ציירי את אור נובמבר הזה החומק במהירות, בתחילה מקירות הבית שלך, מאפיל על כוח הרצון לזוז, אבל את זזה כי עוד דקה וכבר לא יהיה כאן, ורוצי אתו שני רחובות וחצי, את גוררת אותו אבל בעצם הוא גורר אותך, ואת אומרת לו תראה תראה מה יש שם, בוא כבר, עוד מעט הם ילכו, הלווייתנים הוורודים האלה בשמים, ואנחנו אוהבים אותם, נתפוס אותם ביחד, הוא מכשכש בזנבו הדקיק ואני מרימה את מצלמת האייפון ותופסת אחד, ועוד אחד בשבילו ושניים לאקוורל כשירח כמעט עגול ביניהם, הם חולפים במהירות והשמים מסגילים ומאפירים, עוד רגע אני מבקשת, הנה כאן, בינות העץ הענק שנקצצו ענפיו לבין הברוש, מתנועע לו בעומק קלות עץ דקל כחול, מה כחול, אני לא מתווכחת, בטח שלא עם המצלמה. אחרי זה יבואו הוויכוחים. לא ויכוחים. תבוא החגיגה הפרטית. הוא יישב על הכורסה על ידי, המעוטרת זהב, ואני אנצח במכחוליי על מוזיקת הבריאה החדשה. שלושה אקוורלים זעירים מנחמים של שעה בודדה ביום ששווה בשבילה להמשיך לעוד יום
*
איריס קובליו, אקוורל, נובמבר 2016
אירס קובליו, אקוורל, נובמבר 2016
איריס קובליו, אקוורל 2016
װ12 בנובמבר, 2016 at 1:38 pm
מקסים, משובב נפש.
אהבתיאהבתי
װ19 בנובמבר, 2016 at 2:44 pm
תודה רבה ורד יקרה
אהבתיאהבתי