שוב ושוב, אינספור פעמים, אני נקלעת לסצנות של אלימות מסוגים שונים. אני לא יכולה להתמודד עם אלימות בצורה של מידה כנגד מידה. זה לא שלא ניסיתי סדנאות כאלו ואחרות המלמדות להתעמת, פסיכולוגים חופרים ופסיכיאטרים דוחפים תרופות ודברים אחרים, אבל לא הצלחתי בכל אלה והיישומים שלי היו כישלון ובומרנג נוראיים. אני מעדיפה להתקפל בשתיקה ולהיעלם. לפעמים הם ממשיכים להכות ואני נעלמת רק בסיום הסצנה ולפעמים מצליחה לברוח. המקסימום שאני מסוגלת זה לנסות לבקש בהגיון מהצד השני להירגע ולחדול ואם זה לא עובד ולא מתאפשר לי לברוח אני נועלת את גופי . מתנתקת.
לאחרונה צפיתי וקראתי בכמה כתבות זוועתיות על פדופיליה בעולם החרדי, על גילוי עריות, קשרי שתיקה, עונשים נישולים והדרות, ניכור וחרמות. מכירה את כל אלה מקרוב. לא גדלתי בבית ובקהילה חרדית. זה לא קיים רק ״שם״. זה נמצא בכל מקום. היום שוב נפגשתי ברוע הזה שבוקע פתאום מעומקי היהירות של מי שיודע כל ( קוראים לזה יהירות רוחנית ) שמוכנה להרוג , לרצוח, בשם האמונה, הדעה, האגו האווילי. מי שכל כך דעתן וחושב שאלוהים בביצים שלו (גם נשים) ושיכול להרים את קולו כי קולו חזק ורועם הוא כמו רוטווילר חביב, שמלקק פני תינוקת וחתול במשך כמה שנים, שסומכים עליו בעיניים עצומות תרתי משמע, וברגע כלבי אחד יכול לפעור את לועו ולתלוש את בשרך. אולי זו לא השוואה טובה כי לבעלי חיים אין דעות והשקפות שהם מוכנים לדרוס אחרים בגללם, ואין להם אגו, זה הטבע שלהם. אבל בני אדם יכולים להגיע לרוע רוטוויילרי פתאומי בשם הצדק והאידאולוגיה שלהם.
אני לא מתווכחת. אני לא מחזירה. אני בקושי יודעת מה ״הדעות״ שלי. מה האמונה שלי. אני אשה של ספקות. ואולי זה בזכות זה כל כך הרבה פעמים הייתי במוקד התעללויות.
היו תקופות שציירתי במבט לאחור. אני אמנית ואולי זה הציל אותי.
בשנים האחרונות אני מעדיפה לצייר אחרת. אבל היום חוזרות אלי כמה מהעבודות בנושא הזה, מלפני עשור בערך המביאות סצנות מתקופות שונות על המוקד.
—
–
איריס קובליו 2009
–
איריס קובליו 1996
–
איריס קובליו 2010
–
איריס קובליו 2008
איריס קובליו 2009
–
איריס קובליו 2010
–
–
איריס קובליו 1994
װ9 בדצמבר, 2019 at 2:48 am
כל אלו הציורים שלך?
אהבתיLiked by 1 person
װ9 בדצמבר, 2019 at 9:17 am
כן
אהבתיאהבתי
װ9 בדצמבר, 2019 at 9:18 am
כמות הרגשות שהם העלו בי מטורפת. ממש עלו לי דמעות לעיניים. וזה שהם מצויירים על קופסאות של תרופות, אין לי מילים. מרגש ויפיפה.
אהבתיLiked by 1 person
װ9 בדצמבר, 2019 at 3:24 pm
תודה רפרפית. אני אוהבת מאד אריזות…
אהבתיLiked by 1 person
װ9 בדצמבר, 2019 at 9:20 am
להיות אישה של ספקות נשמע לי הרבה יותר נכון (אם כי לא בהכרח יותר קל) מלהיות בטוחים וצודקים כל הזמן.
אהבתיLiked by 1 person
װ9 בדצמבר, 2019 at 3:23 pm
כן עדה, הספק הוא הגשר לגן עדן..,,,:)##_@
אהבתיאהבתי
װ9 בדצמבר, 2019 at 11:35 am
עבודות נפלאות
אהבתיLiked by 2 אנשים
װ9 בדצמבר, 2019 at 3:21 pm
תודה תמי
אהבתיאהבתי
װ9 בדצמבר, 2019 at 12:40 pm
חשיפה לאלימות אכן שורטת ומצלקת, ואיזה מזל שהאמנות מאפשרת לך מוצא של ממש. אני מודה שאין דבר שיותר מטריף אותי מאלימות וביחוד כלפי חלשים ומוחלשים. מכעיס עד מעורר בחילה.
אהבתיLiked by 1 person
װ9 בדצמבר, 2019 at 5:29 pm
מניפה יקרה, האמנות מאפשרת חלקית. גם סוגים שונים של עבודה פנימית. ואכן מעורר בחילה.. כרגע הכי מגעילה אותי האלימות החרדית. זה היה הטריגר הפעם. מחריד ומזעזע
אהבתיאהבתי