תלמיד שאיבד את אשתו מבקש לצייר את דיוקן פניה. בשנים שלמד אצלי הוא למד להשתמש בצבעי מים באופן משוחרר, כתמי, לפעמים גס טכסטורלי, כשיותר ויותר הסתגל להשארת הבקעים הריקים, חללי הדף. זו היתה עבורו גישה לא טבעית שכן עינו נתפסה לדייק את הפרטים והצבע, עין של צלם מיומן, והיה מתעכב רבות במקומות שעדיף לשחרר בצבעי המים . לאחרונה ציוריו השתחררו מהגישה הצילומית ונופי האקוורל שלו החלו לעוף. אבל אז עפה אשתו, למחוזות הבלתי ידועים.
אי אפשר ללמד את כולם אותו הדבר. צריך לגשת לכל תלמיד דרך נקודת הההתפתחות האישית שלו (לכן ציורי התלמידים שלי כה שונים אלו מאלו). התלמיד הביא צילום. הצילום היה כה יפה, רמברנטי כזה. אור וצל שיחקו בעדינות מרגשת בין שפתיה ועד מצחה. ראשה המוטה מעט דרש מיומנות קודם כל ברישום. לאחר שסיימנו את מלאכת הרישום, דייקנו את הזווית שבין העיניים, אלכסון האף והסנטר(נאלצנו להניח סרגל, בעדינות מירבית) על צילום פניה ולדבר מעט על הסכימה שיש לסמן על הדף לפני הפרטים, עלה רישום דיוקנה על הדף המיוחד לצבעי המים. את הרישום רשם בעפרון שנמחק במים וצבעו בהיר כצבע עור בהיר. זו השכבה הראשונה, השקופה, המעודנת שבקשתי ממנו להניח על פניה, למעט העיניים, וזאת מבלי להשאיר כל בקע לבן.
מכאן ומהשכבות הבאות השקופות צמחה רוחה העדינה של דיוקן אשה שעזבה בן לילה את גופה עם ארשת פנים פלאית.
–
רמברנט, דיוקנה של ססקיה
להשאיר תגובה