האושר הוא פרפר

"לא, לא, אל תיסעי ברכבת, כי הרכבת נוסעת מהר ואפשר ליפול כשעומדים וכשצריכים לרדת חייבים לעמוד ליד הדלת ולהחזיק חזק כי היא עוצרת בבת אחת ולא כל האנשים מספיקים לצאת החוצה ואפשר ליפול בין הרכבת למדרכה או למטה לפסים וגם לא להספיק לרדת ולהגיע לתחנה הבאה ואז צריך לרדת ולהסתובב בחזרה ומי יודע מתי תבוא הרכבת בחזרה…" וכו', וכו',
אנשים בסביבות גיל שמונים היו בתחילת גיל ההתבגרות כשהשואה נקלטה בהם כסיוט שככל הנראה בלתי הפיך. הם עלו לארץ, הקימו משפחות, רובם, הולידו לילדים, שיקמו את חייהם הכלכליים, לפחות אז, כשאנחנו נולדנו, הלכו להצגות תיאטרון, הרומנים שבהם בילו ממושכות במסעדות הקבב והמוסיקה הפולקלוריסטית המלווה בהומור שחור שוביניסטי לרוב, נשותיהם טיפחו את ציפרניהן ושערותיהן ורבים מהם שיחקו רמי שעות על גבי שעות פעמיים שלוש בשבוע. כשגדלנו אנחנו, ועברנו את ילדותנו המייסרת של חרדותיהם מטיולים, משמש וים, מלכלוך, ממחסור במחסן המזון בבטן, וכו', עזבנו את הבית, הקמנו משפחות בעצמנו, גידלנו את ילדנו, השתדלנו לשלוח אותם לכל הטיולים ולהתעלם מקצב האכילה שלהם, הרגשנו אמיצים, שונים, אחרים, ואז יום אחד הורינו מתקרבים לגיל המחלות. ביחד עם התשישות הגופנית, העיוות, התלות ושאר המרעין בישין, חוזרות החרדות ונפלטות בחלל הלא מוגדר הזה של מערכת היחסים שהופכת שוב לחלום בלהות, אלא שהפעם אני לא בת עשר אלא מתקרבת לעשור השישי של חיי. הילדה הקטנה שבי נבהלת כל כך כשהיא, אימא שלי, זורקת לחלל המסוייט הזה אמש, למשל, את מה שכתבתי בהתחלה. הרכבת. העצירה. הנפילה. אבדן הדרך. וכבר ראיתי כיתת יורים שעומדת בפתחי הקרונות ומכוונת אל חיי קפסולות המכילות את ההיסטוריה העקובה מדם של חיי היהודים מתחילת ההתחלות.
אני נושמת עמוק, לא דרך האף, לא נשימה של ריחות אלא נשימה של החדרת חיים לתוך עשרות התאים שהתכווצו בבת אחת לשמע הדברים ההם. אני לא כל כך מצליחה לעשות את זה ביסודיות. חלק מגופי נשאר משותק. זו לא מטאפורה: חרדה משתקת. זה אמיתי, ככל שאפשר להגדיר משהו במציאות הזו כאמיתי, כמו הרגעים שמתעוררים מחלום בלהות ואי אפשר לזוז.
אני אכתוב את זה, אני מבטיחה לעצמי. יש לי יכולת ביטוי. קבלתי "מתנות", אני מזכירה לעצמי, אני יודעת לעשות מדברים אמנות. יש לך נפש של אמן, מזכירים לי שוב ושוב התלמידים שלי. הנה משהו שהיה שווה בשביל נשמתי לדחוף את עצמה במעלה/ מורד תעלת הלידה של אמי. הייתי הראשונה שלה. היא קראה לי איריס, כי אוהבת פרחים. אולי זה היה החלק הבריא שבה, פרחים חיים אחרי אימת מתי המלחמה ההיא. אז תמיד אזכור שיש בי גם את הפרח הזקוף האמיץ הזה, האירוס הכחול סגול המהודר, וכשאסע בפעם הבאה ברכבת אדמיין שזו מרכבה שמיימית שלוקחת אותי לבקר בגנים האלוהיים המפוזרים בכל דרכיי, ואתפלל שעיניי האמיתיות יפקחו לראות אותם, אלפי אלפים של ירוקים ירקרקים וכתומים וצהובים וסגולים ורודים, בכל הצורות והריחות הנהדרים, זוהרים מפז אהבה, האהבה כולה שרק עד כאן ניתן לתארה במילים

(קטע מתוך יומן בכתובים "צער סיעוד הורים", שם זמני)

מבחר תמונות, אקראי או לא:

פורטרט עצמי, צבעי מים, 2017

*

תליית התערוכה "דברי אלי", גלריה גרוס, 2010

*

אימא, צבעי מים, 2017

*

אירוס הדור. צבעי מים, 2006

*

ונטולין. מתוך התערוכה "שיתוק שינה" 2012

*

פיאטה

*

פרט מתוך "שלגיה ברחוב תפוח"

*

עם אימא במוזיאון ישראל. 1967-8

*

מתוך התערוכה: "הסתחלבתי". צבעי מים, 2011

*

עם סקאיי-לייט, 2015

*

האושר הוא פרפר

צילם: גרא. שנת 2000. הייתי בת 40 בערך. היו לי חלומות.

*

*

*