הכלום

 

הוא מופיע בעיקר בקיץ. הוא לא "הוא" בעצם. הוא "זה". יש לזה גוף ויש לזה צורה אבל לא כזו שאפשר לתפוס ולהגדיר או לצייר למשל. זה ריק וזה מלא וזה יותר אטום משקוף אבל יש לזה תכונות של שקיפות כזו שיכולה בקלות להיעלם מן העין. זה בלון שנפלט מהפה, של אימא שלי, למשל, כשאני שואלת אותה מה נשמע והיא אומרת "כלום". הכלום הזה יוצא מהפה שלה אינספור פעמים. כשאני חושבת על המילה אינספור אני מרגישה דווקא משהו חיובי: אינספור מספרים (נחמד אבל זה לא התחום שלי), אינספור צבעים, אינספור אפשרויות (זה מבלבל) אינספור כוכבים (זה פיוטי וזה שירי ואולי לדבוק בזה וזהו). אבל אינספור הכלום שמתגלם בכל פעם מחדש ותוקף אותי כמו וירוס קיץ זה לא נחמד בכלל. אצלי בגוף הוא עומד בין החזה לבטן. זה חם. זה רותח. זה מזיע, זה עצל . זה כועס. זה מוותר. זה רוצה לישון אבל לא מצליח להירדם, זה סופר וסופר וסופר את הזמן שייגמר הכלום.
לפני הרבה שנים עשיתי סדנה שנעשו בה כל מיני תירגולים מובנים. נשאלו שאלות וכולנו, כאילו כאחד, היינו צריכים להגיע לאותה תשובה. אותה מסקנה. השאלה המרכזית שם הייתה: מה את/ה רוצה. ועד שלא הגעת לתשובה: "כלום", הקבוצה לא עברה לשלב הבא. סיוט. לפעמים היו מגלים את התשובה בסוד כדי "להתקדם…." היינו מדקלמים את הכלום הזה, שמקורו בפילוסופיית מעמקים אבל פרשנותו המערבית השטחית מובילה לדיכאון רבתי. ממש! אימא שלי לא עשתה את הסדנה הזאת. היא לא עשתה שום סדנה. החיים עשו לה מספיק סדנאות כדי להוביל אותה לכלום הזה שיוצא שוב ושוב מפיה חסר השיניים.
ואז הכלום הזה, כמו כדור מטקות מעצבן בים קופץ אלי ישר במצח: בום! כואב. בום. כלום. בום. בום. בום.
הקיץ הזה, כמו קשישה פרוקת אברים ושמוטת ראש המובלת בכיסא גלגלים לטיול יומי בפארק ע"י הודית כבדת אברים אך נמרצת. היא מגלגלת  את העגלה בשביל המעגלי של הפארק, לאט לאט, הגלגלים חורקים, אך מתקדמים, השעה שש וחצי לפנות ערב, השמש דועכת בעצלתיים מאחורי הבתים ורוח לחה מתחילה לנשוב ולהזיז מעט את עלי העצים העקומים לצידי השביל. אחרי ההודית עם העגלה החורקת משתרכת פיליפינית עם קשישה מטופחת עם כובע סגול ואחריהן סרילנקי עם עגלה שנראית כאלונקה, בתוכה שוכב קשיש חבוש ומקובע. 
כשהאור נעלם, מבלי שנרגיש, כולנו חוזרים לבתי מבצרנו, אני והכלבלב שלי, הם ועגלותיהם, צפרי הדררות וצווחותיהן, הכלום אל כלומיו. אינספור כלומיו.
*
רגע אלוהי בפארק 1

הפארק באביב, 2015, אקוורל

הפארק באביב, לפני כשנתיים, לקראת הקיץ נכרתו שם כמה עצים וצמרות וכמה הספיקו להתעקם.

ptre-bucncr-3

הפארק לפני כשנה, 2016, אקוורל

הפארק באוגוסט ספטמבר הקודם. הלחות הבלתי נסבלת.

דררה בפארק

דררה לעת ערב. אקוורל, 2016

הפארק בנובמבר 2016. שיגיע כבר נובמבר 2017.

*

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

4 responses to “הכלום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: