בערב אני צריכה לגרף את עצמי החוצה. גם היא. אחרי ביטולים ודחיות אנחנו בכל זאת יוצאות לשבת על שפת האדוות הסתוויות, כפות רגלנו בחול הקריר, מזמינות בירה, היא בהירה אני כהה, ואיזה משהו עליד חריף ומלוח. היא מספרת את הסיפור הסודי שלה ואני נשענת לאחור שואפת עמוק את רוח הים. את מצליחה לראות את הסירה ההיא באופק, היא שואלת, אני לא רואה כלום. אף לא את קו האופק. הירח העגול עדיין מאחור, מצד שמאל והמלצרית מביאה מפיות. אנחנו קמות אחרי כמה שעות והולכות לכוון המלונות שעל יד המזח עוצרות בדרך על ספסל לסגריה. אחרי זה אני נשארת על הספסל והיא מצלמת אותי. עם התיק גב ובלי התיק גב, עם הקפוצ'ון ובלי. עם משקפים ובלי. קריר. השרירים שלי קורסים ונמסים בנעימות נדירה. הירח כבר בדיוק מעל והדקלים נראים מושלמים. אני עוצמת עיניים ונרדמת לרגע. או ליותר.
להשאיר תגובה