1.
הכל עשוי קליפות קליפות. מקלפים שכבה אחת ומתגלה זו שתחתיה. מסירים את זו שתחתיה – קופצת הבאה, וכו'. נדמה שרק השכנים ההם יעברו דירה, למשל, והנה עברו במקומם בעייתיים יותר, או לפעמים עברו טובים יותר אבל לקומה אחרת עברו קשים יותר, נדמה שהנה סוף סוף התחלפו כל גורמי ההטרדות והחלו משפצים בבית ממול, סיימו לשפץ וסוללים מחדש את כביש הגישה, והשנים נוקפות, קליפות מוסרות ומתגלות, מערכת שלמה, אינסופית, של הטרדות. וזו רק דוגמא. או משל.
–
2.
בשדה. לרגע. סביונים, חמציצים ומעט חרציות. שמש ושקט. ירוק צהוב ותכלת. נעמדת. לנשום את הרגע. מאחורי התלוליות הירקרקות מציצים בתי השכונה המכוערים. הם לא קיימים באמת. גם לא הפרחים. או תכלת השמים. גם לא הכלבלב שמטייל אתי בשביל. אין שביל ואני איננה בתוכו. בתוכי. שקט של רגע. בשדה.
–
3.
בגיל 14 הערצתי את יגאל בשן. פוסטר ענק עם פניו המתוקות היה תלוי על הקיר מול המיטה שלי וגם הייתה לי מחברת עבה (במגירה) המוקדשת לו עם תמונותיו שגזרתי מעיתונים ומגזינים (להיטון). אחרי כמה שנים התביישתי בזה. השבוע צפיתי בתכנית עליו ב"עובדה". משהו בעיצוב של הבית שלו עשה לי חוסר שקט נוראי. אולי היו אלו התמונות שעל הקירות. בהתחלה מראים את המטבח: ציור ענק וחד של צלחות וסכין ממש גדולה. מצמרר. איך אפשר לחיות עם כאלו תמונות בולעניות (גם בסלון).. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על שאני לגמרי מבינה אותו ושאני מצטערת שהתביישתי בזה שהערצתי אותו. ובכלל היה מאד מרגש לראות את פניו בשנים האחרונות. יפה כל כך. ומתוק. והחריץ העמוק הזה מעל שפתיו הצד ימין הוא הקמט הכי יפה והכי נוגע מכל תמונותיו אי פעם.
–
4.
וזו הייתה השעה הטובה ביותר שלי השבוע. היופי הזה.
–
יעלה. כפר קיש. 3.1.19–
–
–
װ5 בינואר, 2019 at 11:35 pm
כל היתר קיים קיום יחסי, אבל הנכדה שלך מתוקה באופן אבסולוטי. בהחלט השעה הטובה ביותר.
אהבתיLiked by 1 person
װ5 בינואר, 2019 at 11:44 pm
היה לי אותו פוסטר בחדר, באותו גיל 🙂 כבר לא זוכרת מי היה הראשון – מייק ברנט או יגאל בשן. עכשיו פתאום שמה לב ששני אלילי ילדותי סיימו חייהם בהתאבדות.
כל כך הרבה דברים מסביב יוצרים חוסר שקט וחוסר נחת, רעשים והטרדות. יפה שאת מצליחה ליצור בתוך כל זה, לא פשוט בכלל. הרישום מקסים.
אהבתיLiked by 2 אנשים
װ5 בינואר, 2019 at 11:57 pm
בשבילי מייק בראנט היה ענק מדי, יגאל בשן יותר מקומי ואינטימי. העברית אולי… אבל כן, אלו היו הענקיים. והם התאבדו. אחר כך בתיכון עברתי לוירגיניה וולף, סילביה פלאת, תרצה אתר וגם הן התאבדו. והיו עוד כמה. להתאבד כשאת אימא לידים קטנים זה קורע מאד. האכזבה הזו שבולעת ויונקת את כל הרצון לחיים. הלוואי ויתנו לכולם קנאביס. הלוואי וזה היה אפשרי וזמן וחוקי, כל כך הרבה טרדות היו קטנות או נעלמות.
אהבתיLiked by 2 אנשים
װ6 בינואר, 2019 at 1:50 am
אף פעם לא הערצתי אף אחד בילדותי ולא היה לי אף פוסטר על הקיר. אבל היתה ילדה שמאוד התגעגעתי אליה (שנים של געגועים) וקראו לה סיון. וכל פעם שהייתי שומע את השיר של יגאל בשן, נו טוב, זה היה קצת מכאיב, אבל לא כאב מר.
אהבתיLiked by 1 person
װ6 בינואר, 2019 at 8:46 am
לגמרי מסכימה בעניין הקליפות, המערכת האינסופית, הבלתי נגמרת, של הטרדות. הנחמות הן כל השאר, ברגעים הקטנים של בין לבין.
אהבתיLiked by 1 person