תולדות

10 פרקים על אונס, ניצול מיני, אונס רוחני, אונס בהסכמה ועוד

_

אין להעתיק ולפרסם את החומר כאן למרות היותו פתוח לציבור

 

 

מסומנת 13

_

 

_

הזמנה לאונס.
השבוע הסתיימה הסדרה הישראלית המעולה והחשובה ביותר "מתיר עגונות". בסיום הסדרה ישנה התייחסות מצמררת לשאלה (אין שאלה!): מהו אונס ושאלת המשנה (אין שאלה!): בהסכמה או לא בהסכמה.

ובלי ספויילרים, משהו אישי. לפני ארבעים שנה הגעתי לירושלים כסטודנטית באוניברסיטה העברית. בחודש הראשון לחיים מחוץ לבית הוריי, בעיר זרה, הגעתי לכנס מסיבת סטודנטים באוניברסיטה, שם הכרתי סטודנט אחד שליווה אותי בדרכי למעונות הסטודנטים בסוף המסיבה. איכשהו התגלגלו העניינים (הדיבורים) ונעניתי להזמנתו לעלות אליו "לקפה", במרכז העיר. מכוון שהשעה הייתה מאוחרת וכבר לא היה ברור אם עדיין ישנם אוטובוסים הוא הציע שאשאר ללון אצלו, בסלון. והוא יישן בחדרו. כעבור שעה מצאתי את גופי תחת מלוא כובד משקלו. לא הסכמתי. לא רציתי. לא התכוונתי. לא נעניתי. לא צעקתי. לא ברחתי. למחרת הוא ליווה אותי לאוטובוס. הוא בא לשאול לשאול לשלומי במעונות הסטודנטים. הוא אפילו הגיע לבית הוריי (מסרתי לו את הכתובת?? קשה לי לזכור).הוריי יודעים מי זה אבל לא ידעו במה באמת מדובר. התביישתי והרגשתי אשמה.

ואם אחזור לסדרה "מתיר עגונות", אני מקווה שלא תהיה עונה שנייה, כי היא מסתיימת בדיוק בנקודה כל כך חשובה שכל אחת ואחד חייב לשהות בה מספיק זמן, לפני שיאכילו אותו בדרמות חדשות.

_

מסומנת 15.jpg

הזמנה לאונס, פרק 2
שאלת ״הסליחה״
האם אפשר באמת לסלוח ולשכוח לזה שפגע והביע צער וביקש סליחה אחרי המעשה? האם חרטתו מוחקת את הפגיעה?
יום כיפור הוא ״הבייבי״ של כל החרדים ומספר גדול המוגדרים יהודים. כולם יודעים שבקצה של כל זמן ישנו ״מקום״ שבו אפשר להתחנן למחילה. הטקסים המסורתיים מסייעים בהוצאת הרפש והרעל הפנימיים. לפעמים. כביכול. כמה מהם באמת בוכים ממעמקי התהום? גם בדתות ומסורות אחרות קיימים טקסי חרטה ווידוי. ובחברה ״החילונית״ תפסו את מקומם הפסיכולוגים, המטפלים, הסדנאות, המורים הרוחניים וכו'. זה טוב שיש את כל אלו, אבל הם לא במקום הסליחה האישית בין הפוגע לנפגע.
וכאן השאלה שבעצם רציתי לכתוב עליה: הפוגע ביקש סליחה. אפילו נהג בג׳נטלמניות: ליווה אחר מעשה, בא לבקר ולשאול לשלומי. אבל אני הייתי במצב של ״שיתוק״. הגוף מנסה לדחות כל זיכרון ומגייס את כל הכוחות להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. אני, בסיפור שלי, לא אפשרתי לעצמי להתפרק. להתמוטט, אלא אפשרתי ״לגל״ הזה לעבור ולמחוק כביכול.
המקרה הזה היה לפני ארבעים שנה ומאז עברו מים רבים בנהר חיי, עם סצנות דומות בווריאציות שונות. אבל המקרה הזה צץ מדי פעם מחדש כשפרצופו מופיע בטלוויזיה והוא מופיע הרבה. אבא שלי, בן ה- 90 כמעט, אומר מדי פעם, לפני שאני מספיקה לכבות אצלם את הטי.וי: הנה החבר שלך, ספק בלגלוג ספק בגאוות יחידה (פעם הוא היה ליכודניק, היום זה לא ממש ברור) זוכרת אותו? ואני, מה אגיד לו, לאבא שלי, ששורד ״בגבורה״ מול אמי החולה, הגבר הזה, שאתה כל כך שמח לראות בטלוויזיה לצידו של ראש הממשלה שלך ושביקר אצלנו בבית כשהייתי בת עשרים, אנס אותי.
גדלתי בדור שהבנות תמיד אשמות. אין סיכוי לסימפטיה.

_

מסומנת 21.jpg

 

הזמנה לאונס
פרק 3
כשבוע לפני המתואר בפרקים 1 ו-2 , שהיה החודש הראשון שלי בירושלים, במעונות הסטודנטים, התממש חלום שלי, או יותר מדויק להגיד פנטזיה, שנמשכה לפחות שנה בעת שירותי הצבאי. הייתי מאוהבת במפקד שלי, שלגמרי לא התעלם מרגשותיי, אך הקפיד על מרחק מהוגן מחיילת בת 19, קצת אמנותית כזאת, זרוקה בתולית באופן יחסי, מבית טוב (העניין הזה של בית טוב שיחק תפקיד משמעותי למשעי באותם זמנים) .זה היה לפני יותר מארבעים שנה. הוא לא היה חתיך אבל אהבתי את הקול שלו, את חיתוך הדיבור. הוא התעניין במדיטציה ואני הייתי כבר אז עמוק למדי בתגליות העולם ההינדי. היו לנו שיחות. טיולי מסגרת ללא חריגה.
אבל החריגה הגיעה. כל כך חלמתי עליה. עוד לא ממש התמקמתי במעונות הסטודנטים והוא הגיע. יצאנו לטייל על חומות ירושלים בלילה. הייתי ״מאושרת״. חזרנו למעונות והתפשטתי. אני זוכרת שאמר לי יש לך שדיים עסיסיים. עסיסיים. אני זוכרת את המילה הזאת, כי היא קצת חרקה לי, אבל כל כך הייתי עסוקה בהגשמת החלום שלי. הוא שכב מעלי. ועשה מה שעשה. אני לא זוכרת מזה כלום רק שמיד קם והתלבש. בקשתי שיישאר והוא ענה: אני אף פעם לא משקר לאשתי היכן אני ישן. הוא חזר למלון שלו. למחרת לא יכולתי לקום ממיטת הברזל של מעונות האלף. נשארתי יומיים בחדר. השותפה שלי לחדר חזרה כעבור יומיים. לא סיפרתי לה דבר. אבל לעצמי סיפרתי שאני מאושרת כי הגשמתי את החלום. כשקמתי סוף סוף להתקלח הרגשתי שכל השרירים שלי תפוסים. מאובנים. המקלחות של מעונות האלף לא היו פרטיות. אני זוכרת את ריח הכלור ואת זרימת המים מהברזים החלודים. בסוף אוקטובר כבר קר מאד בירושלים. בחדר היה לי תנור נפט וישבתי עם גבי מופנה אל חומו שעות על גבי שעות. לא זוכרת אם הלכתי לשעורים באותו שבוע אבל כשכבר קמתי ללכת נתקלתי במודעה על הכנס/מסיבה שעליו סיפרתי בפרקים הראשון והשני.
כעבור כמה שבועות באתי ״לבקר״ אותו במשרדו הצבאי. לא היו אז טלפונים והתקשורת לא הייתה אפשרית אבל כן דמיינתי שיבוא אלי שוב. הוא לא בא. כשנכנסתי למשרדו הוא היה קר יותר מאבן בחורף ירושלמי. אמרתי שהתגעגעתי והוא לא הבין על מה אני מדברת. ערימת תיקים חשובים הייתה מונחת לפניו והוא עלעל בהם בקוצר סבלנות ואמר שעסוק. קמתי ללכת מאותו כיסא שעליו ישבתי שנה שלמה ושמעתי סיפורים על שני הבנים המתוקים שלו, על ילדותו, על שאיפותיו ותגליותיו. הוא היה מבריק ואני הייתי צמאה לכל ידע. למסיבת השחרור שלי, שהוריי ארגנו בביתם ברמת גן, הוא הגיע בחולצת טריקו אדומה. היה מוזר לראות אותו באדום, בלי בגדי המפקד המגוהצים עם הדרגות הנוצצות. זהו. כשהוא אמר לי ללכת ממשרדו הלכתי. לא התווכחתי עם הסצנה. סגרתי גם את הפרק הזה. פרק שסגר בתוכו פרק אחר.
המשכתי . לא תיארתי לעצמי שתבואנה עוד ווריאציות של הדבר הזה . הדברים האלה שארבו בכל פינה כדי שאתפס בתוכם.

_

f5

הזמנה לאונס 4
למה לא התלוננתי
אז כן. אבל לא במשטרה. הלכתי לטיפול פסיכולגי מטעם האוניברסיטה בירושלים. קראו ל ג״מ, סטודנט ג׳ינג׳י עם זקן, מראה אופייני של פסיכולוג רציני. לאחר כמה פגישות הרגשתי שזה לא מתאים. שהקו הטיפולי הולך לכוון , למיטב הבנתי דאז, לא נכון. הוא התעקש מספר פעמים שאני חייבת להמשיך את הטיפול. בזמנו כתבו מכתבים וקבלתי שניים שלושה כאלה מפני שלא הגעתי לפגישות. לא היו אז טלפונים זמינים ובטח שלא סמסים. ( מכתבים הם עדות שנשארת לנצח). בשנים הבאות ייצטברו ״עדויות״ דומות שלי (מקרים נוספים) אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים אחרים. הם לא הכתובת. את זה למדתי כעבור יותר מדי שנים. לכולם היה קשה להיפרד ממני: מטופלת יפה חכמה כישרונית מעניינת עד כדי שיכולה להעשיר את הרפרטואר הטיפולי שלהם, ואצל אחד, המרכז הנאלח שבהם, בשנת 1986, להעשיר את חיי המין שלו.
ב 1985-6, לאחר כמה שנים מורכבות ( וגם נפלאות) בירושלים הגעתי לפסיכיאטר מהמכון הפסיכואנליטי בירושלים. כמה ממיטב חבריי מהאוניברסיטה התנסו בטיפול כזה והכיוון הומלץ לי. ברגע שהוא פתח לי את הדלת, מזוקן עם מקטרת, כפוף גב בעל קול מאונפף- נרתעתי, אבל נכנסתי. והתחלתי. האינטואיציה הראשונית בגדה בי בגדול. וכמו בקלאסי, שוכבים על ספה והוא יושב על כיסא מאחורי הראש. את לא רואה אותו ומספרת מדברת, עם הכוונה, בלי , מה שעולה. כמובן שהוא הסית את כובד המשקל לילדות, לאבא וכו׳. כמובן שנעשתה השלכה וכמובן שתוך זמן קצר יחסית כל רגשותיי כוונו אליו. לפסיכיאטר. זה לקח שנה, 5 פעמים בשבוע. את כל הכסף שהרווחתי מהוראת פסנתר ( הייתי אז תלמידה באקדמיה למוסיקה) העברתי לכיסו. יום אחד הצעתי שבמקום שאשכב על הספה אראה לו את ציוריי ונדבר כרגיל. הוא הסכים ואף הציע לי תה תותים. בסוף הפגישה הזו אני הצעתי שנפסיק את הטיפול ונהפוך לחברים כי אני מאוהבת בו. הוא היה גרוש. את זה חקרתי וידעתי. הוא אמר שיחשוב על זה וכעבור יממה אחת בלבד הוא התקשר אלי ואמר שמסכים. ב1986 כבר היה לי טלפון… באתי אלי ביום שישי בערב. ברגע שהוא פתח את הדלת קפצה עלי אותה אינטואיציה בוגדנית ראשונית של ״ההתחלה״ והרגשתי גועל נוראי ממראהו המזוקן המכופף ומריח האלכוהול החזק שנדף ממנו. אבל לא ברחתי. נכנסתי למיטה שלו. ושם בין הסדינים הקרים המדיפים ריח וויסקי מסריח הוא עשה לי את זה. ואני לא שיתפתי פעולה. אבל לא ברחתי. אני הייתי בגיהינום. נשארתי שם כל סוף השבוע. אני לא זוכרת איך עבר הזמן, רק את הריח המעופש. ביום ראשון בבקר התקשרתי ממנו לידיד שלי יוסי ומסרתי לו את הכתובת ובקשתי שיבוא לקחת אותי משם. אני לא זוכרת את הימים הבאים, רק שהרגשתי אשמה והצלפתי בעצמי שמגיע לי העונש הזה, כי אני הייתי מאוהבת והשגתי את מבוקשי.
מאז עברו כ 35 שנים. הוא עדיין חי. ופועל. במהלך השנים פה ושם נאמר לי שאני יכולה להתלונן, אבל כבר היתה לי משפחה ולאחר לימודים בארה״ב ומגורים מחוץ לירושלים ולא רציתי לעשות עניין. פחדתי. עדיין האשמתי את עצמי. ואגב, הוא חיפש אותי במהלך כמה חודשים שלאחר מעשה וכשעברתי לארה״ב זה נפסק. מעולם לא התלוננתי עליו במכון הפסיכואנליטי. אבל עדיין קיימים עדים מאותה תקופה שאכן הייתי מטופלת שלו ושלכך התגלגלו הדברים. מה אני רוצה עכשיו? ממנו? כלום. רק לכתוב את זה כאן. להקיא את זה. 

בנטון.jpg

_

הזמנה לאונס, 5.

האונס מתקיים במנעד רחב הכולל את גווני הסצנה הזו, החל מאונס בזמן מלחמה ע״י חיות אדם המחופשים לחיילים בשרות צבאי כלשהו, או על ידי זר הקופץ עליך בסמטה חשוכה, או על ידי נערים מתבגרים כביכול המתנסים באגו יצריהם הגסים, או בסצנת מפגש הכרות המוביל ליחסי מין שלא בהסכמה מלאה, או בסצנת קיום יחסים מין מתוך הטלת מרות של אב/ מורה/ גורו/ מטפל/ רופא או דמות סמכותית אחרת, כריזמטית או לא, וגם ״בסצנת״ זוגיות קבועה כמו נישואין, שבה יחסי מין מתחילים או ממשיכים או נהפכים ל… עול, כפיה, רצון לשלום בית, רצון לסיים עם זה מהר ולישון, רצון להגן על הילדים, שלא ירגישו או ישמעו כמה סבל עובר על הנאנסת שוב ושוב.
אבל בסופו של דבר הילדים יודעים.
ובמקרה הטוב נפרדים.
האם אונס בזוגיות תמיד בנוי על אחד או יותר מווריאציות האונס המוקדמות?
ובכלל האם המילה אונס מתאימה ליחסי מין מתמשכים כשהאחד רוצה וחייב והאחר ( אחרת בדרך כלל) נכנע, מוותר, אוטם את עצמו בקפסולות שונות הכוללות כדורים, סמים, אלכוהול וחומות הגנה אחרות?
הדברים מורכבים?
כן ולא. לדעתי כל דבר מיני שנעשה שלא מתוך הסכמה מלאה, הטלת ספק ובחירה מודעת הוא אונס.
זהו נושא חשוב, בסיס קיומנו כבני אדם, שחייבים להרחיב ללמוד לעומק בכל מערכת חינוך.

_

כיפה אדומה - תרופות 11.jpg

_

הזמנה לאונס- 6

ההכחשה

יותר מהדבר עצמו מה שמטריד "בחיים שאחרי" זו ההכחשה. הגיבוב של השקרים על גבי שקרים.
על פרק "החדשות" של היום האונס בקפריסין. הזוועה שהבחורה האנגלייה עוברת שוב ושוב מאז האירוע. היא העזה להתלונן וזה התהפך עליה. מה שהכי מקומם אותי זו ההכחשה של משפחות הישראלים. כמה מבייש! הכיסוי של הכיפה.. הדת כביכול. כמה מבייש!!!! בחורים טובים. להקיא. הקשרים האפלים של המשפחות.
"לא יהיה כלום כי לא היה כלום". מתביישת!!!!
‌ובאופן אישי, דצמבר השנה היה זמן שבו התנקזו לצומת חשובה בחיי כמה אירועים שניפצו אשליות וחומות והגנות וגם מערכות יחסים שהאמנתי בהם כנצחיות. וכשהאמת חושפת שיניים וטורפת את הקלפים, האמון שנתת באדם, מטפל,מורה, חבר, פורצת הפנדורה הפנימית. ובתוך הכאוס הזה אני מגלה קפסולה ועוד קפסולה ועוד אחת המכילות את סצנות האונס שחוזרות בווריאציות שונות . הגילוי מרומם אותי. כל שבירה היא מבורכת. כל מפץ הוא מתנה. ובתוך המפצים האלה אני מרשה לעצמי לפלס דרך ולא להיכנע להכחשות מסביב.
היה היה היה.
ולא תסכימי יותר לשתוק. תספרי הכל. לפרטי פרטים . את לא תיכנעי להכחשה.
ומכאן לא יהיו "העסקים כרגיל". כי הכל השתנה גם את תכחישו שזה לא היה.

מסומנת 20

_

הזמנה לאונס 7.

אונס רוחני.

צלקות, גם כשהן אחויות היטב, בלתי נראות כמעט, יכולות להתבקע ברגע אחד, לדמם זיכרון שכוח, כביכול.
בשנה השנייה שלי כסטודנטית באוניברסיטה העברית, הצטרפתי לקבוצת משחק, זו היתה הגדרתה הרשמית, "מצבי אפס". מנחה הקבוצה, כך הסתבר כעבור כמה מפגשים, היה ראש קהילה קטנה, גורו יקראו לו בהמשך, שלכד פה ושם כמה "שחקנים" בעיניו הכחולות העמוקות החודרות, ביניהם אותי. נאמר לי שאני צריכה לעבור מבחן קבלה לקבוצה הראשית שחופרת עמוק במהות קיומנו. הוחמאתי שנבחרתי. התחברתי לאחת הבנות שהזמינה אותי כעבור זמן קצר לביתה, שם ייערך טקס הקבלה. היא השאירה אותנו לבד, בחדרה וסגרה את הדלת. הסאשן הרוחני התחיל בהילינג שהפך למסאז' ומשם פילס דרכו אל מתחת לבגדיי. אני התנגדתי והוא התעקש שזה תנאי קבלה. הדיבור שלו היה מהפנט. השפם שלו רטט. הוא אחז בידי, די בחוזקה, אבל אני משכתי אותה ויצאתי מהחדר. ירדתי במדרגות מבולבלת. לא התקבלתי לקבוצה הסודית. לימים הוא הוכר כגורו, הקים ישוב הדוגל בערכים הרוחניים שהנחיל לקבוצה הסודית, שכנראה המשיכה להתרחב. למרות היותו מבוגר מאיתנו בלא מעט שנים הוא התחתן עם סמדר אחת חברות הקבוצה , שנהרגה בתאונת דרכים. הוא מת אחרי זה. בגיל שבעים פלוס. שכחתי מהם. עברו כמעט ארבעים שנים. עכשיו כשאני כותבת אני פתאום נזכרת באצבע החודרת שלו בעלת הציפורן הארוכה. לא זכרתי אותה כשנתקלתי במוצרים שלהם ואף קניתי פה ושם איזה מיץ.
אבל עם קריאת עדות מסוימת של יחסי מין בכפייה, בתוך מערכת המוגדרת רוחנית, מערכת שהשתייכתי אליה בשנים הבאות, נפערה הצלקת הזו, ויחד אתה צלקות אחרות מדממות, כי צלקות לא מבדילות בין כאב לכאב כשזיכרון עובר כמו גל, לעיתים צונאמי ושוטף את הקרביים.

מסומנת 14.jpg

_

 

פרק 8

מין בהסכמה: הפרופסור והסטודנטית

שנות ירושלים שלי כסטודנטית באוניברסיטה העברית ובאקדמיה למוזיקה נוקדו בכמה מערכות יחסים שחלקן כללו התנסויות מיניות כסוג של ניסוי ותהיה. אישה שנאנסת או עוברת סצנות מיניות בילדותה בצמתים משמעותיים בחייה ( בילדות עוד לא נגעתי) היא או שננעלת או שמנסה לשחזר כדי לתקן משהו, אולי מתוך אשמה, אולי בהתאהבות קיצונית הנובעת מיאוש. התאהבתי בפרופסור. הייתי בת 24 והוא בן 57, פער גילים הולם את הנפש המחפשת אילן גבוה לנוח בצילו, או לטפס במעלה כוחו. בראיון הקבלה ישבנו סמוכים זו לזו, ניגנתי לו קטע שהלחנתי והוא הצטרף לכיסא הפסנתר השחור הרחב. כשהציע לי לתקן איזו פראזה מוסיקאלית זרועו נגעה בזרועי באקראי ושלא באקראי. הוא היא יפה תואר ומושך במראה אצילי והמיס אותי מיד. הוא גם קיבל אותי מיד, היישר לשנה השנייה באקדמיה וכך צמחה לה התאהבות נסערת של מפגשים רוטטים שכללו הכל. הוא היה נשוי. כמובן. והוא כמובן ביקש לשמור על הסוד, אבל האיסור נעשה כבד משנה לשנה. במערכת הזו היה ברור שהוא המוביל, הקובע לפי קצב הזמנים והרגש שלו ואני אמורה להצטמצם בשתיקה. בשלוש השנים של המערכת הסודית הכובלת הזו הכרתי כמה תלמידים ומורים אחרים שבזכותם לא ננעלתי בקפסולה סודית בעלת סגנון מבריק אך שתלטני. בשלב מסוים הוא ניפנף אותי מחייו. טען שאשתו גילתה ואין בכוונתו לעזוב את ביתו. עם כל תחושת הכבילה שלי אליו וההבנה שזה צריך להיפסק, לא יכולתי להפסיק בכוחות עצמי את המשיכה, החיבור והתלות. היה כואב מדי לקבל את ההתנערות שלו ממני. הייתי בשנה האחרונה באקדמיה והצלחתי בלימודים היצירתיים אבל לא הצלחתי להרחיק אותו מזרימת הדם שלי. הוא ישב על העורק הראשי כמו נגע ענק, דביק, שצריך לכרות בפרוצדורה של מומחה.
לכן פניתי לתחום הפסיכואנליטי, טיפול שמבטיח הוצאת גידולים מהשורש.
אבל מה שקרה עם הפסיכיאטר כבר כתבתי באחד הפרקים הקודמים וסיום הטיפול, כעבור שנה, חתם את חיי בירושלים.
(לאחרונה שמעתי שהוא חי בזוגיות חדשה, בן תשעים, עדיין יפה תואר מבוסס בתהילתו.)
_

img_5058

פרק 9

מין בתחתיות

הכרתי אותה במסגרת השתלמות ערב כלשהי נוספת ללימודי באקדמיה בירושלים. היא היתה בת גילי ומקומית ורצתה לצאת אתי. "לצאת"… הבנתי שהיא התאהבה בי, אבל אני הייתי צעירה ואנרגטית והאמנתי בכוח ההתחמקות שלי, אחרי הסצנות הקודמות הטראומטיות (אז לא ידעתי שהן יהוו טראומה ופוסט) בירושלים. יצאנו לברים והיא, שהיתה כבר אז מומחית לא קטנה באלכוהול לימדה אותי לשתות. אני זוכרת עד היום את הג'ין עם טוניק הראשון, איך הרים אותי כמה סנטימטרים מעל המועקה שרבצה קבועה במרכז הבטן שלי. זה היה נחמד. בכל פעם שתיתי קצת יותר עד הפעם ההיא שזה היה כבר יותר מיותר. יצאנו מהבר והקאתי.  זו דווקא היתה הרגשה של מנוחה כזו בתחתית התחתיות, בלי שום עכבות. אבל היא הרימה אותי מהתחתיות והובילה לחדר השכור בו התגוררתי, השכיבה אותי במיטתי . האם ניקתה אותי ? כנראה שכן, כי הרגשתי אותה מסירה את בגדיי. עד היום אני זוכרת את הריח שלה כשחזרה הכרתי וראיתי שחזי חשוף ושפתיה מוצצות בעוז את שדיי. הריח הזה שיתק אותי לכמה דקות ארוכות שבהן הייתי קפואה כפי שאף קור ירושלמי לא הצליח קודם לכן. אני לא זוכרת אם בסופו של דבר הדפתי אותה מעלי או שהספיק לה. בבקר היא לא היתה שם, בדירת החדר ששכרתי בבית נידח למדי על גבול שועפאת. האוניברסיטה העברית עברה באותה שנה להר הצופים ואני עברתי להתגורר בסמוך כדי שאוכל ללכת ברגל בדרך הכה מכאיבה ביופייה להר הצופים. 
אבל לא אהבתי את האוניברסיטה עצמה, והלכתי לאיבוד במבוכים האיומים שבין הכיתות. ולמרות מה שהיה הייתי חוזרת לחדר הקר (לא היו מים חמים במטבח אלא רק אטמור במקלחת הצרה). היתה לי שותפה אבל היא מעולם לא באה והחדר שלה שימש מחסן לחפציה. בלילות יללו התנים כל כך חזק עד שהייתי בטוחה שהם מתגודדים מתחת לחלוני ומחכים לרגע שאאבד את זה. כי המשכתי לשתות מדי פעם, לבדי בחדר ההוא, כדי למחזר את ההרגשה של לצוף כמה סנטימטרים מעל המועקה שהכבידה יותר ויותר. פעם אחת שוב עברתי את המינון השפוי, אבל בכוונה, והוספתי כדורים שהיו לי בבית. ואז צלצלתי לידיד שלי וביקשתי שיבוא. הוא פרץ דרך החלוו והחזיר אותי להכרה,  היה לו את הידע והכוחות לעשות את כל מה שצריך כדי שאצא מזה ויחד החלטנו שאני צריכה לחזור לזמן מה לבית הוריי ברמת גן כדי לעשות הפסקה מהכל. סוג של גמילה. כמובן שהוריי לא ידעו מכלום והבדידות/ הסגר הכניעו אותי כעבור חודשיים שלושה וחזרתי לירושלים לפרק חדש.
מעולם לא התלוננתי, לא התעמתתי ולא דיברתי עם ההיא המוצצת על העניין. בשנים הבאות החיים מפגישים אותי מדי פעם עם מישהי כזו או אחרת שמזכירה אותה בריח, בתנועת היד, בקול העבה, בדיבור העקיף המניפולטיבי. לפעמים זו שכנה, לפעמים תלמידה, לפעמים מורה בחדר מורים. הגוף שלי מתכווץ וסומר למרות שאין אצלן כוונה כלשהי, אבל הפחד שיפלשו לטריטוריה שלי מנהל אותי בכל מפגש שכזה.
פוסט טראומה כנראה שלא מסתיימת.
_
פרק 10
אחת מתוצאות הלוואי כתוצאה מפלישה לגופי ללא הסכמה, או במניפולציות שונות, היא דחייה קיצונית מריחות ( בעיקר בשמים) ומגע, או קרבה פיזית מאנשים מסויימים ללא סיבה "הגיונית". אני כמו כלב נובח שיוצא מדעתו פתאום על כלב או אדם מסויים. כל הגוף סומר מדחיה.
משנה לשנה זה נעשה קשה יותר, כמו בפוסט טראומה גוברת ואני נמנעת ללכת למקומות " תרבות" בהם אנשים יושבים בסמוך וריחותיהם מתערבבים זה בזה(כמו קולנוע, הופעות וכו'). בשיעורים שמתקיימים בבתי התלמידות מתבקשות להגיע ללא בושם. האהבה הגדולה שלי לתלמידותיי ותלמידיי באה לידי ביטוי בהכל חוץ ממגע.
אמש נכנסתי לחנות כלשהי בקניון רננים. נאלצתי לחכות שם זמן מה עד שהתברר המחיר. למוכרת היה ריח בושם שיכול להרוג אותי. מרגע לרגע הרגשתי כאילו מרירות העולם חודרת לכל כלי הדם שלי, כמו רעל, ראייתי התערפלה, הרגשתי כועסת עליה, נדחית בצורה קיצונית, הייתי חייבת לחכות למוצר שהזמנתי, רציתי למות. לא ראיתי אותה, רק את השד השחור שמזנק עלי ממנה לחנוק אותי. אני תוהה אילו ריחות חדרו אלי בילדות בסצינות לא פשוטות והאם הרגשות הקשים האלו הם רק כתוצאה מהמקרים שעברתי או מפגשים ספציפים מגלגולים קודמים עם אותן דמויות שמעוררות בי דחייה כזו.
ומשהו טוב לסיום:
הריחות הטבעיים האהובים עלי:
ריח אחרי גשם
ריחות אמיתיים של פרחי יסמין נרקיס כובע נזיר, שושנים, לימון, ציפורן, אניס, יין, קפה טורקי בבקר.
מסיר ריחות: סיגריה מנטה ווג אחת ליום ברגע קשה, מרווה בוערת לכמה דקות.
והכי הכי ריח כביסה נקייה טייד של אלפים. הו אלפים, לו הייתי היידי
_
82932528_10221526089126414_3294271054544896000_o

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

10 responses to “תולדות

  • עדה ק

    עצוב ומרתיח, המקרים החוזרים האלה של גברים שהיו אמורים לדעת, ולו רק אינטואיטיבית, שזה פשוט אסור. ולא ידעו, או – גרוע מזה – שכנעו את עצמם שאינם יודעים. היום אמורה להיות מודעות יותר גדולה, אבל אני לא בטוחה שהיא אכן קיימת ופועלת. הניצול הזה של מרוּת (מסוגים שונים) הוא נורא.

    בנוגע למתיר עגונות, שלא ראיתי – באמת הסתיימה? כי נדמה לי שמקרינים פרקים נוספים (אולי שידור חוזר).

    Liked by 1 person

  • איריס איריסיה קובליו

    עדה נכון. כל מילה.
    מתיר עגונות הסתיימה. בטלוויזיה חסרים עוד שני פרקים אבל ביוטיוב שחררו את האחרונים לפני שבועיים שלושה. ובאמת רק מי שראה עד פרק 12, הסוף, יכול להבין למה אני מתכוונת באיזכור של הסדרה בפוסט שלי. בכל מקרה ממליצה על הסדרה מאד, ולצפות בסבלנות כי יש הפתעות וזה לא מה שחשבתן

    אהבתי

  • כמו מניפה

    מטלטל, מעיק וגם המילה הזו – מקומם. הטקסט שלך מהדהד מקרים רבים אחרים, של אחרות. נדמה לי שאין אחת שלא חוותה חוויות מסוג זה בצורות שונות. כאמא לשלושה בנים (ובת) ניסיתי להבהיר היטב את האמפטיה, ודאי את ההסכמה. יחסי מין צריכים לבוא ממקום של חיבור, ולא לשרת צרכים אחרים (וודאי שלא צרכים של כוחנות מהצד החזק). מקווה מאוד שהצלחתי (בעיני הם נפלאים, מן הסתם).

    Liked by 1 person

    • איריס איריסיה קובליו

      מניפה, שמחה שצלחת את כל הפרקים. כן מקומם. ויש עוד. בהמשך כנראה. ומה עכשיו? יין טוב, אוכל מנחם, קריאה מרובה, רהיטים חדשים מפנקים, חופשיה לעצמי. אף רגל שעירה או פחות לא תעבור את מפתן חדר השינה ולא תשהה מעבר לאירוח קצר בסלון החדש שלי. אושר זמני שלאחר 60 שנה של עבדות וריצוי

      Liked by 1 person

  • בהסכמה | סקיצות

    […] מהשורש. אבל מה שקרה עם הפסיכיאטר כבר כתבתי באחד הפרקים הקודמים (7 פרקי האונס) וסיום הטיפול, כעבור שנה, חתם את חיי בירושלים. (לאחרונה […]

    אהבתי

  • 60 | סקיצות

    […] תולדות: 10 פרקים אישיים על אונס, ניצול מיני, התעללות ועוד […]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: