פוסט קצר

העניין הזה של זיכרון. של איך נזכור את מי שנפרדו ויצאו מאיתנו. האם איך שנראו בזמן הפרידה? אני לא יכולה להיזכר בפניה של אמי שלפני חמש השנים האחרונות. אני מסתכלת בתמונות ואלו חיים אחרים. אבי לא השתנה. כן, הוא מאד הזדקן. אמי השתנתה ללא היכר. אני מסתכלת במראה. השעה מתקרבת לחצות. אם אני אוספת את שיערי בבקר, כשהוא רטוב, הוא נשאר חלק למדי. השבוע צבעתי. זה לוקח שבוע עד שצצים הלבנים. שבועיים עד שהם מסמנים שביל לבן. בזווית מסויימת, אחרי שטיפת פנים, אני יכולה עדיין לראות את בבואתי הצעירה. גבי כואב מאד. לחצות את גיל 60 זה להכפיל את קצב ההזקנות. גם בדיקת צפיפות העצם מאותתת. האם לאחר המוות מי שנותר זוכר את התמונות האחרונות או יכול להזכר ברצף תמונות החיים. כאן צריך לבוא סימן השאלה. נקודה

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

10 responses to “פוסט קצר

  • כמו מניפה

    הזיכרון. התחלת איתו, והוא גם סוג של תשובה. כי התאים של הגוף מתחלפים עשרות פעמים, מאות, אולי אלפי, אני לא בטוחה מהלידה ועד המוות, אבל הזיכרון נשאר, כמו הלפיד שמועבר מיד ליד במרוץ שליחים. גם הוא גמיש ומשתנה, משתקף ומתפתל, אבל הוא הזהות שלנו. בגלל זה נדמה לי אמך משתנה אבל אביך לא. גם אבי לא השתנה. לאמא שלי נשאר הזיכרון הרגשי, בעיקר. גם זה משהו להאחז בו.

    Liked by 1 person

  • איריס איריסיה קובליו

    חברה שלי, מפורסמת למדי, כבר עשור לפחות לא מסכימה שיצלמו אותה היא רוצה שיזכרו אותה בשיאה. סקסית עם שיער גולש. שכך תתנוסס תמונתה על ספריה. לפני כמה שנים זה נראה לי מגוכך. אם את מוציאה ספר בגיל 60 מה הקטע של לשים בגבו תמונה של בת שלושים. אני מנסה לחשוב על לאה גולדברג. איך אנחנו זוכרים אותה? לא זוכרים בעצם כי לא הכרנו, אבל תמונותיה הבוגרות נחרתו בארכיון הזכרונות. ועל שטר המאה המוזהב. כה יפות חרותות פניה. יופיה הפנימי. את זלדה הכרתי. היא היתה יפה עד הסוף. את היופי הקמל שזרח על פניה. מי שיש לו יופי פנימי לא צריך להטריד את עצמו באיך יזכרו אותו נותריו. אבא שלי, עשה לי לא מעט פדיחות בילדותי אבל תמיד אהבתי אותו, נותר יפה. . אתמול גרבתי לו גרבים. קשה לו להתכופף ורגליו נפוחות. חשתי אהבה וצער שהנה בקרוב נפרדים. אמי שכבה במיטה וסיימה עוד יום במסע ההשרדות שלה . הזכרון שיש לי ממסע החיים המשותף שלי ושלה הוא טיפוס ארוך על הר מלא קוצים

    אהבתי

  • ורד נבון

    כשמדובר בהורי – ודאי שזוכרת אותם בשיא חייהם, לא צעירים מדי וגם לא בימי הדעיכה. גיל 55-65, ככה נחקקו בזכרוני, לפני המפולת. אני נמצאת כיום בטווח הגילאים הזה, הפוסט שלך מעורר מחשבה – אולי כדאי לטפח את המראה עכשיו, אם כי הילד והאחיינים כבר יעשו אידיאליזציה בבוא היום. 🙂 ואכן, יש נשים וגברים שנשארו בשיא יופים גם בגיל 80 ומעלה. הלוואי עלינו.

    Liked by 1 person

  • איריס איריסיה קובליו

    כן ורד, מעניין לאן הזיכרון ילך אחרי הם כבר לא יהיו. בינתיים זה תקוע על המראה העכשווי. אולי בגלל שמדובר בהוריי, גנטיקה משפחתית, כל הרגשות הביולוגים שמעוררים מהומות. שאלות.

    אהבתי

  • עדה ק

    אני חושבת שאחרי שנים זוכרים דווקא את התמונות הישנות יותר, של הימים הטובים יותר. הסוף הרע הולך ונמחק מן הזיכרון – או, לפחות, מזיכרוני.

    Liked by 1 person

  • yuval2404gmailcom

    כתיבה מאוד יפה ומרגשת. לאחר גיל 60 בהחלט הדברים משתנים ולכן צריך להקפיד על ספורט ותזונה בריאה. כחלק מזה, לפעמים כדאי גם להשתמש בתוספי תזונה כדוגמת דנסיטי הסידן האמורפי, בגלל שהוא נספג בגוף טוב יותר מהתוספים האחרים, ובגלל שיש חשיבות רבה לכמות הסידן בגופנו (בריאות עצמות וכדומה).

    Liked by 1 person

  • איריס איריסיה קובליו

    תודה יובל. אכן היום שמעתי על על הסידן האמורפי. נראה שאתה בתחום….

    אהבתי

    • Yuval Fogel

      היי איריס, אני מתאמן בחדר כושר ושומר על אורח חיים בריא, ולכן אני מכיר את התחום וגם מאוד מבין את הצורך של הגוף בהשלמות התזונתיות. בכל אופן, תודה על המחמאה.

      אהבתי

  • איריס איריסיה קובליו

    יובל:) תודה. מוזמן להציץ גם בפוסטים אחרים שלי, יותר אופטימיים:)

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: