שימורים: שני קטעים שכתבתי בפייסבוק ומעלה אותם לכאן כדי שישמרו בבלוג איכשהו, ולא ייפלו בתהום הפייס הבולע כל
1.
את צורת המגורים הקודמת שלי החלפתי לנוכחית בשלבים ארוכים ומנומקים היטב. כביכול. השתדלתי להסיר ספקות. להיות מדויקת. הלכתי עם הלב אבל הראש היה בהיר לרוב. ובכל זאת לסיים פרק זה מוות, ואחרי שהדברים מסתיימים צריך לאפשר לאבל לבוא. המוביל אמר לי, כשהגיע לכאן כעבור שעה ארוכה בדרכים, הגעת לגן עדן. אני שותה קפה בבקר מול החלון הגשום שביחידת הדיור הקטנה, מוקפת שאריות הדברים שלי ששרדו את המעבר. ציפור זעירה מנתרת מענף לענף, לפעמים מתנערת ושוהה זמן מה על ענף נבחר ואז עוברת בקלילות לענף הבא. לו הייתי כמוה, עוברת מפה לשם נטולת ספקות, חולפת בין העונות שבאות וחולפות וחוזרות
*
2.
הדבר הזה, של מה נשאר ומה לא, למה יש אולי עדיין מקום ומה מוצא את עצמו במקומות זרים משונים, מה הם חושבים לעצמם, שנים כה רבות החזיקה בנו, ניצלנו ערים וארצות והנה עכשיו מפוזרים לכל עבר ואבר ופחי קבר. לילי הבובה בת שישים בערך נארזה מדירה לדירה. ביקשתי ממנה סליחה : הגיעה שעתנו להיפרד. אבל היו גם שלא בקשתי שום סליחות. החומרים שמלווים את חיינו סופם להתכלות בדרך זו או אחרת. הם גרורות של זיכרונות שאוחזים בנו בחוזקה ומקשים עלינו להתקדם בדרך. לו יכולנו לוותר על הכל באחת. כשאנחנו מתים אנחנו בעצם מוותרים כך. לרוב. אולי לא, עדיין לא ידוע, אבל באדמה או בצורה אחרת של כלייה אנחנו מתנתקים מכל שייכות חומרית.
שבת בבקר. שלוליות בחצר הצפונית. צפרי חורף מדלגות על הענפים העירומים, המהום המזגן מנחם. שותה קפה במיטה. המבט שלי מופנה מהמהפך הגדול לרגע הקטן הזה, של הכלבלב ואני במיטה הגדולה מתחת לשמיכות, כף רגלי נוגעת בכף רגלו הזעירה, מתפללת להחלמתו המלאה, אחרי תקיפה של שני כלבים גדולים ביער הרקפות. היופי ההוא נמהל בפחד גדול ודלת הספקות נפתחה לרווחה, מאיימת לשאוב אותי פנימה, האם הכל היה נכון?
3.
(תוספת בפברואר)
רק לפני שנה? איך דברים יכולים להשתנות תוך שנה. מה משתנה בעצם? – רק המפה הגאוגרפית. הלב הוא רכבת הרים, פרחים ושממה, מטולטל מפה לשם. לו הייתי רקפת, קר-היא נפתחת, חם – היא נעלמת, לא שאני אוהבת קור, אבל אין לה שאלות, היא מחזורית. אולי גם אני מחזורית (אני?) אבל מחזוריות עם שאלות
צילום מחלון חדר השינה בהרצליה מפברואר אשתקד
װ27 בינואר, 2018 at 10:02 pm
איריסיה יקרה, ברכות על המעבר. מקווה ששלום הכלב ממשיך להשתפר. הקטעים יפים ועצובים ומשיקים לתחושת הפליטוּת שלי בתוך מדינה שבוגדת בכולנו.
אהבתיLiked by 1 person
װ27 בינואר, 2018 at 11:54 pm
שועי יקר, טוב לשמוע ממך! מסכימה עם כל מילה. הכלבלב משתפר ומלמד אותי פרק בריפוי טבעי..
אהבתיאהבתי
װ28 בינואר, 2018 at 9:15 am
כל המעברים קשים… מקווה שסקאי מחלים במהירות. הרקפות והשביל יפהפיים, והמילים נוגעות. מאחלת יציבות רגשית ופיזית, והתחדשות שתפצה על תחושת הפליטות…
אהבתיLiked by 1 person
װ28 בינואר, 2018 at 9:27 am
ורד יקרה, תגובותיך תמיד מעודדות ואני שמחה שאת קוראת אותי ושעדיין ישנם כמה מעטים שקוראים בלוגים ולא רק פייסבוק שכל כך בולע כל, כאילו גם את המחר..
אהבתיLiked by 1 person
װ28 בינואר, 2018 at 10:28 am
הרקפות יפהפיות, משמח שיש לך עכשיו כאלה ליד הבית. כל ההתחלות קשות, ולוקח הרבה זמן להתרגל. צעד-צעד נראה לי קצב טוב: להתרגל כל יום למשהו קטן נוסף.
הרבה שלומות לך ולכלבון 🙂
אהבתיLiked by 1 person
װ28 בינואר, 2018 at 5:45 pm
תודה עדה, סקאיי משתפר מאד וכן הרקפות
אהבתיאהבתי
װ29 בינואר, 2018 at 9:32 am
הי איריס , נעים לקרוא את מילותייך , מזדהה אתך בחלק מהתחושות . מאחלת לך התאקלמות קלה ומנחמת . – מיכל
אהבתיLiked by 1 person
װ29 בינואר, 2018 at 9:50 am
תודה מיכל, ימים יגידו. שמחה שהגעת לבלוג ואת קוראת אותי
אהבתיאהבתי
װ8 בפברואר, 2018 at 11:18 pm
את אמיצה ומרגשת. ואני מנסה לסמן שאהבתי את הפוסט הזה ואת קודמו וכוחות רשע נעלמים מוחקים.
אהבתיLiked by 1 person
װ9 בפברואר, 2018 at 8:58 am
תודה מרית יקרה. הוספתי עוד שימור שלישי
אהבתיאהבתי