המשהו הזה

לפעמים אני תוהה אם ישנם מחכים לפוסטים ו/או ציורים שלי כמו שאני מחכה לכמה וכמה, אהובים, מעוררי השראה ומקפצה לכתוב משהו. הרבה זמן שאיני כותבת ו/או מציירת באותה אינטנסיביות של פעם. מתי היה הפעם הזה. נדמה שעברו עידנים. ואולי רק מהקיץ האחרון. הזמן מצטמצם ומתרחב ומתכווץ והחללים גדלים ויחד עם כל זה הרתיעה מחשיפה או ביקורת או תנועה שחוזרת על עצמה, אפרורית וחסרת עניין לעצמי ולמי שנחשב כסובב אותי

2.

גשם מטורף בכביש 6. מכוניות דוהרות בתוך עשן רטוב. בעיקר המשאיות. משאית אחת בנתיב האמצעי. משתוללת. המגבים שלי חורקים. החלפתי אותם השנה מוקדם מדי והם כבר התייבשו מהחום של שאריות הקיץ. אני ב 110 ק"מש. המשאיות בטוח שיותר, ובנתיב השמאלי נראה ש 200 לפחות. אוטוטו כביש 65. על יד אום אל פחם מתבהר פתאום. ואז הירידות עד הקטע הישר שמשקיף אל התבור. אבל התבור לא נראה. פלומות פלומות של עננים מעורבבים בערפל. השדות ירוקים כהים כסופים זהובים, לו יכולתי לעצור רגע. לצלם. אני מחליטה לנסוע עד סוף הכביש שפונה לכפר קיש. שמונה קילומטרים עד גזית. הגשם מכה ומכה במכונית אבל אני רוצה למצוא נקודה לעצור ולצלם. אני חייבת לעשות משהו. פותחת חלון והכל נרטב. מכונית צופרת מאחוריי. מסוכן מדי. עושה סיבוב בכביש עוקף הקיבוץ וחוזרת לכפר קיש. בפנייה מצליחה לעצור רגע. התבור התבהר, רק פלומת פס דקיקה נעוצה בטבורו. מצלמת.

3.

יום ההולדת 60 המתקרב מפחיד אותי. לפעמים החרדה ממש אפוקליפטית. בעיקר מאז שבשעה חמש כבר חושך.

וחוץ מזה מאד מביך להסיר מעצמי את הפאסון הזה של הגיבורה, האמיצה, המוצלחת. המורה. האימא. ועכשיו הסבתא. להישאר חסרת הגדרות. לזה אנחנו שואפים בעבודה הרוחנית, לא? הכלום הזה חסר האגו, המלא בבריאה עצמה.

אמי הנמקה במיטתה, יחד עם אבי המשתרך אחריה, הסרטן שלופת עוד ועוד מכרים, הפחד מתאונות, מחוסר אונים משתק. מאבדן הזיכרון. מעיקולים בגלל חובות. ממחלה ארוכה בבדידות אינסופית. מעיוורון, מאבדן השיניים.

4.

התבור.

צילום של אמצע דצמבר. מעובד. מנחם לזמן מה

*

ועוד מהדרך

אבל זה המשהו

ששווה את הכל עכשיו

(סיום אופטימי בכל זאת)

שלוחה גנטית

.

.

.