ארכיון רשומות מאת: איריס איריסיה קובליו

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים.

לעשות מהבאסה קלבאסה *

בחדר השינה של אבא ואימא שלי על השידה שמתחת לטלוויזיה מופיעה פתאום שקית תמונות. אולי תמיד הייתה שם. אולי מריה המטפלת מצאה את השקית בחדר שלה וbזכרה שלפני כמה חודשים חיפשתי שקית עם תמונה של מישהי שמתה פתאום. מריה היום ספונה בחדרה. פניה חתומות. הבאתי בטטות שתעשה מהן צ'יפס. אבא שלי אוהב בטטות אבל מריה אמרה שגברת אימא לא אוהבת בטטות והיא בעצמה גם לא אוהבת. אבל אבא אוהב וגם אני אוהבת, התעקשתי וקראתי את מחשבותיה, אני לא חייבת לאבא שלך כלום, אני המטפלת רק של אימא. נכון. תעשי צ'יפס ליום שישי בבקשה, אבא תגיד לה. פתאום הייתי ילדה קטנה עקשנית. בעצם כשהייתי קטנה לא הייתי עקשנית. הייתי כנועה ומנסה להיות שקופה, ואף פעם לא היה מצב כזה של : אבא תגיד לה/ להם. אבא זה לא היה בשבילי גב ומגן ואם כן ניסה אז היה "פדיחה". אבל אני יודעת שהוא אהב אותי. היום ואתמול ציירתי אותו. שלושה ציורים לפי צילום עדכני. אבא שלי לא משתנה בכלל. מגרד תיכף את התשעים ושפתיו חטובות כנער, עיניו מחייכות תמיד. תמיד? לא. אבל בשנים האחרונות כן. נעשה רך כל כך. היום כשציירתי את הכתמים האחרונים הרגשתי ממש מלטפת, אוהבת כפי ששנים לא אהבתי, אלא הסתייגתי, התעקשתי לזכור את המכות שקבלתי. אימא אומרת מה יש לך לחפש בתמונות האלה, כמעט כולם מתים.. לא נכון. רק חלק. מי זה, ומי זו, ומי אלה אני שואלת ומראה לאימא. היא רואה ממרחק של שני מטרים כמעט ( מיקום הישיבה שלי) ראיית נץ. בלי משקפיים כמובן, זוכרת באופן ממוקד כל תמונה ותמונה, בדיוק מה אמרו ומה עשו ומה לבשו ומה הבטיחו באותה תמונה. למשל תמונת החתונה של דודה סאלי. כמה יפה היא, אמרתי לאימא שאפילו את שמה לא רצתה להזכיר, ולא את שמו של האדון הקטנוני שהתחתנה אתו. אני אחסוך כאן בכמה ביטויים שהושמעו בחלל חדר השינה. רק משפט אחד: והם הבטיחו לנו מקרר לחתונה ולא הביאו.. לא נורא אימא, אני אומרת, בעולם הבא כשתיפגשו, תזכירי להם והם יביאו לך מקרר ממש שווה, הרבה יותר מהמקרר ההוא עם קרח. את באמת מאמינה בזה, שואלת אותי אימא, כן, בטח, אני עונה לה בביטחון. הידיים שלי כבר מגרדות מהאבק של התמונות הנשלפות מהשקיות הישנות ואני מראה לה את הציורים שציירתי את אבא שלי. מי זה? היא שואלת. שתבינו, היא זיהתה אנשים מהתמונות הזעירות בשחור לבן מלפני 70-80 שנה. זה אבא, אני עונה. ציירתי אותו. לא, לא, היא אומרת. בכלל לא. מה עשית לו שפם? זה לא שפם אימא, זה צל. לא. לא. עין אחת קטנה. זה בכלל לא אבא. אבל ככה אני רואה אותו ופתאום אני ילדה בת חמש. רצה לאבא ומראה לו. זה אני הוא אומר. וגם זה וגם זה. הוא זיהה את שלושת הציורים שמצולמים בטלפון. הערב ירד בחלון הארוך שמול המיטה. אספתי את התמונות. התעכבתי על תמונה אחת של אימא שלי, בלונדינית (הייתי כל הצבעים, היא אומרת, גם כחול, זוכרת??? כחול??? אני חושבת על כחול הקעקועים הנוצרים בלב שלי, קעקועי צלקות צלקות שדולפות מדי פעם ונרגעות מדי פעם, מזל שיש לוריוואן, ציפרלקס וכו׳) בזמן שאני מתקפלת היא מנסה לספר לי כמה כאב לה היום בזמן שבאה הספרית המיתולוגית שלה לגזוז לה צפרניים, היא בכתה יחד אתי, היא אומרת ואבא מוסיף שממש צרחה, וצוחק כאילו הכל תאטרון ועוד מעט יירד המסך. והמסך לא יורד עד שהוא לא יורד.
_
67257286_418647935392140_6204381349164351488_n

אימא שלי עם ה"בלונד" בשנות ה- 70

67327307_595686810838489_4899953941183201280_n

אבא. אחד משלושת הציורים מהיום

*אני יודעת שאומרים לעשות מהבאסה סבבה אבל לא מתאים לי כאן.

 


מריה, בקצרה

שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019

66386032_358231888192451_343165494653616128_n.jpg

(מריה הכי אהבה את השמאלי)

 


נעילה

אמנות טובה באה מן הערפל

מפלסת דרך מסתורית

היא הרגע בו הצלחת לעשות חור

להציץ דרכו אל שורש הצער

בלבך

Reith, June 2015

השיר שנכתב אי שם בלב יער שבהרי טירול (רטריט יוגה) צץ ועלה בפייסבוק השבוע ״במדור זיכרונות" לא זכרתי שכתבתי אותו.

באירוע הנעילה (שיח גלריה) של תערוכת ״דיוקן אם״ בה השתתפתי עם אמי בארבעה אקוורלים של דיוקנה קראתי מן הדף כמה דברים שכתבתי לילה קודם . הייתי במיטבי. לשעה. מזמן לא חוויתי צלילות כזו, בטחון עצמי, שמחת היות. הרגשתי זקופה ואוהבת כל. זו הרגשה כל כך מיוחדת, כאילו מקור של אור מאיר פילם חיי וממלא אותי צבע ותנועה. מה היה שם שכה העיר אותי ממרבץ הייאוש הקיומי לנוכח כל התקהלות, בעיקר ״אמנותית שכזאת״, אירועי תרבות, מלבושים, ריחות, ציחקוקים ונישוקים מיותרים ביותר… לא יודעת. פתאום הרגשתי נוכחת. ולו כהרף עין

האמניות דברו על החוויה המורכבת הזו של לצייר את אימא. הזמן הזה שבו עוצרים ומתבוננים (גם דרך תמונה) בדבר הזה שפלט אותך לעולם, אולי בצעקות, אנחות וזיעת מיצי הגוף האגורים בגופה: אימך. אם רצית או לא רצית לצאת- הוציאו אותך בכל מקרה. כל אחת רצתה לספר בחמש הדקות הקצובות את המרחב הדחוס הזה שבין לידתה ועד ציור דמות דיוקנה של אמה שעלתה על הקיר בגלריה בבית האמנים.

אימא שלי. כשהאוצרת אירית לוין פנתה אלי לפני כחצי שנה ובקשה שאשתתף בתערוכה היו לי מעט רישומים ואקוורל אחד או שניים. אותגרתי לצייר חדשים. אמי מאד השתנתה בשלוש ארבע השנים האחרונות. השתנתה ללא היכר. רוב הזמן היה קשה לי להסתכל עליה. בעיקר כשוויתרה סופית על כל שיניה . אמרתי לאירית שאני לא בטוחה שהיא תחיה עד התערוכה. היא חיה.

צילמתי. צילמתי כשהסכימה לצאת לעיר, עם המטפלת, בעגלה הסיעודית, בלי איפור, החולצה היתה הפוכה וקצרה מדי, בלי חזייה ובלי כל תכשיט, שערה הלבן לא סורק וידיה הנפוחות היו מלופפות תחבושות צהבהבות. כך פגשתי אותה בעיר עם המטפלת החדשה שלא ידעה ולא הכירה אימא מטופחת שלעולם לא שכחה שפתון וחרוזים, שאף שערה לבנה לא ביצבצה מתחת לבלונד הצבוע במספרה ולרגליה נעליים הולמות שתמיד הסתירו בקפידה עצם בולטת. והנה ערימת עצמות על כסא גלגלים מובלת לבית הקפה האהוב בשדרות חן ואימא מנסה לשווא לאחוז בקורסון שקדים ומתייאשת מהר. זה היה כנובמבר האחרון אם אני לא טועה.

אז מצאתי את החור שיכולתי להציץ דרכו. ולצייר. האמת שעוד לא שבעתי. אני רוצה לצייר אותה עוד ועוד. זה לא מתוך המקום הזה של לאחוז בחייה. כך נדמה לי. שאהיה גם מוכנה לשחרר. אבל הצורך העמוק לצייר מתעורר דווקא שם, בתהום המפחידה הזו. בחשיכה שבין החיים (גם אם היו מטלטלים) לפרידה מהם.

אלו הדברים שאמרתי בנעילה:

חיפשתי שיר של אחת המשוררות על אמה, שיתאים לי לשיח הזה ולא מצאתי אחד שמתאר את היחסים המורכבים שלי עם אמי. ניסיתי לכתוב שיר בעצמי, כתבתי ומחקתי כתבתי ומחקתי ושוב ושוב ואז עלה לי שבעצם כבר כתבתי אותו, באקוורלים.

האקוורל הוא השירה של הציור. הוא יכול להיות רב שכבתי ומתומצת בו זמנית. הוא שקוף והוא מלא שתיקות בחללים הריקים שבין הכתמים, הוא מגלה ומסתיר ובדרך כלל הוא במיטבו כשהוא קטן ממדים ואינטימי, מכנס בתוכו חיים שלמים כהרף עין.


נזירה

אחת השאלות בסדנה שאני משתתפת בה הייתה מה היה חלום הילדות שלי שלא התגשם, כלומר מה רציתי להיות כשאהיה גדולה.
רציתי להיות נזירה.
בהתחלה לא ידעתי להגיד את זה. גדלתי בתל אביב להורים רומנים נטולי כל קרבה לדת או אמונה כלשהי. אני בבירור זוכרת את עצמי חושבת שלא אתחתן לעולם. זה לא שלא התאהבתי, אבל זה היה בסיטואציות של בלתי אפשריות או איסור כלשהו. בבית לא ממש נחשפתי לאמנות נוצרית אבל בגיל 15 בערך נסעתי עם הוריי לטיול מאורגן שכלל כנסיות. זה לא היה זה מדויק עבורי, אבל משהו הדהד ונפתח, במיוחד כשהאזנו בשעורי המוזיקה בתלמה ילין למיסה ורקוויאם. הרגשתי כלפי הנזירות השחורות/ אפורות משיכה ודחייה וסקרנות, אולם בגיל 18 נפגשתי לראשונה בנזירות כתומות ומיד ידעתי שזה זה.
זו הייתה בעירה. אני חושבת שאז, בגיל 18 הייתי הכי בהקטית (דבקה) שאי פעם הרגשתי. הייתי באורות וסנוורים והרגשתי בפסגת הפסגות לרגלי אלוהים.
זה המשיך קצת בצבא אך הלך ונסגר עם השחייה הסיזיפית במערבולות של מערכות היחסים שבאו בזה אחר זה בשנות העשרים ובהמשך. מצאתי את עצמי נשואה פעמיים, אימא לבת, מנסה לקיים חיי משפחה נורמליים סבירים. גרושה פעמיים ופרודה יותר מדי פעמים.
נשאלתי ומה החלום שלך מתקופת בגרותך שלא התגשם?
לא הצלחתי להגשים הצלחה כציירת פורצת דרך ידועה ומוערכת.
ואולי לא הצלחתי בגלל שלא הגשמתי את חלום הנזירה ואני לא בייעוד שלי.
אוף הסדנאות האלה.
חופרים וחופרים ואין זהב.
רק רגבים
_
נזירה.jpg

צבעי מים 2008

Antonio da messina 1456


התערוכה ״ דיוקן אם ״

 

אציג 4 אקוורלים, שניים עכשוויים מאד ושניים מתקופותיה הקודמות של אמי.

 

כשפנתה אלי האוצרת לפני כחצי שנה אמרתי לה שלא בטוח שאמי תצליח להגיע עד כאן. והנה אנחנו כאן.

אמי כבר לא מתפקדת לחלוטין למעט הכרתה הצלולה מאד.

היא אמיצה ושורדת חיים ארוכים מלאי מהמורות

לא הייתי בת קלה.

עכשיו, ממרום המסע, אני רואה את מאמציה האחרונים לאהוב אותי כפי שאני

ואת מאמציי האחרונים לאהוב אותה כפי שהיא

מסע הציור הזה היה מיטיב ותודה לאוצרת אירית לוין שהייתה כל כך רגישה ועדינה אלי, דבר נדיר בסצנת האמנות הישראלית.

בעוד ארבעה ימים

מוזמנים

דיוקן אם 1.jpg

לקריאה נוספת של פוסטים הקשורים לאימא שלי:

  1. מפתח

2. פרחים של ליל הסדר

3. 60 שנות הולוגרמה

4.  תמרים

5.  עזרה להתמודד

6. חורי לילה

 

 

img124

1960 תל אביב

 


האור הנוגע בזווית הצוואר

בבת אחת נעשה קיץ והשמש שכה ערגתי לה בחורף האחרון נדחפת בכח ושורפת את השדות. המוני החרציות ושאר הצהובים מתייבשים ללא היכר בשדות הוד השרון, החום מגיע ל 36 מעלות בשלוש בצהרים, האדמה החולית הופכת לאבק ומרחבי השדות הנותרים בין בנייה לכבישים גם הם מאפירים לקרניה של שמש הקיץ שעומדת להישאר כאן כמה חודשים ולהמיס את מוחנו. ובכל זאת נותרו כמה חרציות וחמציצים בודדים בשביל ההליכה שמבית ההספדים לחלקת הקבר. הכנתי לה זר קטן: שתי חרציות, כמה חמציצים ושלושה פרחי חרדל. אגדתי אותו באצבעותיי. עמדנו מסביב לבור שעה ארוכה. חום השמש היה חזק מטיפות הזיעה של אצבעותיי והם קמלו. בתום דבריהם של קרוביה פיזרתי את הפרחים על הרגבים

איילת למדה אצלי ציור כשבע שנים. בהתחלה היתה מגיעה לשיעורים פרטיים, נוסעת ברכבת מדרום עם תיק רישומי פורטרטים. היא העריצה את ליאונרדו. התעקשה ללמוד את האור בזווית הצוואר. ואז עברה לרשום את עצמה במראה. היא רשמה באינטנסיביות שוב ושוב את מראה פניה. רישומים גדולים שלא חוסכים אף פרט וסדק. איילת חיפשה את הסדקים. היא חקרה את הקושי בחייה דרך הפורטרטים. בהמשך עברה לצייר בצבעי אקריליק. צבעי המים לא היו מספיק עוצמתיים עבורה. היא רצתה את השכבות. את המחיקות. את היכולת לשרוט שוב ושוב את אותה עדינות שחיפשה. ואז עברה לצייר את בני משפחתה. בעיקר את הבת והבן. נדמה היה כי נאחזת בהם להישאר למעלה. וגם עם הבן והבת היא חיפשה את האור הנוגע בזווית הצוואר, על תלתל, לצד העין.

כשאיילת הצטרפה לקבוצת הציור אצלי היא תמיד ציירה בחצר. בחורף ובקיץ. ועם מוזיקה באזניות. היא היתה חייבת להתבודד אבל אהבה את חום הקבוצה, את קן הציור הגדול מתחת לעץ עם הכיסא האדום הגבוה, את הקפה המתוק. גם כשהחלה תקופת ציורי הים שלה והיא כבר לא הרגישה טוב והביאה אוכל לעצמה היא לא ויתרה על הקפה שלי. בשבועות האחרונים היא הגיעה לכאן בשארית כוחותיה. אבל התעקשה להגיע. זה היה במאי בדיוק לפני שנתיים.

היינו בטוחות שהיא תחזור אלינו

אבל היא לא חזרה

יהי זכרה מבורך

img_4477img_4476

 

734411_451134274991709_1140392746_n

עוד על איילת בפוסט שלי מאוגוסט 2013

על ייאוש ואהבה כאן

 


פוסט קצר

העניין הזה של זיכרון. של איך נזכור את מי שנפרדו ויצאו מאיתנו. האם איך שנראו בזמן הפרידה? אני לא יכולה להיזכר בפניה של אמי שלפני חמש השנים האחרונות. אני מסתכלת בתמונות ואלו חיים אחרים. אבי לא השתנה. כן, הוא מאד הזדקן. אמי השתנתה ללא היכר. אני מסתכלת במראה. השעה מתקרבת לחצות. אם אני אוספת את שיערי בבקר, כשהוא רטוב, הוא נשאר חלק למדי. השבוע צבעתי. זה לוקח שבוע עד שצצים הלבנים. שבועיים עד שהם מסמנים שביל לבן. בזווית מסויימת, אחרי שטיפת פנים, אני יכולה עדיין לראות את בבואתי הצעירה. גבי כואב מאד. לחצות את גיל 60 זה להכפיל את קצב ההזקנות. גם בדיקת צפיפות העצם מאותתת. האם לאחר המוות מי שנותר זוכר את התמונות האחרונות או יכול להזכר ברצף תמונות החיים. כאן צריך לבוא סימן השאלה. נקודה


הרהורי לילה

אנשים שאני נעזרת בהם נפשית, רוחנית, חברית, נעזרים ומוקפים באחרים שזרים לי לחלוטין. אני שואלת את עצמי איך יתכן שהם לא בדיוק כמוני. אני מחפשת את מי שבדיוק כמוני. האם זה קיים? האם זו אשליה? האם זה הפוך ממה שמלמדים אותי שוב ושוב שכולנו באנו מאותו מקום. שכולנו אחד. השוני הזה הולם בי בכל פעם מחדש ובכל זאת בכל נקודה של דמיון במפגש – מגיחה מאי שם תקווה שאולי הפעם. ולא.

ככל שהבדידות קשה, היא לא קשה מנשוא. היא מועדפת. כשיגיע הזמן יהיו לי את כל האמצעים ל״שט- דאון״. אני לא אהיה תלויה בחסדי מטפלים. לא אהיה לעול. אברח בזמן מכל אפשרות לכבול אותי בדרמת חוסר האונים של הזיקנה.

בטיול עם הכלב בשכונה שלי עברנו ברחוב עם מדרכות צרות וכביש נקבובי. ספרתי חמישה ג׳יפים שחנו על המדרכות. זו לא שכונה עשירה. יש בה שורדים קשישים עם מטפלות ועגלות, משפחות, ומתעשרים מצוחצחי ג'יפים. אולי יש להם הורים קשישים אולי לא. אבל הם חונים על המדרכות ואילו הספונים בעגלותיהם לא יכולים לעבור. המטפלות דוחפות את כיסאות הגלגלים, מתמרנות בין ג'יפ לכביש לג'יפ. עברתי שם, ברחוב קיבוץ גלויות (כמה אירוני השם) אחרי שצפיתי בדוקו של צופית גרנט על התעללות בקשישים.

אמי ברת מזל כי אבי חי לצידה, במיטה משותפת בחדר משותף. המטפלת מקבלת את מיטב התנאים והיא עדיין מחייכת ומשתדלת. אבל אמי לא חושבת שהיא ברת מזל. היא מרת מזל. והמר הזה מחפש כל דרך אפשרית לחדור דרך השריון שלי. והוא חודר. שוב ושוב ושוב.

לילה. חצות. כבר שעתיים שאני מתכננת להירדם. צריכה לקום מוקדם מחר. לא מצליחה. הבחילה מזדחלת מהכרית לשמיכה לשידה לגופיה ללפטופ לאצבע המקלידה לעדשות המשקפיים. אני מחליפה שוב ושוב את המוזיקה בספוטיפאיי ולא מוצאת את האחת שהיא בדיוק כמוני. כאן ועכשיו. האחת שתשאר. שתתחבר. שתעטוף עד הסוף.

.

.


פרחים של ליל הסדר

אבא שלי, כבר יותר משישים שנה, מביא בכל יום שישי פרחים לאמי. מכולת חדשה נפתחה בקצה הרחוב שלהם ולפני שבוע הביא משם זר שושנים (נא לא להעיר לי שאלו לא שושנים). בחדר השינה שלהם אמי שוכבת כל היום וכל הלילה למעט הזמנים הדחופים שהמטפלת מרימה אותה לענייני הגוף. לאחרונה הייתי מאד מוטרדת מליל הסדר. לא שהאירוע בעל חשיבות בחיי. להפך. הייתי רוצה למחוק אותו מלוח קיומי. אותו וחגים נוספים. זה תמיד היה כך. מאז ילדותי אבל בשנים אחרונות זה נעשה קשה במיוחד. אני לא זוכרת ליל סדר אחד שהיה בו ״בסדר״. אולי רק האחד בו הייתי רחוקה באמריקה עם תינוקת וכמה חברים לא יהודים הסבו אצלנו לארוחת ערב שכללה גם מצה. אני זוכרת לילות סדר שבתי הייתה הולכת למשפחת אביה, שנה אחר שנה, ואני הייתי משוטטת ברחובות עם טוטו הכלב. עם בעלי השני, שלא ממש חגג במלוא המסורת את חגי ישראל בארץ הולדתו היה ניסיון להתחבר לקהילה כזו או אחרת,ילדים משותפים לא היו לנו, וילדנו שלנו נפוצו לאחרים, וכעבור כמה זמן הוא החל לנטוש את ליל הסדר לטובת פרנסה (נהג מונית) ואני ננטשתי זרה בכל קומבינציה שניסינו. אני חושבת שאני לא מיועדת לליל הסדר ולחגים יהודים בכלל. או למשפחה..בהחלט הייתי מעדיפה לשבת בקהילה הינדית במקדש ולשיר מנטרות. או להיות על קצה הר. רק אני ואלוהים שבתוכי. אז אחזור אל זר הפרחים היפיפה שאבא הביא לאימא. בליל הסדר הזה החלטתי להסב אתם לשולחן קטן סמלי ואבא הפתיע אותי עם זר כזה מהמכולת שקנה במיוחד עבורי. זה לא מובן מאליו. זו הייתה מחווה עדינה שהזכירה את הימים שרק אני הייתי שלו.

ליל הסדר התחל בשעה 7 והסתיים בשבע וחצי. אגדות לא היו על השולחן. המטפלת עשתה מרק עוף והיו כמה קניידלך ולטקס ועוגה לא כשרה. במרכז השולחן עמדו כמה מצות שאיש לא נגע בם. אימא השתדלה לשבת בכיסא הגלגלים בתנוחה שלא תכאיב מדי ואת האוכל חתכנו עבורה לפיסות קטנות המותאמות לפיה חסר השיניים. לאחר מכן כל היא בקשה שנעשה סלפי משותף ונשים בפייסבוק. למה פייסבוק אימא? כדי שהאח שלכן יראה, אמרה. היינו שם שתי אחיות שלא ממש זורמות זו עם זו ואח אחד נעלם. הצטלמנו. אימא אמרה שזו התמונה האחרונה.

בסוף הערב לקחתי את זר הפרחים והנחתי באגרטל בביתי. לכבוד הפרחים המפוארים סידרתי את הסלון שבדרך כלל מוסב לסטודיו העבודה שלי ולמחרת ליל הסדר גם הבית שלי נראה בסדר מופתי. חגיגי.

היום הצלחתי להביא את עצמי לצייר את הפרחים

אקוורל, פסח 2019

:


צלילה

היינו קטנות והורינו היו נפגשים בסופי שבוע ובחגים. חלקנו היינו קרובי משפחה וחלקנו לא. אבל כולנו היינו רומנים ובשבתות האבות היו מביאים קבב מהרומני בשוק וחמוצים גדולים והריח היה מתפשט על השולחן הארוך שפתחו במרכז הסלון, ואנחנו, הילדות, מתחת לשולחן מצחקקות. אני גם זוכרת אותנו ״עושות שטויות״ באמבטיה ומדברות בשפת סימנים סודית שהאחיות הקטנות לא יבינו. ופתאום קפצנו לגיל 13. את קבלה וסת לפניי ושכנעת אותי שצריך להוריד שערות ברגליים. הלכנו ביחד לקוסמטיקאית בגבעתיים. בשבתות היינו הולכות לברכה. היה לך גוף נהדר. את היית גדולה ממני בשנה וכבר מחוטבת להפליא. בתמונה אני נראית כפופה ומבוישת מהצמיחה הפתאומית של שדיי ואת זקופה וגאה. התמונה הבאה שזכורה לי היא מיום חתונתך, יפה וזוהרת. זה היה בערך הזמן שהחל המתח המשפחתי. הם ואנחנו היינו קרובי משפחה מצד אבא שלי ואימא שלך שהיו דומים מאד בתווי פניהם. מה בדיוק היה שם אני לא יודעת. היו כמה סצנות שבחרתי להתעלם מהם. עברתי לגור בירושלים ואחר מכן בארצות הברית והתנתקתי מהריבים המשפחתיים ומחיי החברה של הוריי. זכורה לי רק עוד סצנה אחת. בלווייתו של סבי, הייתי אז חיילת, הצטרפתי לסגריה מחוץ לשער עם אבא שלך שבו הייתי מאוהבת במהלך ילדותי. הוא היה דומה לרוברט רדפורד והשתוקקתי ליופי הזה שהיה זר במשפחתי. אני זוכרת אותנו מעשנים בסוד כזה, ואת אמי שקולטת את הסיטואציה ונוזפת בנו קשות. האבא היפה מת מסרטן בעת שהתגוררתי בארה״ב.
לפני שבוע יצרתי קשר עם הבן הצעיר, שדומה לאבא שלו להדהים. פתאום הרגשתי דחף בלתי מוסבר כזה. וגעגוע אליך. הוא ענה לי מיד ( הפייסבוק המנצח) וכשמסרתי ד״ש לאחותו הוא סיפר לי שימייך ספורים. אתמול עזבת את החיים.

img119

צלילה ז"ל

עידכון:

אתמול הרגשתי כמו באבודים. מצאתי משפחה שנעלמה לי לפני כמה עשרות שנים ובנסיבות מסוימות מתעוררות הרגשות שלא ידעתי על קיומן. כמה מוות הוא דבר עוצמתי. הוא נתפס ברגש כפרידה סופית ומבסמוך לו מתאוררות מנהרות חשוכות ארוכות המכילות הרבה דברים שהוחבאו בתוכם עם השנים. את עומדת מול קבר שמכסים אותו במהירות מגבעת העפר הסמוכה וליבך מתמלא אהבה לכל הנוכחים. רגע מכונן. איבדתי בת דודה אחת ומצאתי אחרת. העצב והאהבה נהפכים לאחד ועולים מעל ככיפה מגינה. הזמן נעצר .
.


%d בלוגרים אהבו את זה: