ככה, כאגב, היא סיפרה לי היום על החלון של האמבטיה, שהיא, האימא שלה, קפצה ממנו, ואת, בדיוק באותו רגע, נפלת מהכיסא התינוקות. בת כמה הייתי? לא זוכרת, ענתה. פחות משנה. אני מנסה להיזכר בחדר האמבטיה. אני זוכרת את הבית ההוא במדויק. את המטבח. אפילו את הריח שעלה מהסיר שהתבשל. את החלון של המטבח אני זוכרת לגמרי, אבל לא את החלון של חדר האמבטיה. איפה הוא היה ממוקם בדירה? אני זוכרת את המרפסת. מה ראו מהמרפסת. אני זוכרת את הבית ממול. את החצר של הבית ממול. את האיש שהסתכל מהחלון בבית ממול. אני זוכרת את דלת הכניסה. את חדר המדרגות. את הצבע של השטיח בפרוזדור. את הריח שלו. אני זוכרת את הקולות של המכוניות החולפות בלילה בדרך פתח תקווה שבתל אביב הישנה. אני זוכרת את האורות של הפנסים שלהם שהיו מאירים את הקיר בחדר בו הייתי מנסה להירדם.
ומה היה אחר כך, אחרי שהיא קפצה? היא לא ממש זוכרת רק שהחתימו את כל השכנים העדים שזו לא היתה התאבדות. סבתא שלי חיה עוד שנים רבות אחרי והיו לי כמה תערוכות קשורות. היא רק רצתה לספר לי על זה היום. קצת. כי אפשר לכתוב ספר על החיים שלי, אמרה אמי.
לא נראה לי שאכתוב. אבל ציירתי הרבה.
וזה מה שאני יכולה לעשות
.
.
.
.
פרטי עבודה גדולה ״שפת אם״ – מסע בעקבות חלון
װ28 בנובמבר, 2019 at 7:36 am
סיפור עצוב, והכאב הוליד ציורים יפים. למה החתימו את השכנים שזו לא התאבדות? ומה קרה לה בעקבות הנפילה? תודה על השיתוף, אולי באמת ייכתב ספר ביום מן הימים? מילים ודימויים…
אהבתיאהבתי
װ29 בנובמבר, 2019 at 2:30 pm
תודה ורד יקרה
אהבתיאהבתי