נעילה

אמנות טובה באה מן הערפל

מפלסת דרך מסתורית

היא הרגע בו הצלחת לעשות חור

להציץ דרכו אל שורש הצער

בלבך

Reith, June 2015

השיר שנכתב אי שם בלב יער שבהרי טירול (רטריט יוגה) צץ ועלה בפייסבוק השבוע ״במדור זיכרונות" לא זכרתי שכתבתי אותו.

באירוע הנעילה (שיח גלריה) של תערוכת ״דיוקן אם״ בה השתתפתי עם אמי בארבעה אקוורלים של דיוקנה קראתי מן הדף כמה דברים שכתבתי לילה קודם . הייתי במיטבי. לשעה. מזמן לא חוויתי צלילות כזו, בטחון עצמי, שמחת היות. הרגשתי זקופה ואוהבת כל. זו הרגשה כל כך מיוחדת, כאילו מקור של אור מאיר פילם חיי וממלא אותי צבע ותנועה. מה היה שם שכה העיר אותי ממרבץ הייאוש הקיומי לנוכח כל התקהלות, בעיקר ״אמנותית שכזאת״, אירועי תרבות, מלבושים, ריחות, ציחקוקים ונישוקים מיותרים ביותר… לא יודעת. פתאום הרגשתי נוכחת. ולו כהרף עין

האמניות דברו על החוויה המורכבת הזו של לצייר את אימא. הזמן הזה שבו עוצרים ומתבוננים (גם דרך תמונה) בדבר הזה שפלט אותך לעולם, אולי בצעקות, אנחות וזיעת מיצי הגוף האגורים בגופה: אימך. אם רצית או לא רצית לצאת- הוציאו אותך בכל מקרה. כל אחת רצתה לספר בחמש הדקות הקצובות את המרחב הדחוס הזה שבין לידתה ועד ציור דמות דיוקנה של אמה שעלתה על הקיר בגלריה בבית האמנים.

אימא שלי. כשהאוצרת אירית לוין פנתה אלי לפני כחצי שנה ובקשה שאשתתף בתערוכה היו לי מעט רישומים ואקוורל אחד או שניים. אותגרתי לצייר חדשים. אמי מאד השתנתה בשלוש ארבע השנים האחרונות. השתנתה ללא היכר. רוב הזמן היה קשה לי להסתכל עליה. בעיקר כשוויתרה סופית על כל שיניה . אמרתי לאירית שאני לא בטוחה שהיא תחיה עד התערוכה. היא חיה.

צילמתי. צילמתי כשהסכימה לצאת לעיר, עם המטפלת, בעגלה הסיעודית, בלי איפור, החולצה היתה הפוכה וקצרה מדי, בלי חזייה ובלי כל תכשיט, שערה הלבן לא סורק וידיה הנפוחות היו מלופפות תחבושות צהבהבות. כך פגשתי אותה בעיר עם המטפלת החדשה שלא ידעה ולא הכירה אימא מטופחת שלעולם לא שכחה שפתון וחרוזים, שאף שערה לבנה לא ביצבצה מתחת לבלונד הצבוע במספרה ולרגליה נעליים הולמות שתמיד הסתירו בקפידה עצם בולטת. והנה ערימת עצמות על כסא גלגלים מובלת לבית הקפה האהוב בשדרות חן ואימא מנסה לשווא לאחוז בקורסון שקדים ומתייאשת מהר. זה היה כנובמבר האחרון אם אני לא טועה.

אז מצאתי את החור שיכולתי להציץ דרכו. ולצייר. האמת שעוד לא שבעתי. אני רוצה לצייר אותה עוד ועוד. זה לא מתוך המקום הזה של לאחוז בחייה. כך נדמה לי. שאהיה גם מוכנה לשחרר. אבל הצורך העמוק לצייר מתעורר דווקא שם, בתהום המפחידה הזו. בחשיכה שבין החיים (גם אם היו מטלטלים) לפרידה מהם.

אלו הדברים שאמרתי בנעילה:

חיפשתי שיר של אחת המשוררות על אמה, שיתאים לי לשיח הזה ולא מצאתי אחד שמתאר את היחסים המורכבים שלי עם אמי. ניסיתי לכתוב שיר בעצמי, כתבתי ומחקתי כתבתי ומחקתי ושוב ושוב ואז עלה לי שבעצם כבר כתבתי אותו, באקוורלים.

האקוורל הוא השירה של הציור. הוא יכול להיות רב שכבתי ומתומצת בו זמנית. הוא שקוף והוא מלא שתיקות בחללים הריקים שבין הכתמים, הוא מגלה ומסתיר ובדרך כלל הוא במיטבו כשהוא קטן ממדים ואינטימי, מכנס בתוכו חיים שלמים כהרף עין.

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

7 responses to “נעילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: