בשבת החלטנו לנסוע לשם, המקום של התחלת אהבתנו. אהבנו גם קודם אבל שם התערבבנו.
אם יכולתי אז, בנקודת הזמן ההיא, להגביה לכאן, נקודת הזמן של השבת האחרונה, אותו שביל, מול אותם שדות ואותו ברוש.
הטבע לא משתנה. אנחנו משתנים בתוכו.
–
הטבע כביכול משתנה, מחליף צבעים, טקסטורות, אבל תמיד בסוף האביב למשל, הזמן הזה שכה אהבנו, הצהוב הוא זהב והירוק עמוק ומנחם והשמיים חיוורים וסלחניים.
הייתה אז מכונית אחרת. כמספר המכוניות שהתחלפו מאז כך התחלפנו גם אנחנו. לו יכולנו אז לראות את מה שאנחנו היום, האם היינו עושים אחרת?
–
1.
2.
3.
איריס איריסיה קובליו, קיבוץ הראל, אקוורל, 2017
װ10 במאי, 2017 at 12:19 am
אהבתי את השמיים החיוורים והסלחניים, במילים ובצבעי המים. ואת הברושים.
ונראה לי שטוב שאנחנו לא יכולים לדעת מראש מה יהיה ואיך נהיה.
אהבתיLiked by 1 person
װ10 במאי, 2017 at 12:18 pm
תודה עדה. נכון, והצצות לעתיד יכולות להיות מסוכנות אבל התכוונתי למצב תודעתי או על-תודעתי כזה שהוא מעבר לזמן, שרואים הכל כמו תמונה אחת גדולה בו זמנית. השאלות האלה אם עשינו נכון או לא, באיזו דרך בחרנו ללכת, לאן הגענו, לאן נגיע – מדי פעם עולות וטוב שהן עולות, אבל אני מסכימה שזה לא משנה הרבה "בסופו" של דבר. והכי טוב זה לצייר. והכי הכי טוב זה לצייר מדי פעם בטבע עצמו. כל שעה של ניסיון "לקחת" מהטבע ולהכניס לתוך דף קטן מרוממת את הנפש. גם אם "יוצא קישקוש"…
אהבתיאהבתי