בשולי הדרך (2)

1.

בדיוק כשהתנעתי החל לרדת גשם. שמתי את הוויז אבל לא הקשבתי לו, העדפתי את הדרך הראשית כדי להגיע לכביש החוף. באיזור נתניה הוויז שוב ניסה לשכנע אותי שאפנה ימינה. הגשם גבר ופקק תנועה ארוך, שהתחיל אחרי אייקאה כבר עיכב ביותר משעה את הזמן שהוויז ציין בהתחלה (בנקודה הזו אני מרגישה שהכתיבה שלי פוסעת כמו סיפור אבל זה לא סיפור כי אין לו חוקים. אין לו דאגה ואין לו נקודת הגעה) היה חושך בקטע שעמדנו ועמדנו ופתאום שמתי לב שאני לא באה מאיזה מקום ולא נוסעת לאף מקום, שאני לא אוחזת בהגה ובכלל אני לא במכונית שעל כביש. אני לא זוכרת כמה זמן הכל נמשך כי לא היה זמן כלשהו בר מדידה. אני רק זוכרת את רחש מגבי השמשה הקדמית ווישש – ווישש – ווישש – וויששש-  מפייס ומרגיע

28001518_10215573192027707_1367908314_n

2.

במקום מגורי הנוכחי, התקרה שמעלי איננה תקרה, אלא רצפת עץ וגבס כנראה. כל שלא צריך שיישמע בפסק זמן זה של חיי נשמע ומחלחל את דעתי. באחד מגלגוליי גרתי בדירת ביניים ברחוב ק"קל. אהבתי את הדירה הזו. הייתי בין מכירת בית לבין קניה של אחר. לא ידעתי כמה זמן יימשך הביניים. והוא היה קצר מדי. זה היה בקומה שלישית אבל בזווית כזו שנשמע בה כל רוח קלה כרוחות עזות על הר. אהבתי את זה. בלילות הייתי מרותקת לקולות ההם. באותם ימים הייתי מאד רזה.  צילמתי את עצמי  שוב ושוב עם בגדים ובלעדיהם, על רקע קיר העץ במבואית הכניסה. אחרי זה ציירתי מהצילומים במשך כמה שנים. הפלגתי אתם רחוק. לפני כחודש שמתי את כולם במיחזור. גם את מחצית מהציורים שצויירו לפיהם. הייתי בת שלושים פלוס והיום אני בת שישים מינוס. מאז עברתי כמה דירות. קניתי מכרתי שכרתי קניתי מכרתי. עברתי לכאן (כאן מתחילה דרמה בטלוויזיה. אין לי טלוויזיה אבל אני צופה באינטרנט, בחדר וחצי מחוברים כדירה זעירה ליחידה. היחידה הרועדת)

3.

בבקר אני קוראת את קטע הטקסט הראשון שמניח את דעתי איכשהו ואת השני מתקנת שוב ושוב. הוא נראה לי קנטרני וחושפני וחסר כל אמירה של ממש כי בעצם מה שרציתי לכתוב באופן יותר "ספרותי אומנותי" זה שהדברים חוזרים על עצמם ושאני יודעת להגשים את חלומותיי אבל מתקשה לעמוד בהם, להישאר. משהו מתוכי עוקר אותי מתוכם למרות שכביכול ישנם אירועים חיצוניים, סוג של כוחות או רוח, שמעיפים אותי מצד לצד, קדימה ואחורה, למעלה למטה.

28109129_10215573191667698_1240651210_n.jpg

4.

אני משתדלת לצאת לטיול יומי באזור. הכלבלב תינוק שלי אוהב ולא אוהב את זה. אני מחזיקה אותו בזרועותיי בחלק מהטיול עד שהוא מראה סימנים שרוצה לרדת, להסתובב בין הפרחים למשל. אמש הגדלנו את הרדיוס. התגברתי על רחש הדבורים, הצרעות, היתושים, הברחשים ושאר הבישין שרחשו מסביב לפרחים, ופילסתי דרך השבילים העמוסים, מתפעמת מהשפע, מרחפת מעל האימה מפני עקיצות. בצילומים נראה שאני בגן עדן. כך כתבו לי תלמידות שלי בקבוצת הוואטסאפ שלנו. לפעמים צליל ההודעה מהן הוא כמו גונג מעיר. קווינג קצר. קווינג. כשאני נזכרת שהן מחכות לי אני מתחברת מיד לחוסן הנפשי שלי כמורה. המורה שבי זה כוח המשיב את רוחי. את חיי.

28054070_10215573191347690_1635186069_n

5.

כשנודע דבר מחלתה של א' התלמידה היקרה שלי, כל מה שהחזיק אותי בחיי שקדמו לכאן איבד מאחיזתו. זה היה הרבה מעבר להגשמת חלום. זה היה הגז של הכדור הפורח. עד עכשיו, חצי שנה אחרי, אני שומעת את הווושששש הזה שדחף אותי בכוח מעלה. לפעמים בהתרוממות התחושה היא של אושר עילאי (שלושה חודשים לא הפסקתי לצייר את כל מה שמסביב, הייתי מאוהבת בכל משעול וכביש, בכל עץ ושיח וקול) ואז

6.

עם המעבר לכאן זרקתי שלושת רבעי מחיי.

7.

אני יכולה לעשות רשימה (צנועה למדי אבל מוצקה) של כל מי שקוראת לי לחזור.

8.

הפלא הזה, של תינוקת מגיעה לעולם, שהיא שלוחה גנטית מסוימת מתוכך, נכדה, הוא קפסולת אושר בלתי צפוי שאין דומה לו.  רציתי להיות קרוב. לחיים עצמם.

28190848_10215573190907679_1499672943_n

9.

ישנם דברים שאפשר להחזיר לקדמותם וכאלה שלא

 

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

2 responses to “בשולי הדרך (2)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: