״דברתי עם קירות וכריות״

צפיתי בקטע ששודר ב"אח הגדול" עם יעל פפר, אחת מנשותיו של גואל רצון. יעל מנסה להסביר משהו, קצה הקרחון מהחיים בכת. כמה צדקנים קופצים עליה, מתלהמים, תוקפים, שופטים את יעל, אישה המשתקפת על המסך כאישה עדינה ואמיצה. אחרי כלא רגשי מטורף שהיא וילדיה (ילדיו) שהו בו תקופה ארוכה, ללא יכולת נפשית לצאת, אבל יצאה בסופה של פרשה, נאלצת "להסביר את עצמה".

חיים בכת כזו זה אונס רוחני פיזי רגשי הפוצע לכל החיים. הישרדות אחרי "מסע" כזה דורשת תעצומות ענקיות. זו התמכרות טוטאלית שאחד מאמצעי ההתקיימות שלה ב"חיים שאחרי" זה להסביר, לדבר על, לעזור ליוצאי כתות, לטפל. כל ניסיון לשפוט אותה מקומם ומרתיח. החברה מלאה באנשים "שיש להם מה להגיד", דעות חשוכות הנובעות מבורות הנאמרות לעתים באלימות מילולית (או יותר) קשה. אנחנו מתעסקים הרבה בחינוך לקבלת האחר, המוגבל, הנכה, ההומו, הטראנסי, וכו' וכו' , אנחנו מושיטים יד, לפעמים, למכורים למיניהם, לסמים, אלכוהול, סיגריות, תרופות, אבל כמה אנחנו יודעים על מכורים, מהופנטים, מ"מורה רוחני?"

זה מטריד אותי בכל פעם מחדש. בגדול אני נגד "רדיפת כתות", בעיקר ע"י חרדים או כאלה שנחשבים ל"צודקים ומוסריים". אבל כת לפי התפיסה שלי היא קבוצה שיש בה מנהיג אחד ואסיסטנטים, השולט באופן ישיר או באמצעותם בקבוצת "עבדים" מהופנטים ומכורים שאיבדו את יכולת הבחירה, השיפוט והחשיבה העצמאית שלהם. זה לא קשור למין, אבל לפעמים קשור, וזה כן מתבטא בפער עצום בין הקיום החומרי, הרווחה, של המנהיג לבין הנתונים למרותו החיים בתנאים תת אנושיים לפעמים. אותם עבדים חיים בהכחשה תמידית עד שמתפכחים (או שלא..)

אני מכירה מקרוב חיים כתיים ואת הקושי לשרוד אחרי זה, כשהעולם שהאמנתי בו מתרסק.

אני זוכרת את הרגע של ההתעוררות מהמצב ההיפנוטי ששריתי בתוכו מאותו יום (מעל הכינרת) בו נלכדו עיניי במבטו החודר התכול ועד תשע שנים אחרי, על שביל דשא בקיבוץ, באותה תנועת יד , כשבאתי לקראתו, והאדמה התבקעה תחתיי. אחרי זה לא נרדמתי לילות על גבי לילות. פחד מוות קשה מנשוא חשף את שיניו מכל קירות החדר, בחושך, כי הוא, המורה שלי, היה ההגנה הידיעה, המאחז בקיומי ובלעדיו נפלתי לתהום.

אבל זה לפעם אחרת.