חורי לילה

חברה שלי שברה את יד ימינה. היא ספרה לי שתוך כמה שעות נפלו אצלה האסימונים של כל מה שלא תוכל לעשות. ניסיתי לנחם אותה בהבנה שכעת כל דרי ביתה, קרוביה, אוהביה ומלאכי חדריה יוכלו להוכיח את אהבתם ולשרתה נאמנה.

אימא שלי נפלה מהמיטה החשמלית החדשה שנרכשה. אבא שלי ישן על ידה כבר יותר משישים שנה. המטפלת במרחק זמזום קצר ובתה האחרת האהובה במרחק איוושה. מיד תגיע עם הנכדה האהובה וינשקוה על מצחה. רק בתה הבכורה פוחדת מהצל של עצמה. הצל שהוא אמה. כל לילה היא לוקחת כדורים נגד הפה הפעור של התהום ששמה אשמה. בושה .אכזבה. קור בהלות.

בן הזוג שלי, שהוא כבר לשעבר, בחר לעבוד בכבישי הלילה. שנה אחרי שנה הוא הבטיח שאוטוטו זה נגמר. כדי להעביר את זמן הלילה בערפל הכלום התחלתי להשתמש בכדורי שינה. הכדור שהרופאה שלי רושמת לי מזה כמה שנים ממית לכמה שעות את כל שדי המחשבות והסרטים. מסך אטום יורד על שדה חיי. לפעמים אני לא נרדמת מיד ואני יכולה לכתוב כמה שטויות שנמתחות עד מילים מתפרקות ואותיות נופלות.

עברתי דרך אינספור טיפולים, סדנאות, טקסים ותירגולים, הייתי במחוזות עמוקים עתיקים ורחוקים ועמדתי על קצות צוקי תובנות גדולות וכשתמיד נפלתי לתהומות שבין צוק לצוק, הצלחתי לטפס בחזרה. אני פוחדת מהזמן שבו לא אוכל לטפס יותר לצוק הבא. ובכלל הצוקים הולכים ונעשים נמוכים יותר. אולי זו הזקנה שמתקרבה בצעדים מואצים ובידיה מספריים גדולות המקצצות את הפסגות.

כשאני מציירת, אפילו עשר דקות, זה הזמן היחיד בו  אין זמן בעצם, אין גיל ואין שכחה ואין קיצוץ, ואין תהום, ואין כבישי לילה וכאבי מפרקים. לאחרונה אני מציירת שוב פורטרטים. בצבעי מים. גיליתי דף שאיני יודעת את שמו, תלמידה קנתה לי חוברת דפים עבים ללא שם, שהוא מחיק יותר מכל מה שהכרתי עד כה. אני מציירת ומוחקת. כלומר מתקנת. עין אחת ציירתי שוב ושוב במשך שבוע. ואין שריד לכל הנסיונות. זה קצת מזכיר את הציורים הדיגיטאלים באייפד שאותם תמיד אפשר למחוק חלקית ולתקן בלי סוף. בצבעי מים קלאסים מקובלים פעולת המחיקה כמעט בלתי אפשרית. הכמעט חד פעמיות היא המאפיינת אקוורל. במיוחד כשכבר מיומנים מאד. אבל על הדף הזה אפשר לשהות הרבה מאד. ואני אוהבת כעת את השהייה. הפורמט שיש לי קטן מאד ומרובע ואני מציירת בעיקר את פניה של יעלה נכדתי שלי המתוקה (זו לא הנכדה שעליה כתבתי בפוסט הזה) ולאחרונה ציירתי כמה פורטרטים של אמי כפי שהיא נראית כיום, בעקבות פנייה של אוצרת תערוכות שבקשה דיוקנאות אם מתקופות שונות.

אמי שסובלת משלל כאבים מסיבות שונות, בטווח העשור האחרון לחייה, מסרבת לכל טיפול כמעט. לפני שנה השגתי לה קנאביס. היא לא משתמשת בו. נראה שהוא נזרק לפח ביחד עם כל העזרות האחרות. נראה שלו הייתי משיגה לעצמי קנאביס איכותי באופן קבוע היה בא הקץ לחורי החרדות שאני מועדת לתוכם. טוב שיש משהו להאמין בו ושהוא בלתי מושג. זה כמו תקווה שהטוב עוד מחכה בפינה.

תוך כדי כתיבה אני מתלבטת אם לצרף לפוסט את אחד מדיוקנאות נכדתי שציירתי לאחרונה או את של אמי. לא יכולה גם וגם. יכול להיות שהאיזון הוא נכון אבל אני לא בטוחה.

אז מכיוון שזה לילה ואין לי קנאביס אלא רק כדור הרגעה או שינה אבחר באמי

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

7 responses to “חורי לילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: