נולדה לאור

1.

את ג׳ין פונדה אני מאד אוהבת. גם את לילי טומלין. והיום סיימתי את העונה החמישית של גרייס ופרנקי. ולמה אני כותבת על זה? כי נהניתי לראות אותן משקפות חלק גדול מתוכי, פעם זו יותר ופעם השניה. ג׳ן פונדה, בת השמונים, עם אינספור ניתוחים וקוסמטיקה, מצליחנית, נלחמת בגאוותנות על ניראותה, ולילי טומלין, ״הרוחנית״, הטבעית יותר במראה שלה, האמנית, הרגשית. ברור שאני בעיקר לילי ולא ג׳ין, אבל למה אני כותבת על זה בכלל, כי היום צולמתי באופן מחמיא וזה הזכיר לי אותה , את ג׳ין, בגלל המייקאפ והסומק שמדגישים את הלחיים הגבוהות, משקפי השמש שמסתירים את מה שבאמת מסביב לעיניים, האודם, החיוך ״מול המצלמה״, השיער הצבוע והמסודר, הישיבה הזקופה והמהוקצעת, האחיזה והכביכול מודעות לניראות. הרזון. וואלה אני באמת רזה… כמוה, אבל הבגדים שלי בצילום זרוקים למדי כמו של לילי, רק שבצילום זה בולט פחות, והילדונת שבחיקי, המתוקה ביותר בעולם, האהובה ביותר בעולם, מסתירה את המתניימבטן בולסי הפחמימות והשוקולד ושאר המריעין והמבישין.

2.

וכשהילדה הזו מחבקת אותי בחזרה אני מרגישה שהיא הנשמה שהכי אוהבת אותי בעולם, אהבה נקיה, חסרת גבולות וטענות. אני יודעת שזה ישתנה אבל הרגעים האלה, של החיבוק בחיבור הפיזי הם ניצחיים, נטולי זמן. האם אני אהבתי כך את סבתא שלי ( אם אמי) ? אני לא חושבת שאפשר לאהוב באופן כה נקי אם הצד הבוגר יותר בוגד באיזשהו אופן. בגידה יכולה לבוא כביקורת, נזיפה, בוז, מילה רעה, מכה, חוסר אמון, ענישה. אני לא זוכרת סצנה כזו אבל אני יכולה רק לשער. כי את גודל הפגיעה אני מרגישה עד היום.

3.

אני לא מאשימה אף אחד. חוסר המודעות היא חשיכה, בעיקר לדור החדש של הילדים, ילדים שבאו לעולם לא כדי להמשיך מסורת בין דורית, אלא כדי לשנות ללמוד ולשנות, גם אם זה לוקח 50-60 שנה להבין את זה ולסלוח לחשכה.

4.

לסלוח זו מילה לעוסה כל כך. אבל איך אפשר להסביר ולכתוב במקומה ולא להישמע מטיפה ניו אייג׳ית? בעקבות הסמי- טיפול שעשיתי בשבועות האחרונים אני מרגישה שאת כל ערימות המילים שנאספו לסיפורי חיי אפשר לגרוס עד אבק. הכל היה ונגמר. היה כי צריך היה להיות ואין כל צורך לנתח ולחפור ולבכות וליילל ולהלום באגרופים על גוש דמוי דמות זו או אחרת. הבנתי שהלימה היא בומרנג. ככל שמכים חזק יותר זה חוזר אלי כואב יותר. הבנתי שזו לא דרכם של הילדים שאנחנו. בא לי לכתוב: ילדי האור, למרות זה נשמע שוב ניו אייג׳י. אבל אני לא נולדתי לחשכה.

5.

ולכן הורים, שלא תעזו להעניש, לפגוע גופנית או מילולית, שלא תבוזו לילד, של תכריחו בכוח, שלא תקללו, לעולם לעולם אל תקללו ילד. כי קללות מתגשמות וקשה מאד להסיר אותן. נסו רק להביא אור. כי הילדים של היום נולדו לאור.

סבתא על ספסל.jpg

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

7 responses to “נולדה לאור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: