חרציות או לא להיות

אני רוצה לצייר בטבע. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לשבת בטבע מוגן ובטוח ולצייר. שיהיה זה תמיד אותו מקום. הרי הוא אף פעם לא אותו דבר. האור משתנה, עונות השנה. דברים ידועים. אבל מה שהכי משתנה זה איך שאני בתוכו. איך שאני חווה אותו ומעבירה אותו מהחוץ אל הפנים ואל הנייר או הקנווס (בעולם של הציור).

מקום בטוח זה להיות בטבע, אבל לא לאפשר למי שמייצר אותו והם חלק בלתי נפרד ממנו (מזג אוויר, חרקים ושאר מכשולים שכוללים בני אדם) להפריע. בחורף קשה, באביב יותר קשה, בקיץ הכי קשה ובסתיו החגים הנוראים (זה נושא אחר). מקום בטוח הוא משהו כמו מרפסת נמוכה, הנשקף ממנה איזשהו מרחב ללמוד אותו. כתבתי על זה כאן, וגם  כאן 

אבל עכשיו  הטירוף הזה ובני אדם צריכים להסתגר בבתים, בסטודיו. האמת שאני די אוהבת את זה. את הלגיטימציה לצייר מהטאבלט ולהפליג מהתמונה אל היכולות והדמיונות שלי. עשיתי את זה גם בעבר, כי התקשיתי למצוא מקום בטוח, אבל אני מאמינה בטבע, בשהייה בטבע, לפחות כסקיצות ראשוניות, בחוויה הזו של התבוננות בלתי אמצעית, להיות מוקפת ללא פריים. הארץ הזו קטנה וצפופה ולעיתים נדירות מצאתי מקום כזה וגם תמיד הייתי צריכה לזוז כי נגמר הזמן והמקום לא היה "שלי". וזה לרוב היה בסדר. נופים משתנים הם גם סוג של למידה. אבל התעייפתי. אני רוצה מקום אחד להעמיק בו פנימה. להישאר. לפני כמה חודשים אפילו חשבתי על סוג של בית אבות עם מרפסת למזרח. אבל מסתבר שבית אבוא הוא כלא מוות.

מוות. הכי מפחיד זו מכונת הנשמה אינסופית. ואולי לשרוד אחרי זה אבל להישאר עם כל תופעות הלוואי. ואולי זה סוג של פרוזדור תודעה? אותו מקום שמאפשר לראות את החיים כסרט וללמוד כדי לא לעבור שוב את החיים הבאים בקשיים דומים? אולי מכונת הנשמה זה טוןב. אולי הקורונה היא טובה.

ושוב בעניין הציור בטבע. עד שיתגשם החלום הזה אני מגניבה  פה ושם טיול בשדה החרציות (זה מותר אבל צריך להתמגן היטב בגילי המתקדם מול מופרעותם של רוב דיירי שכונתי המזלזלים בהוראות- אולי אם היו מזלזלים כך גם ב"ביבי" הכל היה נראה אחרת). זה הזוי. אני מצלמת במהירות. עוד מעט וייעלמו החרציות. הייתי מעדיפה מרחב אחר אבל זה מה שנמצא ועם זה אני מנסה לפלס דרך לצעקת הנפש שלי. 

בבית. אין כאן אף אחד. למדתי לעשות משלוח פה ושם. פעם אחת הלכתי לסופר והרגשתי כמו עכברוש נמלט בין המדפים מפני גרזני הקורונה. אפילו שכנתי מעבר לגדר נמנעת מאיזשהו שרינג. מרגישה מצורעת.

הזדקנתי בעוד מאה שנה

זהו השיר החותם את ספרי שיצא ב 2014.  אחרי ערב ההשקה הראשון חשבתי שאני הולכת למות.

והנה 2020.

ואז חשבתי שבטח אחזיק עד גיל 61 שזה בשנת 2020. ומאז יום הולדתי עבר חודש.

אז מסיימת את הפוסט הזה במבחר אקוורלים מהחודש האחרון,  אמצע מרץ – אמצע אפריל 2020, מאותו מקום: השדה שמאחורי הבית. שיהיה. 

_

–

_

_

–

_

_