לסופי ולי יש קרוקס כחולים. בכל בוקר אני רואה אותה יושבת על הספסל בגינה הציבורית. בבקרים יש לה בת לוויה ובשעות אחרי הצהרים היא יושבת על ספסל אחר מחוץ לגינה, ברחוב. סופי, שערה הקצר צהוב בוהק מרחוק כאילו עשוי מאור. יש לה מקל הליכה ועיניים חודרות. חודרות כל כך שלפעמים שאני מנסה לחמוק מהן, כאילו היא קוראת אותי, את בלילת הבלי מחשבותיי ומצוקתיי שאני כל כך משתדלת להסתיר. לפעמים היא כנראה משקפת את בדידותי. הישיבה הזו הארוכה על הספסל, המבט הנאחז בכל פרט, כאילו ועוד רגע יתאבכו פרטי העולם. אני תמיד רואה אותה. לא מצליחה לעקוף. היא דוברת רוסית ואין לנו יכולת לדבר מלבד שניים שלושה משפטים שלמדתי במיוחד עבורה, לאותם רגעים שאני מעזה לעצור ולהגיד משהו.
בבקר אני צריכה להוציא את סקאיי הכלבלב לצרכיו. הגינה הציבורית שעל יד הבית יחסית מטופחת ומוצלת, אמנם מלאה ביתושים ושאר ברחשי הקיץ, אבל יש בה פינות קסם זעירות שאפשר לתלות בהן את עיניי ולנוח לרגע או שניים מהשיממון הנפשי שפקד אותי לאחרונה, המתאפיין בשעות של בהייה ושריצה כמו חרדון כחום על סלע סגול.
אז היום ביקשתי ממנה לצלם אותה והראיתי לה כמה מציוריי בטלפון הנייד שלי. אני חושבת שזה שימח אותה. חזרתי הביתה ועשיתי כמה רישומים בעטים הצבעוניים הזולים שלי. בימים אלו אני רק יכולה לשרבט. כלומר לצייר באופן לא מחייב כללים, בקצב פורקן של תנועה עצבנית, קצת מרד וחוסר הקפדה. העט הזאת הפושטקית עושה לי את זה. יש לה שמונה גוונים בלבד, שניים מהם אולי אפילו לא עובדים, אבל היא עושה את העבודה ואפשר להשתולל אתה. דווקא סופי העדינה ראויה לציור בצבעי מים שקופיים כיתמיים, תנועותיה שקטות כשל פייה התלויה על ענף של כוכבים ירקרקים ובכל זאת העט הזאת נדבקה לאצבעות שלי והתעקשה לחרוט את פניה ודמותה של סופי על ניירותי.
מי יודע אולי מחר סופי כבר לא תהייה. בת לווייתה אמרה שהיא חולת לב ורגליה כחולות ורזות כל כך. אבל ידיה עדינות ללא כל עיוות של מרומי שנות ה80-90 שלה.
הנה הציורים

סופי על ספסל
*
כאן סופי משתדלת לחייך. ציירתי אותה פעמיים. הראשון יותר "נכון" ומשתדל "לרצות" , שיהיה דומה, שיצעיר קצת, שיהיה מלא חיים).
השני "עקום". גם בשני השתמשתי באותו צילום השתדלות שלה לחייך, אבל הוא יותר מזכיר לי את כל מה שכתוב כאן בטקסט של הפוסט.
עוד מעט ואצא לגינה עם הכלבלב. היא בוודאי תהיה שם.
ואולי לא.
תוספות:
גם אמש וגם היום ראיתי אותה בגינה. אמרתי לה בתיאבון ברוסית ואפילו זכרתי איך אומרים אפרסק. היא חייכה, הפייה הזו. חזרתי הביתה וניסיתי לציירה בצבעי מים. מחקתי. אבל מצאתי צילום אחר שבו היא פחות מחייכת ושוב נשלפו העטים שלי (רני אתמול סטוק של עטים כאלה במקס).
את הראשון מהיום אני הכי אוהבת
וזה גם אחד שדומה לה, מהצילום הקודם עם החיוך..
זהו. אלו דבריי על סופי בינתיים
װ21 באוגוסט, 2019 at 8:53 am
ברישומים שלך סופי נראית צעירה ומלאת חיים.
אהבתיLiked by 1 person
װ21 באוגוסט, 2019 at 9:43 am
לא הצליח לי לציירה אחרת. אבל ישנו הטקסט. לפעמים הטקסט והדימוי המנוגד יוצרים מרחב שלישי.
אהבתיאהבתי
װ21 באוגוסט, 2019 at 9:20 am
אני אוהבת עטים פושטקיות 🙂
אהבתיLiked by 1 person
װ21 באוגוסט, 2019 at 9:44 am
אני יודעת עדה. בקיץ הם שימושיים במיוחד (שימושיות?)
אהבתיאהבתי
װ21 באוגוסט, 2019 at 11:46 am
אהבתי מאד. את הציורים וגם הסיפור.
ישר לליבי.
נשלח מה-iPhone שלי
אהבתיLiked by 1 person
װ21 באוגוסט, 2019 at 1:43 pm
מקום טוב הלב שלך, דליה
אהבתיאהבתי
װ21 באוגוסט, 2019 at 3:02 pm
עם השיער הצהוב והשמלה הכחולה היא נראית שמשית ממש. ודאי אלה העטים, אבל נראה לי שיש לה גם קצת אור פנימי.
אהבתיLiked by 1 person
װ21 באוגוסט, 2019 at 4:15 pm
כן, מניפה, או לפחות זה מה שאני סופגת ממנה (אור פנימי). יש לה באמת שיער צהוב מעורבב עם לבן והפנים שלה כל כך בהירות אבל העיניים כהות וחודרות. היא נראית נורדית (חוץ מהעיניים "היהודיות") והיא תמיד מחייכת אלי, מן טוב כזה, באמת כמו פייה. לפעמים יושבות אתה אחרות על הספסל, פטפטת רוסית קולנית. הן יושבות על ספסל סמוך לשביל עצי הגוייאבות שהחלו להפיץ ריח (כאן התפרצה הפיוטיות שלי..). לפעמים הציור והכתיבה ממלאים את מה שאין, מדגישים את האשליה של החומר המתקיים מול העיניים, את הרטט שהנפש קולטת ומגדירה. אנסה לציירה בכל זאת בצבעי מים. נראה שתצא הרבה יותר חיוורת.
אהבתיאהבתי