בשנה האחרונה, אולי בעצם בשנתיים האחרונות, אני מאד מתקשה לקרוא ספרים. אני כבר לא קוראת גם בדיגיטאלי. חשבתי שזו בעיית המעבר לדיגיטאלי , בעיית עיניים, הגיל ובעיקר חששתי שיכולת הריכוז שלי (בקריאת מילים שמצטרפות לדף תוכן שלם) מתפוררת ומתפזרת לכל עבר בתהליך בלתי הפיך. השנה נפרדתי מרוב ספריי, השארתי מעט, אולי מתוך איזשהו כבוד ליצורים האלו שחיצוניותם ופנימיותם היו דבר בלתי נפרד מהקיום שלי.
לכן הופתעתי מאד כשהגיע אלי הפסנתר העכשווי שלי, חברה החזירה את התווים שלי "שהצילה מפח המיחזור", פתחתי את באך והתחלתי לקרוא פרליוד אחר פרליוד, סוויטה אחר סוויטה, כאילו לא חלפו מאז, נניח, שלושים שנים, כמו כלום.
קראתי קראתי קראתי. ניגנתי ניגנתי ניגנתי. גם מתווים שלא הכרתי.
אז יכולת הקריאה שלי אפילו השתפרה.
כך לפחות ביומיים האחרונים.
אולי זה בקע בתודעה.
אז אני מתעדת את זה כאן, בבלוג.
מחוץ לזמן זה אושר צרוף.
*
*
עידכון:
מצאתי אותה. את המורה לפסנתר שלי. כתבתי עליה כאן
װ17 ביוני, 2018 at 8:32 am
אוהבת׳ותך🌺
אהבתיLiked by 1 person