שרב כבד

כשהכי קשה לי ואני מתה מפחד ש..  ואז אני מנסה לצייר באקריליק, יוצא שאני מוחקת כל כתם עשרות פעמים ומתפללת לחסד ובסוף לפעמים ולרוב כשממש כואב מגיע החסד והיד המוטרפת מכאב נעה מעצמה. בקיץ זה המזגן והמאוורר, בחורף זה הקור המנפח מפרקים בסתיו זה הגב ובאביב הקורונה, אני נמסה מעייפות שרובצת לי בראש, משמעת מינימאלית של תזוזה, הקור הנורא התחלף בחום הנורא, הסגר של אפריל נהפך לסגר של מאי ואני עדיין חולמת על התבור, מה יש לי מהתבור הזה. הר נישא מעל כולם. אני אפילו לא זוכרת איך נראה שם למעלה. הייתי פעם אחת. היה שם קסם וגם אומללות גדולה. אבל אני אוהבת את ההר ממישורו. אני תמיד רואה אותו כחול, גם כשהוא ירוק או אפור או מעורפל או ממוסך, אצלי תמיד יהיה ממשפחת הכחול, בעיקר הכחול ניאון, כמו כחול סגלגל כזה בוהק ומכשף, כמו הארץ המובטחת שמחוץ לטריטוריה האפשרית בחיי.

אין לי מושג איך מלמדים לצייר בצבעי אקריליק. אצלי זו תמיד תאונה. אני מתכוונת לדבר אחד, במקרה הטוב, ויוצא לי דבר אחר, מפתיע , אחרי שלל תיסכולים. אין לי מושג איך עשיתי את זה חוץ משנוצר בלגן גדול על שטח העבודה, על כפות ידיי, על כל אילה הקרויים מכחולים. אחרי שימוש אחר הם נראים כמו מקלות שנתקעו זמן רב באדמה, הכל עכור ומהוה, ובכל זאת אומרים לי שהציורים עליזים, לא עליזים, אבל צבעוניים, אופטימיים, צלולים. אומרים לי. לא כל כך אומרים לי. אני לבד. בשנים האלה אני הכי לבד שידעתי . אין שום יד לאחוז בה. אם אמות הלילה יגלו את זה אולי בעוד שלושה ימים במקרה הטוב, או בסופ"ש הבא. אולי ישאלו את עצמם אבל עד שמישהו יגיע אני כבר אהיה עמוק בהר הכחול. מה רע?–

Mount Tabor- תבור, אקריליק 2020. Iris Kovalio

Mount Tabor- Iris Kovalio-Acrylic 2020

את כל אלה ציירתי היום עם דקירות עזות בכתף ימין, כלום לא עזר, אבל המשכתי. אמשיך עד נשימתי האחרונה

Mount Tabor- Iris Kovalio