הפייסבוק שואב אותנו. את המוטיבציה לבלוגים. הפייסבוק הוא היומיום, אבל הבלוג הוא הארכיון. לא על זה רציתי לכתוב, אלא להביא את מה שכתבתי בפייסבוק לפני כמה ימים, כדי לשמר את מה שהולך לאיבוד בתהומות הפייס, ולהוסיף עוד קצת על מה זה בשבילי לצייר בטבע.
וזה מה שכתבתי:
נוסעים ונוסעים בשדות הצהובים, מחפשים צל, מקום לעצור, להניח שני כסאות, השבילים מתפתלים, יבשים, שורטים את תחתית המכונית, יש לי בחילה, נחש החרדה מתפתל מהברכיים במעלה החזה, זה שווה את זה? אני רוצה לעצום עיניים להגיע אל המקום כבר ישובה, נושמת, אוחזת במכחולים. בסוף מוצאים עיקול עם עץ חרוב, עוצרים ומתיישבים, הוא עם הספר שלו ואני מסתבכת בין המכולים וקופסת צבעי המים, רוח שרבית נעימה לרגע עד נחיל הזבובים שמסתובב בין השיער שלי לבין מחברת הסקיצות ודבורה עקשנית נעמדת על הכתם הצהוב הגדול שבמרכז הציור, אני חייבת להספיק, לא נחזיק מעמד בחום הזה, לצאת לטבע בקיץ לצייר. כל כך הרבה יופי בצהוב האכזרי הזה. בערימות הקש המסודרות, חיטת זהב דוקרת, אני רוצה לצייר את השביל אבל המכחולים של מתיזים כתמים גדולים מדי בגלל הרוח או החרדה. סוג של.
השבת הזו שוב נחפש מקום. לפי התחזית יהיה נעים. המורה של ניל ווליבר ז"ל פתח אצלי את אהבת הטבע. ההתבוננות הישירה. התרגום של המרחב, החלל לתוך עולם דו מימדי עם גבולות, בדף או הקנווס. מה ההבדל בין ציור מתמונה או ציור בטבע עצמו?- ההתמזגות. החוויה הרוחנית של אני והכל זה אחד. אין נפרדות. זה לוקח קצת זמן להתרגל לזה. האינסוף מבלבל. צריך ללמוד לאסוף את הראייה. להתרכז ולשחרר בו זמנית. להיות מובלת עם הרוח הפנימית. בארץ זה קשה. שישה חודשים חם לח ויבש מנשוא. את אהבת הטבע קבלתי בפנסילבניה, שם למדתי עם מורי ווליבר. הטבע הפנסלבני (וגם האירופאי, איטלקי, למשל) מאפשר עבודה בתוכו אבל הוא לא מעניין ועוצמתי כמו זה של ארץ ישראל. לפעמים אין ברירה אלא לעבוד בסטודיו ולהשתמש בצילומים. אבל מדי פעם צריך לצאת אל תוך הקושי הזה. לפחות לשעתיים בשבוע.
הפוסט הזה קצת ארוך כי הוא ישמש מיני ארכיון לאקוורלים, הסקיצות והצילומים מהאיזור בו ציירתי.
(ולמי שמחפש את הדמיון בין הניראות של הציורים שלי לבין אלו של מורי ווליבר- זה לא שם. זה בנביעה הפנימית.)
*
*
*
*
*
*
*
*
וכאן אני מציירת
וכאן סקאיי כלבון הרוח שלנו תופס שמש
סקאיי לייט
ועוד סקאיי לייט
ס
וכאן שאריות של חמניות המזדקרות מתוך ים של שיבלים
חמניות
וכאן שבועיים קודם לכן, כשהרוב עוד היה ירוק ונגיש ופאסטורלי משהו
בטרם
ועוד אקוורל אחד לסיום
כל האקוורלים מסוף האביב 2017, איזור לטרון, בגבולות שטח קיבוץ הראל.
װ19 במאי, 2017 at 4:22 pm
מאוד יפים, הרישומים והצילומים, וגם השילוב ביניהם. הרישומים כמו מרככים את התחושה של קיץ לוהט, המצלמה לא מרככת ובכל זאת מצליחה להוציא את הפיוט מהשדה הצהוב, וניכר שהצילום מושפע מהרישום שקדם לו. סקאי כלבון הרוח פוטוגני וגם ציורי. 🙂
אהבתיLiked by 1 person
װ20 במאי, 2017 at 8:33 pm
תודה ורד. התלבטתי אם להכניס את הצילומים אבל מכוון שהתחלתי להתייחס לבלוג כאל "שמורה", סוג של ארכיון אישי, אז הכנסתי גם. ושמחה שזה עובד. סקאיי הקטן מלווה אותי לכל מקום. הוא הנשמה הפועמת.
אהבתיLiked by 1 person
װ20 במאי, 2017 at 11:27 am
שלווה בתמונות וחרדה במילים. הנה משהו שלא מצליח לעבור בפייסבוק ועובר כאן. מבינה היטב את השורות הראשונות שכתבת. הציורים שלך מקסימים והלוואי והייתי יודעת גם.
אהבתיLiked by 1 person
װ20 במאי, 2017 at 8:36 pm
תודה שרון. את הטקסט כתבתי בזמן שהמתנתי אצל רופא שיניים (לפני טיפול רציני) וחצי כדור הרגעה שיחרר אצלי את הפחד מפני חשיפה.. אני שמחה שישנו הפער הזה. סוג של איזון
אהבתיאהבתי
װ20 במאי, 2017 at 12:55 pm
מעניינת ההבחנה בין ציור בטבע לבין ציור מצילום, ואכן מזג האוויר שלנו לא עוזר – אם כי לפי אחד הצילומים נראה שמצאת לך פינה קטנה מוגנת.
מסכימה בנוגע להבחנה בין פייסבוק לבלוג . חבל לי שהפייסבוק שואב כמו שהוא שואב, כי אחר כך הרוח בא ונושא את כל מה ששמנו בו.
אהבתיLiked by 1 person
װ20 במאי, 2017 at 8:37 pm
כן עדה, הפייסבוק שואב בקשית את כל שאריות מיצי הזמן.
ובכל זאת
גם יש בו ברכה. אצלי בכל אופן. הוא סוג של התקיימות בשעות שההתקיימות עומדת על הקצה:)
אהבתיאהבתי