בֹּקֶר
הַסִּירִים חַיּוֹת הֲפוּכוֹת עַל הַשַּׁיִשׁ
בִּזְמַן שֵׁפֶל
הַכִּיּוֹר רֵיק
כְּדַעֲתִי
(מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה", 2014)
אני אוהבת גוונים של ירוק. במיוחד ירוק זוהר בהיר, ירוק כתום, ירוק מוזהב. אני אוהבת לחפש מכוניות בצבע ירוק כשאני לחוצה על כביש מהיר, מפוקק או לא מפוקק. זה תמיד מנחם אותי. אני אוהבת לראות כתמי פז ירוקים בנוף, וילון ירוק במקלחת ומשהו ירוק במטבח. באותו יום קניתי מייבש כלים מפלסטיק ירוק ירקרק בחנות כלי בית זולה בדינינגוף סנטר. זה היה בזמן התערוכה שלי במרכז תל אביב ובדיוק התחלתי להרגיש שאני נהנית מתל אביב. כתבתי סטטוס בפייסבוק על הרגשת החופש שלי ואיך שנעלם ממני פחד ההמולות העירוניות הרועשות ואיך למדתי למצוא בקלות את המכונית שלי במחילות החניון הדחוס. באותו יום ישבתי עם שרית בבית קפה ועם ניצן בבית קפה אחר ובין לבין ביקרו אותי עם כמה אנשים בגלריה. כל מנורות הגלריה דלקו וגלי הים עדיין נעו על הקירות בקולותיהם המפרגנים.
הקופאית בחנות לכלי בית שאלה אותי: ירוק? זו לא הייתה שאלה אלה קריאת דחייה שיש בה גם אזהרה. מי שם ירוק במטבח. ועוד ירוק כזה . חולני, היא אמרה. מה זאת אומרת, עניתי. ירוק זוהר. זה תמיד עושה לי שמח בבקר. שילמתי עשרים שקלים ובבית זרקתי את מייבש הכלים הדו קומתי החלוד המפואר ושמתי במקומו את היצור הירוק השמח.
איזה יום טוב היה לי . כאילו כל הטוב התרכז בגוון הירוק הזה וביחד עם הכוסות והצלחות גם אני רציתי להניח עליו את ראשי ולישון במתיקות אחרי שנה בה התאמצתי במיוחד לרכב על הגלים השונים, ובמיוחד על אלה שריסנתי, אספתי, ייצבתי ותליתי בחלונות הראווה של נפשי: הגלריה.
השעה הייתה תשע בערב ואז צילצל הטלפון.
חזרתי לפנות בקר. התיישבתי במטבח. האור החל להופיע ולהיכנס דרך החלון, להאיר את השיש, הסירים, ברז הכיור, סבון הכלים "פיירי" בריח קמומיל וניל. מבטי נדד ימינה ונתקל בדבר הירוק הזה, החדש, עליו עדיין כוסות הזכוכית ישנו במתיקות הלילה.
מאז עברו כמה שבועות ובכל בוקר אני רואה את מייבש הכלים הזה. לפעמים משהו קטן, יומיומי, בנאלי, נתקע באחד משבילי הזיכרונות, כמו מחסום, ואי אפשר להמשיך בשביל הזה. הזמן של השביל הזה נעצר.
משום מה אני עדיין מתקשה לקחת את המייבש כלים לאחד מפחי המיחזור. והירוק השמח הזה הוא עכשיו כתם עצב במטבח שרוצה להישאר עוד קצת. להיות קמט בזיכרון. קרע אכזרי בשביל של החיים. החיים של אחותי. ומי שתמיד איחה בשבילה את הכל, כבר לא יכול, כי נעצר ליבו פתאום. סופית. בלילה הנורא. ההוא. והוא כבר לא יכול לתקן. במיוחד לא זיכרונות
װ5 ביולי, 2015 at 12:28 pm
עצוב. אבל אולי לא לזרוק את כתם האור (השמח/עצוב) הזה שרוצה להישאר. אולי עוד יבוא הזמן המתאים גם בשבילו.
אהבתיאהבתי
װ6 ביולי, 2015 at 9:02 pm
כן עדה. בינתיים משאירה את הכתם הירוק
אהבתיאהבתי
װ6 ביולי, 2015 at 8:20 pm
איריסיה יקרה, אין שום קשר למקרה העצוב שלכם אבל זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כשקראתי את הפוסט…
שולחת גם חיבוק
אהבתיאהבתי
װ6 ביולי, 2015 at 9:02 pm
תודה עידיתי. זה מקסים.
אהבתיאהבתי
װ27 ביולי, 2015 at 2:47 pm
אוייי כמה כמה עצוב, אין מילים לנחם אותך.
משתתפת בצערך ומקווה, שבמחשבותייך תמיד יעלו זיכרונות טובים ויפים מדמותה של אחותך וחלקה בחייך. נתמזל המזל של שתיכן – להיות קרובות אחת אל השניה. זה לא מובן מאליו.
אהבתיאהבתי