. ואני מסכים שלא כל מה שאנו אוגרים צריך להישמר. ומוריס סנדק אמר השבוע (בערוץ 8) שהוא לא יודע איך לדבר אל ילדים חוץ מלהגיד להם את האמת. אהבתי אותו מאוד. כיוצר, כאדם וכאיש אמת.
אהבתיאהבתי
װ12 במאי, 2012 at 3:24 pm
כן, זה היה סרט חזק מאד. אשמח להקלטה שלו. סרט יסוד בהצהרת אמן.
והמתח הזה בין לשמר ולמחוק- על זה כל האמנות שלי מבוססת בעצם:)
אהבתיאהבתי
װ12 במאי, 2012 at 3:10 pm
האינסטינקט הראשון שלי אומר לך : שלא תעזי לזרוק דבר !!!!!
הציורים שהעלת מתוקים ויפים כל כך כולל הישות שכל הזמן עומדת מאחורי הכתף , אהבתי את העין העצומה והעין הפקוחה .
האינסטינקט השני (אין דבר כזה) מזדהה כל כך עם הצורך לנקות ולהתנקות 🙂
אהבתיאהבתי
װ12 במאי, 2012 at 3:45 pm
ריקי גם אני עדיין אוהבת את הציורים שהעלתי, לכן העלתי ושמרתי אבל הסתכלתי באיורים אחרים שלא הודפסו והם ממש נוראים בעיניי. מזל שלא הודפסו.
תמיד כשגל שלי שימשה מודל נשמרה איזו אותנטיות, בציורים שלי וגם אם שגיתי עדיין האמיתיות טובה בעיניי ונראה לי שאלו יהיו תמיד מיועדים לשימור. אבל איורים מאולצים ולא אישיים הם הבעייתים. אמיתיות זו השריטה שלי:)
אהבתיאהבתי
װ12 במאי, 2012 at 5:24 pm
היה לי כזה ארגז ארוז בעבודה שכל פעם עבר איתי וכבר ידע לא להתפרק כדי לא להארז שוב. היתה לו נוכחות אינרטית משל עצמו, כמו ריב ישן שאף אחד לא יודע למה התחיל, אבל יש לו התמדה וקיום.
(ויש ערך לדברים הישנים. השאלה אם הוא מצדיק את שמירתם)
אהבתיאהבתי
װ12 במאי, 2012 at 10:14 pm
יעקב, ארגז אחד בלבד זה נסלח. אכן אפשר לסחוב אותו lifetime 🙂
אהבתיאהבתי
װ12 במאי, 2012 at 9:24 pm
הייתי בטוחה שתבחרי תמונות מ"מילי היקרה" שלו.
למשל http://illustratedladies.tumblr.com/post/18128007009/slylittlemy-maurice-sendak-dear-milli
או
שמצאתי באינטרנט.
והאיורים שלך יותר מסקרנים ממפחידים. מה זה כל הפרצופים החצויים האלה?
אהבתיאהבתי
װ12 במאי, 2012 at 10:13 pm
מרית, מצאתי את התגובה שלך בזבל..
וכן, בין התמונות שאספתי לפוסט היתה גם אחת ממילי היקרה, אבל לעומת זאת אני הייתי בטוחה שאת היית בוחרת את אלה שבחרתי מ outside over there … כל אחד והדמיונות שיש לו על האחר:)
ותודה על המחמאה לשלי. הפרצופים החצויים באו מהשראה של מיני כדורים חצויים, אנטיביוטיקות למיניהן. מכירה?
אהבתיאהבתי
װ12 במאי, 2012 at 9:36 pm
נגעת בדבר שמעסיק אותי מאוד כאספנית כפייתית. כל דבר שנשמר מדבר אלי בכיוונים שונים. קשה לוותר. עבודות אמנות זה סוג של געגוע, כמו אלבום תמונות. ציור שמספר לי: אז הייתי פעם כזאת. זרקת גם אלבומים שלך? צילומים? בשבילי זה מאוד דומה (אם הציור הוא ראי או כתב יד) ובכל זאת גם אני זורקת ציורים. השבוע גם בחדווה גדולה. או שהופכת אותם לחומרי יצירה.
פוסט יפה עם תובנות כתבת.
אהבתיאהבתי
װ12 במאי, 2012 at 10:18 pm
והכי שכחתי, סנדק. והיגלטי פיגלטי זה ספר נפלא, פילוסופי על החיים. ומאייר מדהים.
אהבתיאהבתי
װ12 במאי, 2012 at 10:18 pm
לוסי, צילומים לא זרקתי. אולי אחד או שניים, או שלושה ארבעה.. מחיי הבוגרים דווקא. צילומי הילדות יקרים לי מאד. יכול להיות שאם הייתי חיה עוד חמישים שנה והייתי נזכרת באלו שזרקתי מהשנים האחרונות, אולי הייתי מצטערת כי אולי הייתי צוחקת וקלילה יותר כלפי שטויות שעשיתי ותועדתי ולא מחמירה כך עם עצמי:)
והשנה מחקתי כמות ציורים מזעזעת, האמת. השנה יותר מכל שנה אחרת. גם זה סוג של עבודה…
אהבתיאהבתי
װ13 במאי, 2012 at 12:08 pm
כל נושא השימור והמחיקה מאד מעסיק אותי.
אני תמיד שואלת את עצמי אם כדאי למחוק את הישן ולהתחיל דף חדש. אבל אני לא מעיזה. הזיכרון שלי כלכך איום שהכתיבה והציורים מהעבר הם הקביים שלי.
אהבתי מאד את איורייך שלא ראו אור.
ומוריס סנדק הוא המאייר האהוב עלי מכולם.
אהבתיאהבתי
װ13 במאי, 2012 at 1:37 pm
קסם, יש דברים שאני לא מוחקת. כנראה יש לי מטרונום פנימי עם גבולותיו
דווקא השנה, שנה בה מחקתי הכי הרבה מכל חיי, היא שנה שבה הישנו רוצה להתבסס ולהיבנות ממה שיש. המחיקות הם ליטושים…:))
אהבתיאהבתי
װ14 במאי, 2012 at 10:37 am
פוסט נפלא, מלמד, מעורר הזדהות ומרגש, הציורים שלך כאן נפלאים, אב ל אני מבינה מה שכתבת על ה"הוצאה לחושך" לפעמים..
מוריס סנדק אכן נוגע בכוח ובאמת שבו וגם אני כמוהו וכמוך חושבת שצריך לומר לילדים ובכלל את האמת, לא לנחמד וליפייף , לנסות באומנות להגיד משהו אמיתי, והפוסט הזה הוא אומנות, לכן.
אהבתיאהבתי
װ14 במאי, 2012 at 10:47 am
חני, ידעתי שתביני…
וכן שתינו במסע "מוריס סנדק" די הרבה שנים:)
אהבתיאהבתי