מספרים

פעם הייתי טובה במספרים. התהדרתי בזה שאני זוכרת כמעט את כל מספרי הטלפון. לא שהייתי טובה במתמטיקה. להפך. בתלמה ילין היה לנו מורה אחד למתמטיקה, שיפטר (אם אני זוכרת נכון את שמו), שהיה מוציא אותי מהכיתה לעתים תכופות, אני לא זוכרת למה, אבל לא הבנתי כלום בכיתה וכדי לעבור את ״הבגרות״, הייתי הולכת לשיעורים פרטיים אצל מורה שאני לא זוכרת את שמו אבל כנראה היה מצוין כי סיימתי בציון 70. שניהם היו מעשנים וכשהייתי בגיל 16-17 הם נראו לי מאד מבוגרים ומפחידים כמו המתמטיקה בעצמה. באותם זמנים היה מותר לעשן בכל מקום ולמורה מהתיכון היו חורים בכיסים של החולצה והמכנסיים כי הוא היה מאד מפוזר ושכח לפעמים שסגריה נעוצה בכף ידו ואילו אני חשבתי שזה בגלל שהוא נורא זקן וזקנים שוכחים (כשהיה מוציא אותי מהכיתה הצטרפתי למודחים האחרים המעשנים מאחורי הצריף, להתנחם מעשן הסיגריות המחניקות של המורה בעשן המתוק של הסיגריות בסתר..) המורה הפרטי היה מעשן בביתו בזמן השיעור שהתנהל ב״הול״ הדירה. אני זוכרת את הקול שלו, השיעול ואת צבע הקירות (ירוק בהיר), את האצבעות הצהובות שלו ואת ריח הנייר של מבחן המגן, שכנראה הציל אותי והצטיינתי בו. וכל השאר הסטוריה.
אז בארבעת השורות הראשונות המילה ״זוכרת״ חוזרת ארבע פעמים ובעצם על זה רציתי לכתוב ( בהשראת הפוסט של עדה ק.) אבל נסחפתי. הסחיפה הזו כנראה מתרחשת בגלל העומס הרב של החיים סביבנו, בעיקר בתקשורת האלחוטית והמידע האינסופי הזמין שאני משתמשת בו לעיתים קרובות מדי, שטחיות מדי. אני לא רוצה להיכנס לזה כי אין לי מספיק ידע ויכולת בנושא אבל ביחד עם הגיל ( שלדעתי עובר את גיל מוריי למתמטיקה דאז) ויחד עם מתחי החיים האישיים, נדהמתי לגלות היום שאני לא זוכרת מידית אף מספר טלפון, גם לא את של הקרובים לי ביותר.
צהרי היום. אני נתקפת זיעה, גלי חום ולחץ בגרון. לא יכול להיות. הרגשתי כמו חומה מסביב למוח שלי ולא רק בראשי, החומה הזו נמתחה לאורך ולרוחב גופי. מה קורה לי??? שכבתי על הספה הקטנה והתקשיתי לנשום.
אתמול צפיתי התכנית ישראלית בטלוויזיה (הקרב על המוח) על הפייסבוק. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: לא אצלי. אולי אני מתחברת הרבה פעמים ביום לפייס הזה וזה בסדר, כי בזכותו אני קיימת כאמנית ויוצרת. לפני השינה, כשהרגשתי מוטרדת מאד (על הפייס הגוגל והאינסטה שמעתי וקלטתי הרבה לפני תכנית הטלוויזיה אבל…) וכתבתי לעצמי רשימה קצרה של הדברים הטובים בלבד שבאו בזכות הפייס ובנוסף החלטתי שלמחרת לא אתחבר לפייס עד אחת בצהריים ואף לא לאינטרנטולמחרת, היום, העסקתי את עצמי בעבודות הבית, אבל בשתיים עשרה בצהרים חזרה ההטרדה הזו, שהפייסבוק, האינסטה ובכלל הטלפון הנייד אוכלים לי את המוח.
ובכן לא זכרתי את מספרי הטלפון במידית. הרי מספיקה לחיצה (יותר נכון מגע) אחת וכבר הטלפון מחייג (מחייג, איזו מילה עתיקה). רגע אחרי זה היד שלי נשלחה לטלפון אבל עצרתי. שוב, לא ייתכן. הלכתי למטבח, שתיתי כוס (חצי כוס) מים ושלפתי דף מפנקס הרשימות התלוי על המקרר ( אני מנסה לפעמים לכתוב את רשימת הקניות בסופר, אבל לרוב משתמשת ב״פתקי״ הטלפון הנייד) וכתבתי : רשימת טלפונים חשובים. קודם כתבתי את השמות ואז קפץ לי מספר אחד תואם לשם. הצליל והצורה החזותית עזרו. זה חזר על עצמו כמה פעמים במשך כמה דקות. התאמצתי למדי. רוב מספרי הטלפון שידעתי בעבר צצו ועלו מנבכי הזיכרון. מספרים של שתיים שלוש חברות קרובות מהשנים האחרונות כמובן שלא עלו בזיכרון הטבעי כי היו טמונים בזיכרון הטלפון הנייד. אני ״הטמנתי״ אותם. כמובן ששיתפתי פעולה עם ההצעה המפתה של ״הקלה על הזיכרון״ באמצעות הטכנולוגיה. וההקלה על העומס הובילה לעומס אחר, עומס נורא שלא מותיר מקום לזיכרון הפשוט הזה של מספרי טלפון.
אני חרדתית מטבעי אבל תסריטי אימה מציפים אותי יותר ויותר כמו גלים ענקיים המאיימים לבלוע את הספינה המפוארת. הספינה הזו מלאה למשל במאות או אלפי פוסטים ותמונות ואלבומים שלי ברשת, בפייס, בבלוגים, ובכל מקום. הגוגל מדנלד את התמונות שלי, אני הסכמתי לזה בשמחה, גיבויים על גיבויים, ולמה??? לאן כל זה הולך??? זו לא החרדה העיקרית שלי. הלוואי ורק זה היה מטריד אותי. אבל היום זה הטריד ועד שלא השלמתי את רשימת הטלפוניים החשובים, על דף, בכתב ידי, כולל מספרי חירום כללים ותליתי על המקרר, לא נחה דעתי.
לא שדעתי נוחה כרגע. אבל.
זהו. נא לא לכתוב לי על תוספי מזון כלשהם או פעילות אירובית לזיכרון, לגוף ולמוח. כל פרסומת למוצרים שכאלה תימחק.

_

67743378_467569644083622_3045360008771403776_n

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

2 responses to “מספרים

  • עדה ק

    לפני שבועות אחדים שכחתי את מספר הטלפון של עצמי, החוטי, בבית. להגנתי אומר שאני אף פעם לא מתקשרת לעצמי, אז איך אזכור, אבל גם לפני שלושים שנה לא התקשרתי לעצמי, ואז כן זכרתי.
    את צודקת: אנחנו מטמינים את המידע במחסנים דיגיטליים, ואז שוכחים אותו. זה לא אומר כלום על מוח שלנו, אלא על העולם המודרני. אמרתי לא פעם לראש המשפחה: אם תאבד את הסמרטפון שלך, לא תדע איך למצוא אותי. פשוט ומבהיל.

    Liked by 1 person

  • איריס איריסיה קובליו

    אכן מבהיל עדה. אבל לא את כולם… אולי רק את הדור שלנו. אבל לפעמים אני נזכרת איך נסעתי לקצות העולם הפראי בלי טלפון ורק המחשבה הזו עושה לי חרדה.. חרדה לאחור.. איך שרדתי?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: