עם קבלת פסנתר הסטנוואי (נס של ממש) הבנתי שפחד הקהל המלווה אותי מאז גיל 6 יכול להיעלם. תמיד היה הפחד הזה, שמישהו שומע אותי ומצקצק בלשונו, ואז פחד הבמה (התחלתי להופיע מגיל 6 עשיתי את זה כאן ) והלחץ הזה שהאצבעות לא יישמעו לי וקולי ישבר (זה אכן קרה, ולא פעם אחת) ושיצחקו עלי ושאף פעם לא אוכל להגיע לשלמות (וגם לא קרוב לשלמות). אז כן עשיתי בגרות (בתיכון) בנגינה ואפילו קבלתי ציון גבוה, אבל זאת הייתה אימה נוראית שאחריה החלטתי לעולם לא להופיע. לא להיחשף. אז כן למדתי באקדמיה למוזיקה (אבל קומפוזיציה) וכן הייתי ועדיין מורה לפסנתר, אבל תמיד הייתה הרגשה הנוראה הזו שאפילו הקירות שומעים ובאיזו זכות אני בכלל משמיעה צלילים. היו לי כמה וכמה פסנתרים. לא אהבתי אף אחד מהם. לפני כמה שבועות הזדמן בחיי פסנתר סטטנוואי (Stieneay & sons) כבן 40, עם צליל קסום במיוחד והחלטתי שזה הזמן להתגבר על פחד הקהל.
ואולי זה לא הפסנתר עצמו, אלא האפשרות הקלה והזמינה של הקלטה עצמית בעידן הסלפי, הרי הקהל לא ממש ביציע ואני לא ממש על במה. ואיני נמצאת באותו זמן ומקום עם מי שצופה ומאזין (אם ישנם כאלה). אז זה הזמן.
קטע ראשון מתוך "שביל החלב" של מורי ורבי לקומפוזיציה אנדרה היידו ז"ל (מלודיה ללא מיצרים)
–
ועכשיו שלושה קטעים קצרים שכתבתי לתלמידים שלי (לפני כ 30 שנה)
וכאן "עוגה עוגה עוגה" לנכדתי יעלה
–זהו בינתיים שיהיה סוף שבוע רגוע
_
(מתנצלת מראש על כל סרטי הוידאו שיעלו בפעמים הבאות. סוג של שמירה. בשביל זה עשיתי שידרוג בוורדפרס. אולי תכנון של סביב גיל 60..)
װ30 במרץ, 2019 at 11:44 am
גם יפה וגם אופה, כלומר, גם מציירת וגם מנגנת, ועכשיו אני ממש מקנאה 🙂
ולא יכולתי שלא לשים לב שהתמונה על הקיר של הילדה הקטנה שהיית ביצירה הראשונה התחלפה בשלוש הבאות בילדה מעט גדולה יותר שהיית כשאת מנגנת.
אהבתיLiked by 1 person
װ30 במרץ, 2019 at 1:40 pm
מניפה:)) גם יפה, לא?? ורק בצילומי הוידאו שמתי לב שאני מנגנת עם פה פתוח כמו הילדה המצויירת… לא משתנים כנראה…
אהבתיאהבתי
װ31 במרץ, 2019 at 4:16 pm
יפה מאוד! את בהחלט ברוכת כישרונות ! וגם אני שמתי לב להחלפת התמונה ברקע ….:)
אהבתיLiked by 1 person
װ31 במרץ, 2019 at 4:49 pm
תודה מיכל.. זה לא היה בכוונה אבל יצא טוב…:)
אהבתיאהבתי