איך עושים את זה

תלמידה שואלת אותי "אבל איך מציירים את זה בים?" פעם היא מתכוונת לקצף של גל מתרומם ופעם לשכבת הגל הדקה שפרוסה על החוף כמראה, פעם על צבע קו האופק ופעם על הריצוד המופיע ונעלם עם הרוח שעל הים. היא מציירת מתמונות שצילמה. היא שואלת אותי אם אפשר לצייר מול הים ב- Live… ואם אפשרי בכלל בכלל לצייר ים.

אני לא יודעת לענות על כל השאלות האלו מלבד תשובה אחת: תחפשי את זה תוך כדי ציור. זה מה שאני עושה שוב ושוב ושוב. נכון, הצטברו אצלי קילומטרים לא מעטים של ציור, הרבה מהם בים, לפעמים מול הים (רישום, אקוורל) והרבה בסטודיו. אולי ישנם כמה יסודות שאותם אפשר ללמוד ולעבוד מעל גביהם, אבל אני מציעה לא ללכת בדרך הזו כי היא ממכרת. בעיקר עם הים. הדרך הטובה ביותר היא תמיד להיות בדרך. אף פעם לא לדעת. ואם אמרתי שהאופק הוא תמיד  קו ישר (ממבט שמעל כל גל) אז תמיד להטיל ספק באמירה הזו, ובכלל בכל אמירה שלי. אם אתפתה לעזור (כי אני בתפקיד מורה) העזרה שלי לא תגרום כל התקדמות והבנה אלא להפך, היא תהווה עצירה ונסיגה. זה נשמע מוזר או לא תקין. כולנו רוצים עזרה. כולנו רוצים פתרונות. כולנו רוצים ידע מוכן. כולנו מחפשים מורה. כולנו חושבים שהמורה הוא המפתח לאושר.

למדתי שיטות שונות של מדיטציה. היו שנים שנצמדתי לשיטה מסוימת ותקופות קצרות בהרבה שהתנסיתי במדיטציות אחרות. אלא שאף פעם לא ידעתי "באמת" איך עושים את זה, למעט כמה רגעים נדירים, פה ושם, של אולי אשליה שנגעתי במשהו.. השתתפתי בלא מעט ערבי שאלות ותשובות הקשורים ל "איך עושים מדיטציה"… תמיד היו שאלות ואף פעם לא הייתה תשובה. מורים שניסו לענות, מתוך ניסיונם, או ציטטו מתוך דברי מורים אחרים, לא הצליחו לשפר את המדיטציה שלי. נהפוך הוא, אם הייתי "תלמידה" מצטיינת ועושה בדיוק את מה שמדריכים ואומרים לי זה היה תוקע אותי כמו עפיפון על עמוד חשמל.

זה נורא מתסכל ונורא מפחיד לפלס את הדרך לבד. תמיד לימדו אותנו שצריך לחפש מורה או מורים, שכבר סללו עבורנו את הדרך. אני נוטה להסכים עם זה חלקית. ויחד עם זאת עדיף ללמוד ולשכוח את מה שנלמד (אף פעם לא באמת שוכחים) כדי לא להיתקע ולדקלם את המשך חיינו. זה אולי לא מתאים לכל אחד. יתכן וזו משימה קשה או בלתי אפשרית בגלגול חיים זה או אחר. לפעמים באנו לכאן כדי לנוח. באנו להיות מובלים. באנו לא להחליט. מי יודע.. אולי גם זה לא קיים.

ולמה כתבתי את כל זה? כי נפגשתי לאחרונה במאמר שמדבר על עבודה אל תוך הכאב והלא נודע. גם בעבר קראתי חומרי טקסטים דומים, אבל זה פוגש אותי הפעם  עם הייאוש הזה של עוד "אכזבה" או ספק גדול שהתעורר לגבי דרך מסוימת שנעזרתי בה (או במורה) בשנים האחרונות. פתאום הרגשתי מאד חזק את התלות, את ההתמכרות ובעיקר את האמונה (נניח התפלה) כי פנייה לדרך הזאת בעת מצוקה תעזור. אין כל רע באמונה. הרבה פעמים האמונה עצמה בדרך מסוימת היא העוזרת. היא המרפאה. לפעמים הדרך הזו ריפאה ולפעמים לא. היא לעיתים רחוקות הזיקה. כשהתעוררו ספקות הייתי מרגיעה אותם באמצעים שונים. האמצעים השונים לא היו כלולים בדרך. הם היו השומרים שלי. כך החשבתי אותם. אבל אולי הספקות עצמם הם השומרים שלי? סביר להניח שכן – הם אלו שמעוררים ומובילים אל מה שנראה כתהום לפעמים (מפחיד נורא), אל כלום, בשעות טובות יותר, ואל צחוק ברגעים בודדים של פליאה.

האם אני צריכה להתמלא הכרת תודה? כנראה שכן, אם כי שתי המילים האלה "הכרת תודה" גם הן לקוחות מטרמינולוגיה רוחנית כזו או אחרת. אז מה אפשר להגיד? רק תודה? רק הכרה? או שום דבר? ולמה בכלל לכתוב? ולמה ללמד ציור?

אולי כשאנחנו מלמדים אנחנו מבינים טוב יותר שהמורה האמיתי נמצא רק בתוכי.

*

%d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%a8-%d7%99%d7%9d

איריס איריסיה קובליו, אקריליק, 2017

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

8 responses to “איך עושים את זה

  • ורד נבון

    פוסט נפלא, כל כך מתחברת ומזדהה. "הדרך הטובה ביותר היא תמיד להיות בדרך". כמה נכון, למרות שהשאיפה היא בכל זאת להגיע למקום כלשהו (שאם לא כן אין סיבה להיות בדרך, יש רק סטגנציה). והעפיפון על עמוד חשמל – אוף, כמה פעמים הרגשתי ככה, גם כשהייתי בדרך העצמאית שלי. 🙂

    אהבתי

  • איריס איריסיה קובליו

    ורד יקרה, תודה רבה. ונכון, בלי לסמן מטרות בלתי אפשרי ללכת… ובכלל רציתי לכתוב בעיקר על משהו אחר ועפתי בתוך הפוסט הזה לאן שעפתי. נכון שהלכתי כברת דרך עד שהגעתי לכאן וכתבתי את מה שכתבתי, אבל … בכלל רציתי לכתוב על התמכרויות…

    אהבתי

  • עדה ק

    זה מעורר הרבה מחשבות. אני נוטה להסכים שאנחנו מלמדים את עצמנו. והתפקיד של המורה הטוב הוא, אולי, לא לספק פתרונות, אלא לעזור לנסח את השאלות.

    אהבתי

  • רונה

    באמת אני אוהבת את ציורי הים שלך, שמוכיחים נכונות ויכולת להתמודד אתו, עם הים הזה – רגשות? מינים שונים של? – ואהבתי את ״לא להיתקע ולדקלם את המשך חיינו״ ככה, בדיוק

    אהבתי

    • איריס איריסיה קובליו

      תודה רונה. כשהייתי קטנה האמינו בדיקלום כשיטת לימוד. למדנו בעל פה טקסטים רבים. זה כשלעצמו דבר נפלא. אבל המטרה של זה היתה כנראה לפתח מיומנות של שינון וחזרה מדויקת על דברי המורה או מורים. תמיד היינו צריכים לענות על השאלות בדיוק כמצופה ולא להיות יצירתיים. בדתות זה כך בדרך כלל. אינך שואלת או מטילה ספק. הדברים ידועים מראש.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: