גם הפוסט הזה מתנדנד בין כן ללא. אלומת המגדלור מסתובבת בין ים לחוף, מאירה את החרדה ואת ההתאוששות ממנה, מגלה ומכסה. המיית הימים החולפים בעצלתיים של קיץ ולפתע מבט ארוך משתאה על איך שהזמן עובר, עף, תלוי על מה המבט מתעכב, אם על הסצינות המשפחתיות שזוחלות במעלה ״הר״ או גולשות לאט לאט במדרונות ״תהום״. הר ותהום והחרדה ביניהם: סנדביץ׳ שננגס כי צריך לאכול, כי החולשה אורבת בכל עיקול שריר ושותה את ויטמני הברזל בגוף. ואם המבט מתמקד בשיעורי הציור והמוזיקה, התלמידים, אלו שבאים שבוע שבוע ואלו שמגיעים פעם בשבועיים שלושה, חודש, איך כבר עבר חודש, איזה נס שהם עדיין באים. איך עוברות השנים. כל כך הרבה אהבה. וכבר סוף יולי. ושוב המבט חוזר לסצינה המשפחתית הגולשת במורד לאט לאט לאט לתהום הבלתי נמנעת, או אל הסצינה האחרת, המפעילה הפעם ביתר שאת את האימא שבי הדואגת ללא שליטה.

רבות נכתב על החרדה. איך שהיא תוקפת בלופ. אני מכירה אותה מגיל צעיר אבל רק בשנים האחרונות היא זכתה להכרה רשמית שכללה גיוס כל מיני אמצעים לחסלה. אולם היא חמקנית ומתוחכמת ויודעת היטב להסתתתר מהעין המסתובבת של המגדלור. כשהיא תוקפת הזמן נעצר. אי אפשר לשתות. אי אפשר לאכול. אי אפשר לזוז. אי אפשר להאזין לכלום. אי אפשר לנשום. לשכב. לעצום עיניים. לזכור שזה עובר. זה עובר עם כדור. זה עובר בלי כדור. זה עובר אחרי שעה אחרי שעתיים אחרי חמש אחרי לילה. זה עובר.

וזה חוזר.

ובקיץ זה הכי קשה כי אין גשם שישטוף ויוריק. כי גם אם ישנו צל צאלון מרהיב, אי אפשר לשבת דקה על הספסל תחתיו מפני שעשרות בעלי כנף קטנים מתנפלים עליך למצוץ את דמך ולדקור אותך בכל חלקה אפשרית, גם אם את יוצאת במכנסיים ארוכים וגרביים ומזהמת את עורך בתכשירים כימיים מרחיקי מזיקים. ובבית המזגן מקרר מדי גם כשהוא על 26 ובכלל פולט ריחות לא טובים והמאווררים השונים גורמים להתכווצויות שרירים והפרחים באדניה בקושי שורדים ונכון שסוף יולי מתקרב בזחילה אבל עוד אוגוסט וספטמבר והחגים הקשים.

כן, הפוסט הזה גם הוא מזדחל למערות החשוכות שעל קו התפר בין לפרסם או לא, או לפרסם קצת ולמחוק או לפרסם לכמה ימים ולהחזיר לתיקיית הטיוטות שכותרתה קיטורים והרהורים לא מועילים

–

Behance Art