בכל אביב הלפופית הכחולה היתה מטפסת על חומת הלבנים בחצר האחורית הקטנה של בית סבתי, נעצרת על הסף זקורה, כמשקיפה אל מעבר לחומה לשוליים האחוריים של השוק הסיטונאי. אני הייתי בת שלוש ועיניי היו נודדות מתנועת טרקטורוני המתכת עמוסי ארגזים הנעים על המסילה, לבין ההבהוב הכחול- סגול של פרחי הלפופית. קראתי להם פעמונים כחולים ואני שמעתי אותם עושים צלילים, ארוכים עמוקים מתנדנדים, צלילים שנעו מסביב למסלולי הטרקטורונים. המרפסת היתה בקומה הראשונה. שולחן עץ קטן עם מגירה אחת וכיסא תואם ועל ידם השזלונג של סבא. במגירה הקטנה היתה קופסת הצבעים שלי תוצרת אטלס ומחברת עם דפים חלקים. רציתי לצייר את הלפופית הכחולה אבל תמיד ציירתי בית עם גג ועץ ואדמה ושמיים ושמש וארובה עם עשן מתמר. כך סבא אמר שצריך לצייר.. הייתי בת שלוש. סבתא בדיוק חלתה שוב. אבא ואימא דברו על זה כשנכנסנו לחצר בשביל הארוך. בקצה החצר ראיתי את חומת הלפופית אבל אף פעם לא הרשו לי ללכת לשם. אימא עלתה במדרגות ואמרה לאבא תחזיק את איריס, אבל אני השתחררתי ורצתי לחצר האחורית, התרוממתי על קצות אצבעותיי וקטפתי לי שני פעמונים כחולים. אחד הדבקתי לאוזני כדי לשמוע את הצליל הארוך ההוא, המתנדנד, ואת השני קרבתי לאפי לשאוף את ריחו לקרבי. שאפתי בכל כוחי עד שהפרח חדר אל נחיריי. ופתאום לא יכולתי לנשום. אבא קרא לאימא ואימא צעקה. אני לא זוכרת איך הוציאו מאפי את קרעי הלפופית . אבל מאז הזמן ההוא הלפופית הכחולה, אחד מפרחי היסוד של חיי, תמיד תזכיר לי את סבתא, שהשואה הפרטית שלה היתה מתייצבת כל שנה בשבועות שלפני יום השואה, זמן פריחתה
איריסיה קובליו, אקוורל1
*
איריסיה קובליו, אקוורל1
קישורים לפוסטים קשורים:
*פו
װ28 באפריל, 2014 at 1:32 pm
וואאוו איזה אקוורל יפפפפפה, ביחוד ביום כזה! הצבעים נהדרים איריס, הלא הלפופית משנה צבעה מהבוקר ללילה… אם תירצי זרעים/שתילים שלה, גם של הלבנה שפורחת בלילה, יש. תודה ששיפרת מצב רוח שואה…
אהבתיאהבתי
װ28 באפריל, 2014 at 7:10 pm
תודה אום וברוכה הבאה לבלוגי וכן אני אשמח לזרעים אבל בחצרי הזעירה לרוב אין שמש…
אהבתיאהבתי
װ28 באפריל, 2014 at 10:57 pm
הלפופית הכחולה אקוורל והסיפור המתלווה לציורים מתלפפת לתוך הנשמה. תודה!
אהבתיאהבתי
װ30 באפריל, 2014 at 8:45 pm
תודה דינה.
אהבתיאהבתי
װ29 באפריל, 2014 at 12:49 pm
הסיפור כל כך מרגש, במיוחד הידיעה שהקשר האמנותי שלך עם פרחים התחיל מוקדם מאוד ולא נוצר באמצעות אחרים (ציירים ודמויות משפיעות אחרות). והציורים- מקסימים, אכן מתלפפים אל תוך הנשמה.
אהבתיאהבתי
װ30 באפריל, 2014 at 8:56 pm
ורד, נהפוך הוא. עד גיל ממש "מתקדם" לא עינינו אותי ציורי פרחים של אחרים. אפילו לג'ורג'יה אוקיף הייתי אדישה. הראשונה שמשכה אותי בפרחיה היתה אנה טיכו, אבל זה היה כבר אחרי שהייתי בשיא האובססיה האישית שלי בציורי פרחים. הנה קישורים לפוסטים שלי על פרחים:
https://hologramit.wordpress.com/2011/05/12/%D7%93%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94/
https://hologramit.wordpress.com/2011/05/03/%D7%A6%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%99-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%92%D7%A8%D7%98%D7%9C/
אהבתיאהבתי
װ30 באפריל, 2014 at 9:29 pm
אהה, ניסחתי לא נכון- הקשר הפיזי הישיר והבלתי אמצעי עם הפרחים, התחיל בילדות לפי מה שאני קוראת כאן.:) ועכשיו אלחץ על הקישורים כדי לגלות מתי הפך קשר זה לאמנות…
אהבתיאהבתי