ילדים מסווים את המצוקות שלהם בתופעות חולי שונות. אם יש להם נניח מזל, הם נעשים יצירתיים. אנשים יוצרים, מסווים לקו לצבע, מתמכרים לצליל. לאמנות הגוף. חשבתי על קעקועים. פתאום הבנתי את זה לגמרי. השנה ימלאו לי 60 וזה הזמן להתקעקע. אצלי היתה הסבה מתמדת בציור ועד שנות העשרים בהרפס חסר רחמים. כשנגמר ההרפס התחילו האלרגיות המסתוריות וכשהוסרו אלו בעמל ארוך וקשה התקיפו הבשמים. רוב ריחות הבשמים עלולים לגרום לי לקוצר נשימה גירודים וטשטוש ראייה. לומדת לאטום את עצמי גם לזה. זו עבודה קשה.
פוסט טראומה יכולה לקפוץ עלינו כמו פרעושים. לאנשים יוצרים קשה לאפשר לפוסט טראומה להופיע בשלמותה. היא אורבת, מופיעה חלקית, חומקת, עושה את עצמה מתה. אבל היא לא מתה. היא לא מתה אף פעם. כנראה נמשכת גם בגלגולים. כנראה גם הגורמים לה מתגלמים שוב ושוב בסיטואציות שונות, מוסוות גם הן, ואולי רק במבט לאחור אפשר לראות שזו אותה התעללות במסווה.
אלימות.
ילדים של ניצולי שואה (זו הידועה והמדוברת ואלו הלא ידועות, שלא הוזכרו מעולם).
התשוקה לקעקע קשורה כביכול למספר על היד, אבל מבחינתי קשורה יותר בכאב שמנצח את כל הכאבים
אקוורל על אריזת תרופה, 2009, מתוך סדרת "זמן טרופות"
להשאיר תגובה