סופי

לסופי ולי יש קרוקס כחולים. בכל בוקר אני רואה אותה יושבת על הספסל בגינה הציבורית. בבקרים יש לה בת לוויה ובשעות אחרי הצהרים היא יושבת על ספסל אחר מחוץ לגינה, ברחוב. סופי, שערה הקצר צהוב בוהק מרחוק כאילו עשוי מאור. יש לה מקל הליכה ועיניים חודרות. חודרות כל כך שלפעמים שאני מנסה לחמוק מהן, כאילו היא קוראת אותי, את בלילת הבלי מחשבותיי ומצוקתיי שאני כל כך משתדלת להסתיר. לפעמים היא כנראה משקפת את בדידותי. הישיבה הזו הארוכה על הספסל, המבט הנאחז בכל פרט, כאילו ועוד רגע יתאבכו פרטי העולם. אני תמיד רואה אותה. לא מצליחה לעקוף. היא דוברת רוסית ואין לנו יכולת לדבר מלבד שניים שלושה משפטים שלמדתי במיוחד עבורה, לאותם רגעים שאני מעזה לעצור ולהגיד משהו.

בבקר אני צריכה להוציא את סקאיי הכלבלב לצרכיו. הגינה הציבורית שעל יד הבית יחסית מטופחת ומוצלת, אמנם מלאה ביתושים ושאר ברחשי הקיץ, אבל יש בה פינות קסם זעירות שאפשר לתלות בהן את עיניי ולנוח לרגע או שניים מהשיממון הנפשי שפקד אותי לאחרונה, המתאפיין בשעות של בהייה ושריצה כמו חרדון כחום על סלע סגול.

אז היום ביקשתי ממנה לצלם אותה והראיתי לה כמה מציוריי בטלפון הנייד שלי. אני חושבת שזה שימח אותה. חזרתי הביתה ועשיתי כמה רישומים בעטים הצבעוניים הזולים שלי. בימים אלו אני רק יכולה לשרבט. כלומר לצייר באופן לא מחייב כללים, בקצב פורקן של תנועה עצבנית, קצת מרד וחוסר הקפדה. העט הזאת הפושטקית עושה לי את זה. יש לה שמונה גוונים בלבד, שניים מהם אולי אפילו לא עובדים, אבל היא עושה את העבודה ואפשר להשתולל אתה. דווקא סופי העדינה ראויה לציור בצבעי מים שקופיים כיתמיים, תנועותיה שקטות כשל פייה התלויה על ענף של כוכבים ירקרקים ובכל זאת העט הזאת נדבקה לאצבעות שלי והתעקשה לחרוט את פניה ודמותה של סופי על ניירותי.

מי יודע אולי מחר סופי כבר לא תהייה. בת לווייתה אמרה שהיא חולת לב ורגליה כחולות ורזות כל כך. אבל ידיה עדינות ללא כל עיוות של מרומי שנות ה80-90 שלה.

הנה הציורים

סופי על ספסל

*

כאן סופי משתדלת לחייך. ציירתי אותה פעמיים. הראשון יותר "נכון" ומשתדל "לרצות" , שיהיה דומה, שיצעיר קצת, שיהיה מלא חיים).

השני "עקום". גם בשני השתמשתי באותו צילום השתדלות שלה לחייך, אבל הוא יותר מזכיר לי את כל מה שכתוב כאן בטקסט של הפוסט.

עוד מעט ואצא לגינה עם הכלבלב. היא בוודאי תהיה שם.

ואולי לא.

תוספות:

גם אמש וגם היום ראיתי אותה בגינה. אמרתי לה בתיאבון ברוסית ואפילו זכרתי איך אומרים אפרסק. היא חייכה, הפייה הזו. חזרתי הביתה וניסיתי לציירה בצבעי מים. מחקתי. אבל מצאתי צילום אחר שבו היא פחות מחייכת ושוב נשלפו העטים שלי (רני אתמול סטוק של עטים כאלה במקס).

את הראשון מהיום אני הכי אוהבת

וזה גם אחד שדומה לה, מהצילום הקודם עם החיוך..

זהו. אלו דבריי על סופי בינתיים