1.
את ג׳ין פונדה אני מאד אוהבת. גם את לילי טומלין. והיום סיימתי את העונה החמישית של גרייס ופרנקי. ולמה אני כותבת על זה? כי נהניתי לראות אותן משקפות חלק גדול מתוכי, פעם זו יותר ופעם השניה. ג׳ן פונדה, בת השמונים, עם אינספור ניתוחים וקוסמטיקה, מצליחנית, נלחמת בגאוותנות על ניראותה, ולילי טומלין, ״הרוחנית״, הטבעית יותר במראה שלה, האמנית, הרגשית. ברור שאני בעיקר לילי ולא ג׳ין, אבל למה אני כותבת על זה בכלל, כי היום צולמתי באופן מחמיא וזה הזכיר לי אותה , את ג׳ין, בגלל המייקאפ והסומק שמדגישים את הלחיים הגבוהות, משקפי השמש שמסתירים את מה שבאמת מסביב לעיניים, האודם, החיוך ״מול המצלמה״, השיער הצבוע והמסודר, הישיבה הזקופה והמהוקצעת, האחיזה והכביכול מודעות לניראות. הרזון. וואלה אני באמת רזה… כמוה, אבל הבגדים שלי בצילום זרוקים למדי כמו של לילי, רק שבצילום זה בולט פחות, והילדונת שבחיקי, המתוקה ביותר בעולם, האהובה ביותר בעולם, מסתירה את המתניימבטן בולסי הפחמימות והשוקולד ושאר המריעין והמבישין.
2.
וכשהילדה הזו מחבקת אותי בחזרה אני מרגישה שהיא הנשמה שהכי אוהבת אותי בעולם, אהבה נקיה, חסרת גבולות וטענות. אני יודעת שזה ישתנה אבל הרגעים האלה, של החיבוק בחיבור הפיזי הם ניצחיים, נטולי זמן. האם אני אהבתי כך את סבתא שלי ( אם אמי) ? אני לא חושבת שאפשר לאהוב באופן כה נקי אם הצד הבוגר יותר בוגד באיזשהו אופן. בגידה יכולה לבוא כביקורת, נזיפה, בוז, מילה רעה, מכה, חוסר אמון, ענישה. אני לא זוכרת סצנה כזו אבל אני יכולה רק לשער. כי את גודל הפגיעה אני מרגישה עד היום.
3.
אני לא מאשימה אף אחד. חוסר המודעות היא חשיכה, בעיקר לדור החדש של הילדים, ילדים שבאו לעולם לא כדי להמשיך מסורת בין דורית, אלא כדי לשנות ללמוד ולשנות, גם אם זה לוקח 50-60 שנה להבין את זה ולסלוח לחשכה.
4.
לסלוח זו מילה לעוסה כל כך. אבל איך אפשר להסביר ולכתוב במקומה ולא להישמע מטיפה ניו אייג׳ית? בעקבות הסמי- טיפול שעשיתי בשבועות האחרונים אני מרגישה שאת כל ערימות המילים שנאספו לסיפורי חיי אפשר לגרוס עד אבק. הכל היה ונגמר. היה כי צריך היה להיות ואין כל צורך לנתח ולחפור ולבכות וליילל ולהלום באגרופים על גוש דמוי דמות זו או אחרת. הבנתי שהלימה היא בומרנג. ככל שמכים חזק יותר זה חוזר אלי כואב יותר. הבנתי שזו לא דרכם של הילדים שאנחנו. בא לי לכתוב: ילדי האור, למרות זה נשמע שוב ניו אייג׳י. אבל אני לא נולדתי לחשכה.
5.
ולכן הורים, שלא תעזו להעניש, לפגוע גופנית או מילולית, שלא תבוזו לילד, של תכריחו בכוח, שלא תקללו, לעולם לעולם אל תקללו ילד. כי קללות מתגשמות וקשה מאד להסיר אותן. נסו רק להביא אור. כי הילדים של היום נולדו לאור.
–
װ27 בינואר, 2019 at 9:52 am
אהבתי את סעיף 4, ואת התמונה (:
אהבתיLiked by 1 person
װ27 בינואר, 2019 at 4:13 pm
תודה עדה. הכל קשור…
אהבתיאהבתי
װ27 בינואר, 2019 at 10:08 am
את קצת דומה ללילי טומלין. והתמונה באמת באמת יפה, לא רק באיך שאת יצאת, אלא גם בקומפוזיציה, הילדה שמצביעה הלאה, את שמרוכזת בה. והחיוך המאושר.
אהבתיLiked by 1 person
װ27 בינואר, 2019 at 4:14 pm
לילי טומלין- ברור. אבל ג'ין פונדה בהקשר של הפוסט זה "הפוך על הפוך". ראית את הסדרה?
אהבתיאהבתי
װ27 בינואר, 2019 at 11:17 pm
צפיתי הערב בסרט תיעודי על ג׳יין פונדה ( ג׳יין פונדה בחמש מערכות), סרט מרתק מאד שחשף לי הרבה פרטים שלא ידעתי. מוזר המקרה שדווקא הערב, בשיטוט מקרי בערוצי סלקום הזדמן לי הסרט הזה. היא מהממת. איןשום דמיון ביני לבינה. העניין הזה של הקוסמטיקה והניראות הוא שולי בדמות שלה. הפעם התרשמתי כל כך מהאישה הלוחמת, האמיצה, חסרת המנוח. וואו. והקטע הזה עם בית הקברות של בו קבורה אימא שלה, השלג והשושנים האדומים,והסרט הזה עם אבא שלה ״ האגם המוזהב״… מוזר שדווקא הערב כל זה קפץ עלי ככה. ממליצה לחפש את הסרט התיעודי הזה ( הוא חדש) ולצפות.
אהבתיאהבתי
װ29 בינואר, 2019 at 1:55 am
בתור אמא צעירה (אמנם אוטו בת 40 אבל אם לשני ילדודים בני 3 ו5) היה לי מרגש לקרוא את הפוסט הזה. מנסה כל כך ללכת לאור רוח הדברים (תרתי משמע), ו99 אחוז מהפעמים מצליחה. לעתים לא, אבל לפחות קיימת בתוכי מודעות להתפתח ולנהוג אחרת. הם בעלי נשמות כל כך טהורות, ולומדים את העולם לאט לאט דרכינו. תודה על מילותייך, אפילו שלא נוהגת להגיב הרבה. וכמובן על ציורייך הנפלאים..
אהבתיLiked by 1 person
װ29 בינואר, 2019 at 8:38 am
תודה הגר יקרה. מאד משמח שהגבת כאן.
אהבתיאהבתי