ארכיון רשומות מאת: איריס איריסיה קובליו

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים.

60

חברה אמרה לי היום שהיא מתנצלת בשמם של כל האנסים, המתעללים והמטרידים בחיי. עניתי לה שהיא לא צריכה להתנצל, שזה שלי, הריקון הוא שלי ושאני מאד שלמה שהגעתי למקום שבו אני יכולה להוציא ולהתנקות. אני לא קורבן ולא הייתי. לפי ההבנה שלי כל מה שקורה לנו מבחוץ נובע ממשהו פנימי שמוקרן החוצה. כמו סרט. השדים הפנימיים מתגלים כביכול בכל פעם בצורה אחרת כדי שאלמד לרוקן אותם מתוכי ולהתקיים בלעדיהם. כי הם לא חייבים להיות. כי אני יכולה אחרת.
אלו שיצאו פינו מקום לעמוקים יותר. וזו זכות לאפשר לכל זה לבוא.
במסורת ההינדית סביבות גיל שישים הוא מוות והתחלה חדשה. הוא סוג של חוצה חיים. אולי גם במסורות אחרות ולא סתם מברכים עד 120… כששותפי לחיים הגיע לגיל הזה(לפני עשור) נסענו לרישיקש ,הודו, כדי לקיים את המסורת היוגית בדרך שהלכנו בה בכל אשר לנו. השתתפתי אתו בכל הטקסים (פוג׳ות) שנערכו ביום הולדתו (עד היום מצלצלים באוזניי קולות הפעמונים הענקיים שדינדנו שעות) וביחד אתו קבלתי את כל הברכות, הפרחים, האורז, החלב, המנטרות וההשתחוויות למרגלות קברו של המורה הרוחני שלו.
אחרי זה התפרקנו. מהכל. הוא שכב שעות על שולחן הניתוחים ובנס יצא מזה, התחזק, אני התרסקתי בצורות אחרות. לא ממש הצלחנו לשקם. עשר שנים תהיתי איפה הלידה מחדש, כי את המוות ראינו. כל אחד בדרכו. אבל רק השנה, מאז ה 60 שלי, כשהתייצבו חיי על מישור החיים בנפרד, הבנתי שישנה ערימה ענקית של ״דברים״ שמחכים לצאת, שלא צריך אותם כבר. שהם מיותרים. שאני צריכה מקום לשמחה לצמוח בתוכי.

קישור ל:

תולדות: 10 פרקים אישיים על אונס, ניצול מיני, התעללות ועוד

יום הולדת 55


״דברתי עם קירות וכריות״

צפיתי בקטע ששודר ב"אח הגדול" עם יעל פפר, אחת מנשותיו של גואל רצון. יעל מנסה להסביר משהו, קצה הקרחון מהחיים בכת. כמה צדקנים קופצים עליה, מתלהמים, תוקפים, שופטים את יעל, אישה המשתקפת על המסך כאישה עדינה ואמיצה. אחרי כלא רגשי מטורף שהיא וילדיה (ילדיו) שהו בו תקופה ארוכה, ללא יכולת נפשית לצאת, אבל יצאה בסופה של פרשה, נאלצת "להסביר את עצמה".

חיים בכת כזו זה אונס רוחני פיזי רגשי הפוצע לכל החיים. הישרדות אחרי "מסע" כזה דורשת תעצומות ענקיות. זו התמכרות טוטאלית שאחד מאמצעי ההתקיימות שלה ב"חיים שאחרי" זה להסביר, לדבר על, לעזור ליוצאי כתות, לטפל. כל ניסיון לשפוט אותה מקומם ומרתיח. החברה מלאה באנשים "שיש להם מה להגיד", דעות חשוכות הנובעות מבורות הנאמרות לעתים באלימות מילולית (או יותר) קשה. אנחנו מתעסקים הרבה בחינוך לקבלת האחר, המוגבל, הנכה, ההומו, הטראנסי, וכו' וכו' , אנחנו מושיטים יד, לפעמים, למכורים למיניהם, לסמים, אלכוהול, סיגריות, תרופות, אבל כמה אנחנו יודעים על מכורים, מהופנטים, מ"מורה רוחני?"

זה מטריד אותי בכל פעם מחדש. בגדול אני נגד "רדיפת כתות", בעיקר ע"י חרדים או כאלה שנחשבים ל"צודקים ומוסריים". אבל כת לפי התפיסה שלי היא קבוצה שיש בה מנהיג אחד ואסיסטנטים, השולט באופן ישיר או באמצעותם בקבוצת "עבדים" מהופנטים ומכורים שאיבדו את יכולת הבחירה, השיפוט והחשיבה העצמאית שלהם. זה לא קשור למין, אבל לפעמים קשור, וזה כן מתבטא בפער עצום בין הקיום החומרי, הרווחה, של המנהיג לבין הנתונים למרותו החיים בתנאים תת אנושיים לפעמים. אותם עבדים חיים בהכחשה תמידית עד שמתפכחים (או שלא..)

אני מכירה מקרוב חיים כתיים ואת הקושי לשרוד אחרי זה, כשהעולם שהאמנתי בו מתרסק.

אני זוכרת את הרגע של ההתעוררות מהמצב ההיפנוטי ששריתי בתוכו מאותו יום (מעל הכינרת) בו נלכדו עיניי במבטו החודר התכול ועד תשע שנים אחרי, על שביל דשא בקיבוץ, באותה תנועת יד , כשבאתי לקראתו, והאדמה התבקעה תחתיי. אחרי זה לא נרדמתי לילות על גבי לילות. פחד מוות קשה מנשוא חשף את שיניו מכל קירות החדר, בחושך, כי הוא, המורה שלי, היה ההגנה הידיעה, המאחז בקיומי ובלעדיו נפלתי לתהום.

אבל זה לפעם אחרת.


תולדות

10 פרקים על אונס, ניצול מיני, אונס רוחני, אונס בהסכמה ועוד

_

אין להעתיק ולפרסם את החומר כאן למרות היותו פתוח לציבור

 

 

מסומנת 13

_

 

_

הזמנה לאונס.
השבוע הסתיימה הסדרה הישראלית המעולה והחשובה ביותר "מתיר עגונות". בסיום הסדרה ישנה התייחסות מצמררת לשאלה (אין שאלה!): מהו אונס ושאלת המשנה (אין שאלה!): בהסכמה או לא בהסכמה.

ובלי ספויילרים, משהו אישי. לפני ארבעים שנה הגעתי לירושלים כסטודנטית באוניברסיטה העברית. בחודש הראשון לחיים מחוץ לבית הוריי, בעיר זרה, הגעתי לכנס מסיבת סטודנטים באוניברסיטה, שם הכרתי סטודנט אחד שליווה אותי בדרכי למעונות הסטודנטים בסוף המסיבה. איכשהו התגלגלו העניינים (הדיבורים) ונעניתי להזמנתו לעלות אליו "לקפה", במרכז העיר. מכוון שהשעה הייתה מאוחרת וכבר לא היה ברור אם עדיין ישנם אוטובוסים הוא הציע שאשאר ללון אצלו, בסלון. והוא יישן בחדרו. כעבור שעה מצאתי את גופי תחת מלוא כובד משקלו. לא הסכמתי. לא רציתי. לא התכוונתי. לא נעניתי. לא צעקתי. לא ברחתי. למחרת הוא ליווה אותי לאוטובוס. הוא בא לשאול לשאול לשלומי במעונות הסטודנטים. הוא אפילו הגיע לבית הוריי (מסרתי לו את הכתובת?? קשה לי לזכור).הוריי יודעים מי זה אבל לא ידעו במה באמת מדובר. התביישתי והרגשתי אשמה.

ואם אחזור לסדרה "מתיר עגונות", אני מקווה שלא תהיה עונה שנייה, כי היא מסתיימת בדיוק בנקודה כל כך חשובה שכל אחת ואחד חייב לשהות בה מספיק זמן, לפני שיאכילו אותו בדרמות חדשות.

_

מסומנת 15.jpg

הזמנה לאונס, פרק 2
שאלת ״הסליחה״
האם אפשר באמת לסלוח ולשכוח לזה שפגע והביע צער וביקש סליחה אחרי המעשה? האם חרטתו מוחקת את הפגיעה?
יום כיפור הוא ״הבייבי״ של כל החרדים ומספר גדול המוגדרים יהודים. כולם יודעים שבקצה של כל זמן ישנו ״מקום״ שבו אפשר להתחנן למחילה. הטקסים המסורתיים מסייעים בהוצאת הרפש והרעל הפנימיים. לפעמים. כביכול. כמה מהם באמת בוכים ממעמקי התהום? גם בדתות ומסורות אחרות קיימים טקסי חרטה ווידוי. ובחברה ״החילונית״ תפסו את מקומם הפסיכולוגים, המטפלים, הסדנאות, המורים הרוחניים וכו'. זה טוב שיש את כל אלו, אבל הם לא במקום הסליחה האישית בין הפוגע לנפגע.
וכאן השאלה שבעצם רציתי לכתוב עליה: הפוגע ביקש סליחה. אפילו נהג בג׳נטלמניות: ליווה אחר מעשה, בא לבקר ולשאול לשלומי. אבל אני הייתי במצב של ״שיתוק״. הגוף מנסה לדחות כל זיכרון ומגייס את כל הכוחות להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. אני, בסיפור שלי, לא אפשרתי לעצמי להתפרק. להתמוטט, אלא אפשרתי ״לגל״ הזה לעבור ולמחוק כביכול.
המקרה הזה היה לפני ארבעים שנה ומאז עברו מים רבים בנהר חיי, עם סצנות דומות בווריאציות שונות. אבל המקרה הזה צץ מדי פעם מחדש כשפרצופו מופיע בטלוויזיה והוא מופיע הרבה. אבא שלי, בן ה- 90 כמעט, אומר מדי פעם, לפני שאני מספיקה לכבות אצלם את הטי.וי: הנה החבר שלך, ספק בלגלוג ספק בגאוות יחידה (פעם הוא היה ליכודניק, היום זה לא ממש ברור) זוכרת אותו? ואני, מה אגיד לו, לאבא שלי, ששורד ״בגבורה״ מול אמי החולה, הגבר הזה, שאתה כל כך שמח לראות בטלוויזיה לצידו של ראש הממשלה שלך ושביקר אצלנו בבית כשהייתי בת עשרים, אנס אותי.
גדלתי בדור שהבנות תמיד אשמות. אין סיכוי לסימפטיה.

_

מסומנת 21.jpg

 

הזמנה לאונס
פרק 3
כשבוע לפני המתואר בפרקים 1 ו-2 , שהיה החודש הראשון שלי בירושלים, במעונות הסטודנטים, התממש חלום שלי, או יותר מדויק להגיד פנטזיה, שנמשכה לפחות שנה בעת שירותי הצבאי. הייתי מאוהבת במפקד שלי, שלגמרי לא התעלם מרגשותיי, אך הקפיד על מרחק מהוגן מחיילת בת 19, קצת אמנותית כזאת, זרוקה בתולית באופן יחסי, מבית טוב (העניין הזה של בית טוב שיחק תפקיד משמעותי למשעי באותם זמנים) .זה היה לפני יותר מארבעים שנה. הוא לא היה חתיך אבל אהבתי את הקול שלו, את חיתוך הדיבור. הוא התעניין במדיטציה ואני הייתי כבר אז עמוק למדי בתגליות העולם ההינדי. היו לנו שיחות. טיולי מסגרת ללא חריגה.
אבל החריגה הגיעה. כל כך חלמתי עליה. עוד לא ממש התמקמתי במעונות הסטודנטים והוא הגיע. יצאנו לטייל על חומות ירושלים בלילה. הייתי ״מאושרת״. חזרנו למעונות והתפשטתי. אני זוכרת שאמר לי יש לך שדיים עסיסיים. עסיסיים. אני זוכרת את המילה הזאת, כי היא קצת חרקה לי, אבל כל כך הייתי עסוקה בהגשמת החלום שלי. הוא שכב מעלי. ועשה מה שעשה. אני לא זוכרת מזה כלום רק שמיד קם והתלבש. בקשתי שיישאר והוא ענה: אני אף פעם לא משקר לאשתי היכן אני ישן. הוא חזר למלון שלו. למחרת לא יכולתי לקום ממיטת הברזל של מעונות האלף. נשארתי יומיים בחדר. השותפה שלי לחדר חזרה כעבור יומיים. לא סיפרתי לה דבר. אבל לעצמי סיפרתי שאני מאושרת כי הגשמתי את החלום. כשקמתי סוף סוף להתקלח הרגשתי שכל השרירים שלי תפוסים. מאובנים. המקלחות של מעונות האלף לא היו פרטיות. אני זוכרת את ריח הכלור ואת זרימת המים מהברזים החלודים. בסוף אוקטובר כבר קר מאד בירושלים. בחדר היה לי תנור נפט וישבתי עם גבי מופנה אל חומו שעות על גבי שעות. לא זוכרת אם הלכתי לשעורים באותו שבוע אבל כשכבר קמתי ללכת נתקלתי במודעה על הכנס/מסיבה שעליו סיפרתי בפרקים הראשון והשני.
כעבור כמה שבועות באתי ״לבקר״ אותו במשרדו הצבאי. לא היו אז טלפונים והתקשורת לא הייתה אפשרית אבל כן דמיינתי שיבוא אלי שוב. הוא לא בא. כשנכנסתי למשרדו הוא היה קר יותר מאבן בחורף ירושלמי. אמרתי שהתגעגעתי והוא לא הבין על מה אני מדברת. ערימת תיקים חשובים הייתה מונחת לפניו והוא עלעל בהם בקוצר סבלנות ואמר שעסוק. קמתי ללכת מאותו כיסא שעליו ישבתי שנה שלמה ושמעתי סיפורים על שני הבנים המתוקים שלו, על ילדותו, על שאיפותיו ותגליותיו. הוא היה מבריק ואני הייתי צמאה לכל ידע. למסיבת השחרור שלי, שהוריי ארגנו בביתם ברמת גן, הוא הגיע בחולצת טריקו אדומה. היה מוזר לראות אותו באדום, בלי בגדי המפקד המגוהצים עם הדרגות הנוצצות. זהו. כשהוא אמר לי ללכת ממשרדו הלכתי. לא התווכחתי עם הסצנה. סגרתי גם את הפרק הזה. פרק שסגר בתוכו פרק אחר.
המשכתי . לא תיארתי לעצמי שתבואנה עוד ווריאציות של הדבר הזה . הדברים האלה שארבו בכל פינה כדי שאתפס בתוכם.

_

f5

הזמנה לאונס 4
למה לא התלוננתי
אז כן. אבל לא במשטרה. הלכתי לטיפול פסיכולגי מטעם האוניברסיטה בירושלים. קראו ל ג״מ, סטודנט ג׳ינג׳י עם זקן, מראה אופייני של פסיכולוג רציני. לאחר כמה פגישות הרגשתי שזה לא מתאים. שהקו הטיפולי הולך לכוון , למיטב הבנתי דאז, לא נכון. הוא התעקש מספר פעמים שאני חייבת להמשיך את הטיפול. בזמנו כתבו מכתבים וקבלתי שניים שלושה כאלה מפני שלא הגעתי לפגישות. לא היו אז טלפונים זמינים ובטח שלא סמסים. ( מכתבים הם עדות שנשארת לנצח). בשנים הבאות ייצטברו ״עדויות״ דומות שלי (מקרים נוספים) אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים אחרים. הם לא הכתובת. את זה למדתי כעבור יותר מדי שנים. לכולם היה קשה להיפרד ממני: מטופלת יפה חכמה כישרונית מעניינת עד כדי שיכולה להעשיר את הרפרטואר הטיפולי שלהם, ואצל אחד, המרכז הנאלח שבהם, בשנת 1986, להעשיר את חיי המין שלו.
ב 1985-6, לאחר כמה שנים מורכבות ( וגם נפלאות) בירושלים הגעתי לפסיכיאטר מהמכון הפסיכואנליטי בירושלים. כמה ממיטב חבריי מהאוניברסיטה התנסו בטיפול כזה והכיוון הומלץ לי. ברגע שהוא פתח לי את הדלת, מזוקן עם מקטרת, כפוף גב בעל קול מאונפף- נרתעתי, אבל נכנסתי. והתחלתי. האינטואיציה הראשונית בגדה בי בגדול. וכמו בקלאסי, שוכבים על ספה והוא יושב על כיסא מאחורי הראש. את לא רואה אותו ומספרת מדברת, עם הכוונה, בלי , מה שעולה. כמובן שהוא הסית את כובד המשקל לילדות, לאבא וכו׳. כמובן שנעשתה השלכה וכמובן שתוך זמן קצר יחסית כל רגשותיי כוונו אליו. לפסיכיאטר. זה לקח שנה, 5 פעמים בשבוע. את כל הכסף שהרווחתי מהוראת פסנתר ( הייתי אז תלמידה באקדמיה למוסיקה) העברתי לכיסו. יום אחד הצעתי שבמקום שאשכב על הספה אראה לו את ציוריי ונדבר כרגיל. הוא הסכים ואף הציע לי תה תותים. בסוף הפגישה הזו אני הצעתי שנפסיק את הטיפול ונהפוך לחברים כי אני מאוהבת בו. הוא היה גרוש. את זה חקרתי וידעתי. הוא אמר שיחשוב על זה וכעבור יממה אחת בלבד הוא התקשר אלי ואמר שמסכים. ב1986 כבר היה לי טלפון… באתי אלי ביום שישי בערב. ברגע שהוא פתח את הדלת קפצה עלי אותה אינטואיציה בוגדנית ראשונית של ״ההתחלה״ והרגשתי גועל נוראי ממראהו המזוקן המכופף ומריח האלכוהול החזק שנדף ממנו. אבל לא ברחתי. נכנסתי למיטה שלו. ושם בין הסדינים הקרים המדיפים ריח וויסקי מסריח הוא עשה לי את זה. ואני לא שיתפתי פעולה. אבל לא ברחתי. אני הייתי בגיהינום. נשארתי שם כל סוף השבוע. אני לא זוכרת איך עבר הזמן, רק את הריח המעופש. ביום ראשון בבקר התקשרתי ממנו לידיד שלי יוסי ומסרתי לו את הכתובת ובקשתי שיבוא לקחת אותי משם. אני לא זוכרת את הימים הבאים, רק שהרגשתי אשמה והצלפתי בעצמי שמגיע לי העונש הזה, כי אני הייתי מאוהבת והשגתי את מבוקשי.
מאז עברו כ 35 שנים. הוא עדיין חי. ופועל. במהלך השנים פה ושם נאמר לי שאני יכולה להתלונן, אבל כבר היתה לי משפחה ולאחר לימודים בארה״ב ומגורים מחוץ לירושלים ולא רציתי לעשות עניין. פחדתי. עדיין האשמתי את עצמי. ואגב, הוא חיפש אותי במהלך כמה חודשים שלאחר מעשה וכשעברתי לארה״ב זה נפסק. מעולם לא התלוננתי עליו במכון הפסיכואנליטי. אבל עדיין קיימים עדים מאותה תקופה שאכן הייתי מטופלת שלו ושלכך התגלגלו הדברים. מה אני רוצה עכשיו? ממנו? כלום. רק לכתוב את זה כאן. להקיא את זה. 

בנטון.jpg

_

הזמנה לאונס, 5.

האונס מתקיים במנעד רחב הכולל את גווני הסצנה הזו, החל מאונס בזמן מלחמה ע״י חיות אדם המחופשים לחיילים בשרות צבאי כלשהו, או על ידי זר הקופץ עליך בסמטה חשוכה, או על ידי נערים מתבגרים כביכול המתנסים באגו יצריהם הגסים, או בסצנת מפגש הכרות המוביל ליחסי מין שלא בהסכמה מלאה, או בסצנת קיום יחסים מין מתוך הטלת מרות של אב/ מורה/ גורו/ מטפל/ רופא או דמות סמכותית אחרת, כריזמטית או לא, וגם ״בסצנת״ זוגיות קבועה כמו נישואין, שבה יחסי מין מתחילים או ממשיכים או נהפכים ל… עול, כפיה, רצון לשלום בית, רצון לסיים עם זה מהר ולישון, רצון להגן על הילדים, שלא ירגישו או ישמעו כמה סבל עובר על הנאנסת שוב ושוב.
אבל בסופו של דבר הילדים יודעים.
ובמקרה הטוב נפרדים.
האם אונס בזוגיות תמיד בנוי על אחד או יותר מווריאציות האונס המוקדמות?
ובכלל האם המילה אונס מתאימה ליחסי מין מתמשכים כשהאחד רוצה וחייב והאחר ( אחרת בדרך כלל) נכנע, מוותר, אוטם את עצמו בקפסולות שונות הכוללות כדורים, סמים, אלכוהול וחומות הגנה אחרות?
הדברים מורכבים?
כן ולא. לדעתי כל דבר מיני שנעשה שלא מתוך הסכמה מלאה, הטלת ספק ובחירה מודעת הוא אונס.
זהו נושא חשוב, בסיס קיומנו כבני אדם, שחייבים להרחיב ללמוד לעומק בכל מערכת חינוך.

_

כיפה אדומה - תרופות 11.jpg

_

הזמנה לאונס- 6

ההכחשה

יותר מהדבר עצמו מה שמטריד "בחיים שאחרי" זו ההכחשה. הגיבוב של השקרים על גבי שקרים.
על פרק "החדשות" של היום האונס בקפריסין. הזוועה שהבחורה האנגלייה עוברת שוב ושוב מאז האירוע. היא העזה להתלונן וזה התהפך עליה. מה שהכי מקומם אותי זו ההכחשה של משפחות הישראלים. כמה מבייש! הכיסוי של הכיפה.. הדת כביכול. כמה מבייש!!!! בחורים טובים. להקיא. הקשרים האפלים של המשפחות.
"לא יהיה כלום כי לא היה כלום". מתביישת!!!!
‌ובאופן אישי, דצמבר השנה היה זמן שבו התנקזו לצומת חשובה בחיי כמה אירועים שניפצו אשליות וחומות והגנות וגם מערכות יחסים שהאמנתי בהם כנצחיות. וכשהאמת חושפת שיניים וטורפת את הקלפים, האמון שנתת באדם, מטפל,מורה, חבר, פורצת הפנדורה הפנימית. ובתוך הכאוס הזה אני מגלה קפסולה ועוד קפסולה ועוד אחת המכילות את סצנות האונס שחוזרות בווריאציות שונות . הגילוי מרומם אותי. כל שבירה היא מבורכת. כל מפץ הוא מתנה. ובתוך המפצים האלה אני מרשה לעצמי לפלס דרך ולא להיכנע להכחשות מסביב.
היה היה היה.
ולא תסכימי יותר לשתוק. תספרי הכל. לפרטי פרטים . את לא תיכנעי להכחשה.
ומכאן לא יהיו "העסקים כרגיל". כי הכל השתנה גם את תכחישו שזה לא היה.

מסומנת 20

_

הזמנה לאונס 7.

אונס רוחני.

צלקות, גם כשהן אחויות היטב, בלתי נראות כמעט, יכולות להתבקע ברגע אחד, לדמם זיכרון שכוח, כביכול.
בשנה השנייה שלי כסטודנטית באוניברסיטה העברית, הצטרפתי לקבוצת משחק, זו היתה הגדרתה הרשמית, "מצבי אפס". מנחה הקבוצה, כך הסתבר כעבור כמה מפגשים, היה ראש קהילה קטנה, גורו יקראו לו בהמשך, שלכד פה ושם כמה "שחקנים" בעיניו הכחולות העמוקות החודרות, ביניהם אותי. נאמר לי שאני צריכה לעבור מבחן קבלה לקבוצה הראשית שחופרת עמוק במהות קיומנו. הוחמאתי שנבחרתי. התחברתי לאחת הבנות שהזמינה אותי כעבור זמן קצר לביתה, שם ייערך טקס הקבלה. היא השאירה אותנו לבד, בחדרה וסגרה את הדלת. הסאשן הרוחני התחיל בהילינג שהפך למסאז' ומשם פילס דרכו אל מתחת לבגדיי. אני התנגדתי והוא התעקש שזה תנאי קבלה. הדיבור שלו היה מהפנט. השפם שלו רטט. הוא אחז בידי, די בחוזקה, אבל אני משכתי אותה ויצאתי מהחדר. ירדתי במדרגות מבולבלת. לא התקבלתי לקבוצה הסודית. לימים הוא הוכר כגורו, הקים ישוב הדוגל בערכים הרוחניים שהנחיל לקבוצה הסודית, שכנראה המשיכה להתרחב. למרות היותו מבוגר מאיתנו בלא מעט שנים הוא התחתן עם סמדר אחת חברות הקבוצה , שנהרגה בתאונת דרכים. הוא מת אחרי זה. בגיל שבעים פלוס. שכחתי מהם. עברו כמעט ארבעים שנים. עכשיו כשאני כותבת אני פתאום נזכרת באצבע החודרת שלו בעלת הציפורן הארוכה. לא זכרתי אותה כשנתקלתי במוצרים שלהם ואף קניתי פה ושם איזה מיץ.
אבל עם קריאת עדות מסוימת של יחסי מין בכפייה, בתוך מערכת המוגדרת רוחנית, מערכת שהשתייכתי אליה בשנים הבאות, נפערה הצלקת הזו, ויחד אתה צלקות אחרות מדממות, כי צלקות לא מבדילות בין כאב לכאב כשזיכרון עובר כמו גל, לעיתים צונאמי ושוטף את הקרביים.

מסומנת 14.jpg

_

 

פרק 8

מין בהסכמה: הפרופסור והסטודנטית

שנות ירושלים שלי כסטודנטית באוניברסיטה העברית ובאקדמיה למוזיקה נוקדו בכמה מערכות יחסים שחלקן כללו התנסויות מיניות כסוג של ניסוי ותהיה. אישה שנאנסת או עוברת סצנות מיניות בילדותה בצמתים משמעותיים בחייה ( בילדות עוד לא נגעתי) היא או שננעלת או שמנסה לשחזר כדי לתקן משהו, אולי מתוך אשמה, אולי בהתאהבות קיצונית הנובעת מיאוש. התאהבתי בפרופסור. הייתי בת 24 והוא בן 57, פער גילים הולם את הנפש המחפשת אילן גבוה לנוח בצילו, או לטפס במעלה כוחו. בראיון הקבלה ישבנו סמוכים זו לזו, ניגנתי לו קטע שהלחנתי והוא הצטרף לכיסא הפסנתר השחור הרחב. כשהציע לי לתקן איזו פראזה מוסיקאלית זרועו נגעה בזרועי באקראי ושלא באקראי. הוא היא יפה תואר ומושך במראה אצילי והמיס אותי מיד. הוא גם קיבל אותי מיד, היישר לשנה השנייה באקדמיה וכך צמחה לה התאהבות נסערת של מפגשים רוטטים שכללו הכל. הוא היה נשוי. כמובן. והוא כמובן ביקש לשמור על הסוד, אבל האיסור נעשה כבד משנה לשנה. במערכת הזו היה ברור שהוא המוביל, הקובע לפי קצב הזמנים והרגש שלו ואני אמורה להצטמצם בשתיקה. בשלוש השנים של המערכת הסודית הכובלת הזו הכרתי כמה תלמידים ומורים אחרים שבזכותם לא ננעלתי בקפסולה סודית בעלת סגנון מבריק אך שתלטני. בשלב מסוים הוא ניפנף אותי מחייו. טען שאשתו גילתה ואין בכוונתו לעזוב את ביתו. עם כל תחושת הכבילה שלי אליו וההבנה שזה צריך להיפסק, לא יכולתי להפסיק בכוחות עצמי את המשיכה, החיבור והתלות. היה כואב מדי לקבל את ההתנערות שלו ממני. הייתי בשנה האחרונה באקדמיה והצלחתי בלימודים היצירתיים אבל לא הצלחתי להרחיק אותו מזרימת הדם שלי. הוא ישב על העורק הראשי כמו נגע ענק, דביק, שצריך לכרות בפרוצדורה של מומחה.
לכן פניתי לתחום הפסיכואנליטי, טיפול שמבטיח הוצאת גידולים מהשורש.
אבל מה שקרה עם הפסיכיאטר כבר כתבתי באחד הפרקים הקודמים וסיום הטיפול, כעבור שנה, חתם את חיי בירושלים.
(לאחרונה שמעתי שהוא חי בזוגיות חדשה, בן תשעים, עדיין יפה תואר מבוסס בתהילתו.)
_

img_5058

פרק 9

מין בתחתיות

הכרתי אותה במסגרת השתלמות ערב כלשהי נוספת ללימודי באקדמיה בירושלים. היא היתה בת גילי ומקומית ורצתה לצאת אתי. "לצאת"… הבנתי שהיא התאהבה בי, אבל אני הייתי צעירה ואנרגטית והאמנתי בכוח ההתחמקות שלי, אחרי הסצנות הקודמות הטראומטיות (אז לא ידעתי שהן יהוו טראומה ופוסט) בירושלים. יצאנו לברים והיא, שהיתה כבר אז מומחית לא קטנה באלכוהול לימדה אותי לשתות. אני זוכרת עד היום את הג'ין עם טוניק הראשון, איך הרים אותי כמה סנטימטרים מעל המועקה שרבצה קבועה במרכז הבטן שלי. זה היה נחמד. בכל פעם שתיתי קצת יותר עד הפעם ההיא שזה היה כבר יותר מיותר. יצאנו מהבר והקאתי.  זו דווקא היתה הרגשה של מנוחה כזו בתחתית התחתיות, בלי שום עכבות. אבל היא הרימה אותי מהתחתיות והובילה לחדר השכור בו התגוררתי, השכיבה אותי במיטתי . האם ניקתה אותי ? כנראה שכן, כי הרגשתי אותה מסירה את בגדיי. עד היום אני זוכרת את הריח שלה כשחזרה הכרתי וראיתי שחזי חשוף ושפתיה מוצצות בעוז את שדיי. הריח הזה שיתק אותי לכמה דקות ארוכות שבהן הייתי קפואה כפי שאף קור ירושלמי לא הצליח קודם לכן. אני לא זוכרת אם בסופו של דבר הדפתי אותה מעלי או שהספיק לה. בבקר היא לא היתה שם, בדירת החדר ששכרתי בבית נידח למדי על גבול שועפאת. האוניברסיטה העברית עברה באותה שנה להר הצופים ואני עברתי להתגורר בסמוך כדי שאוכל ללכת ברגל בדרך הכה מכאיבה ביופייה להר הצופים. 
אבל לא אהבתי את האוניברסיטה עצמה, והלכתי לאיבוד במבוכים האיומים שבין הכיתות. ולמרות מה שהיה הייתי חוזרת לחדר הקר (לא היו מים חמים במטבח אלא רק אטמור במקלחת הצרה). היתה לי שותפה אבל היא מעולם לא באה והחדר שלה שימש מחסן לחפציה. בלילות יללו התנים כל כך חזק עד שהייתי בטוחה שהם מתגודדים מתחת לחלוני ומחכים לרגע שאאבד את זה. כי המשכתי לשתות מדי פעם, לבדי בחדר ההוא, כדי למחזר את ההרגשה של לצוף כמה סנטימטרים מעל המועקה שהכבידה יותר ויותר. פעם אחת שוב עברתי את המינון השפוי, אבל בכוונה, והוספתי כדורים שהיו לי בבית. ואז צלצלתי לידיד שלי וביקשתי שיבוא. הוא פרץ דרך החלוו והחזיר אותי להכרה,  היה לו את הידע והכוחות לעשות את כל מה שצריך כדי שאצא מזה ויחד החלטנו שאני צריכה לחזור לזמן מה לבית הוריי ברמת גן כדי לעשות הפסקה מהכל. סוג של גמילה. כמובן שהוריי לא ידעו מכלום והבדידות/ הסגר הכניעו אותי כעבור חודשיים שלושה וחזרתי לירושלים לפרק חדש.
מעולם לא התלוננתי, לא התעמתתי ולא דיברתי עם ההיא המוצצת על העניין. בשנים הבאות החיים מפגישים אותי מדי פעם עם מישהי כזו או אחרת שמזכירה אותה בריח, בתנועת היד, בקול העבה, בדיבור העקיף המניפולטיבי. לפעמים זו שכנה, לפעמים תלמידה, לפעמים מורה בחדר מורים. הגוף שלי מתכווץ וסומר למרות שאין אצלן כוונה כלשהי, אבל הפחד שיפלשו לטריטוריה שלי מנהל אותי בכל מפגש שכזה.
פוסט טראומה כנראה שלא מסתיימת.
_
פרק 10
אחת מתוצאות הלוואי כתוצאה מפלישה לגופי ללא הסכמה, או במניפולציות שונות, היא דחייה קיצונית מריחות ( בעיקר בשמים) ומגע, או קרבה פיזית מאנשים מסויימים ללא סיבה "הגיונית". אני כמו כלב נובח שיוצא מדעתו פתאום על כלב או אדם מסויים. כל הגוף סומר מדחיה.
משנה לשנה זה נעשה קשה יותר, כמו בפוסט טראומה גוברת ואני נמנעת ללכת למקומות " תרבות" בהם אנשים יושבים בסמוך וריחותיהם מתערבבים זה בזה(כמו קולנוע, הופעות וכו'). בשיעורים שמתקיימים בבתי התלמידות מתבקשות להגיע ללא בושם. האהבה הגדולה שלי לתלמידותיי ותלמידיי באה לידי ביטוי בהכל חוץ ממגע.
אמש נכנסתי לחנות כלשהי בקניון רננים. נאלצתי לחכות שם זמן מה עד שהתברר המחיר. למוכרת היה ריח בושם שיכול להרוג אותי. מרגע לרגע הרגשתי כאילו מרירות העולם חודרת לכל כלי הדם שלי, כמו רעל, ראייתי התערפלה, הרגשתי כועסת עליה, נדחית בצורה קיצונית, הייתי חייבת לחכות למוצר שהזמנתי, רציתי למות. לא ראיתי אותה, רק את השד השחור שמזנק עלי ממנה לחנוק אותי. אני תוהה אילו ריחות חדרו אלי בילדות בסצינות לא פשוטות והאם הרגשות הקשים האלו הם רק כתוצאה מהמקרים שעברתי או מפגשים ספציפים מגלגולים קודמים עם אותן דמויות שמעוררות בי דחייה כזו.
ומשהו טוב לסיום:
הריחות הטבעיים האהובים עלי:
ריח אחרי גשם
ריחות אמיתיים של פרחי יסמין נרקיס כובע נזיר, שושנים, לימון, ציפורן, אניס, יין, קפה טורקי בבקר.
מסיר ריחות: סיגריה מנטה ווג אחת ליום ברגע קשה, מרווה בוערת לכמה דקות.
והכי הכי ריח כביסה נקייה טייד של אלפים. הו אלפים, לו הייתי היידי
_
82932528_10221526089126414_3294271054544896000_o

דצמבר

חודש דצמבר אהוב עלי במיוחד. בתוך השחור המצטבר מהקיץ לתוך החגים הקשים והסתיו החמקני נכנס סער דצמבר ההופך כל אבן ושיח, אשכרה שיח, שיח עמוק שנמשך שנים, בדיעבד רבות מדי, מסתיים ברגע אחד, נקודת אל חזור, ממנה אפשר היה להשקיף בנקודות אזהרה זעירות שהבהבו בדרך. לא עוד אלימות. לא עוד פנאתיות. לא עוד שליטה. לא עוד מטפל מטופלת. הסתיים פרק. ננעל.

ועוד פרק אחד ננעל החודש עם עדויות קשות ממקום שהייתי משתייכת אליו לאורך אותם שנים בערך של הדבר הראשון שנסגר. שניהם באותו שבוע, שהצער היה קשה מלהכיל מצד אחד ומצד שני הקלה גדולה שנגמר. ואז בסוף אותם אירועים, עזב את גופו מורה רוחני גדול Ram Das שליווה אותי בפודקאסטים ובסאטסאנגים במשך השנתיים האחרונות של בדידות, ספקות וחפירות.

ובאותו יום של עזיבת Ram Das הגיח לעולם פלא חדש, נוספה לי עוד שלוחה גנטית, נכד מלא אור.

אני לא יודעת איך זורם הפוסט הזה, איך לכתוב על תהפוכות, סיומים והתחלות מבלי שזה ייראה כרשימת מכולת, מבלי להיות פאתטית. דצמבר הוא כזה עבורי. תמיד היה. חושך עוטף במעמקים עד שממצה את עצמו באור , בימי החנוכה.

וחוץ מזה, ביום אחד, ללא כל התרעה מוקדמת החלטתי להפסיק לצבוע את שערי, אחרי 40 שנה של שיעבוד. וזו החלטה מהפכנית כי שיער היה כל כך דומיננטי במהותי ששלחה זרועות שעירות לאמנות שלי במשך תקופה ארוכה.

לחודש נותרו עוד כמה ימים. מה יגידו?

 

.

 

.


אלימות (שם זמני)

שוב ושוב, אינספור פעמים, אני נקלעת לסצנות של אלימות מסוגים שונים. אני לא יכולה להתמודד עם אלימות בצורה של מידה כנגד מידה. זה לא שלא ניסיתי סדנאות כאלו ואחרות המלמדות להתעמת, פסיכולוגים חופרים ופסיכיאטרים דוחפים תרופות ודברים אחרים, אבל לא הצלחתי בכל אלה והיישומים שלי היו כישלון ובומרנג נוראיים. אני מעדיפה להתקפל בשתיקה ולהיעלם. לפעמים הם ממשיכים להכות ואני נעלמת רק בסיום הסצנה ולפעמים מצליחה לברוח. המקסימום שאני מסוגלת זה לנסות לבקש בהגיון מהצד השני להירגע ולחדול ואם זה לא עובד ולא מתאפשר לי לברוח אני נועלת את גופי . מתנתקת.

לאחרונה צפיתי וקראתי בכמה כתבות זוועתיות על פדופיליה בעולם החרדי, על גילוי עריות, קשרי שתיקה, עונשים נישולים והדרות, ניכור וחרמות. מכירה את כל אלה מקרוב. לא גדלתי בבית ובקהילה חרדית. זה לא קיים רק ״שם״. זה נמצא בכל מקום. היום שוב נפגשתי ברוע הזה שבוקע פתאום מעומקי היהירות של מי שיודע כל ( קוראים לזה יהירות רוחנית ) שמוכנה להרוג , לרצוח, בשם האמונה, הדעה, האגו האווילי. מי שכל כך דעתן וחושב שאלוהים בביצים שלו (גם נשים) ושיכול להרים את קולו כי קולו חזק ורועם הוא כמו רוטווילר חביב, שמלקק פני תינוקת וחתול במשך כמה שנים, שסומכים עליו בעיניים עצומות תרתי משמע, וברגע כלבי אחד יכול לפעור את לועו ולתלוש את בשרך. אולי זו לא השוואה טובה כי לבעלי חיים אין דעות והשקפות שהם מוכנים לדרוס אחרים בגללם, ואין להם אגו, זה הטבע שלהם. אבל בני אדם יכולים להגיע לרוע רוטוויילרי פתאומי בשם הצדק והאידאולוגיה שלהם.

אני לא מתווכחת. אני לא מחזירה. אני בקושי יודעת מה ״הדעות״ שלי. מה האמונה שלי. אני אשה של ספקות. ואולי זה בזכות זה כל כך הרבה פעמים הייתי במוקד התעללויות.

היו תקופות שציירתי במבט לאחור. אני אמנית ואולי זה הציל אותי.

בשנים האחרונות אני מעדיפה לצייר אחרת. אבל היום חוזרות אלי כמה מהעבודות בנושא הזה, מלפני עשור בערך המביאות סצנות מתקופות שונות על המוקד.

 

Redhood 11

שיער 31.jpg

איריס קובליו 2009

naked 3.jpg

איריס קובליו 1996

Copy of פס הזהב 700.jpg

איריס קובליו 2010

 

מסומנת 11.jpg

איריס קובליו 2008

fly 8.jpg

איריס קובליו 2009

Copy of poem 2

איריס קובליו 2010

ספר אמן 1.jpg

איריס קובליו 1994


חלון

ככה, כאגב, היא סיפרה לי היום על החלון של האמבטיה, שהיא, האימא שלה, קפצה ממנו, ואת, בדיוק באותו רגע, נפלת מהכיסא התינוקות. בת כמה הייתי? לא זוכרת, ענתה. פחות משנה. אני מנסה להיזכר בחדר האמבטיה. אני זוכרת את הבית ההוא במדויק. את המטבח. אפילו את הריח שעלה מהסיר שהתבשל. את החלון של המטבח אני זוכרת לגמרי, אבל לא את החלון של חדר האמבטיה. איפה הוא היה ממוקם בדירה? אני זוכרת את המרפסת. מה ראו מהמרפסת. אני זוכרת את הבית ממול. את החצר של הבית ממול. את האיש שהסתכל מהחלון בבית ממול. אני זוכרת את דלת הכניסה. את חדר המדרגות. את הצבע של השטיח בפרוזדור. את הריח שלו. אני זוכרת את הקולות של המכוניות החולפות בלילה בדרך פתח תקווה שבתל אביב הישנה. אני זוכרת את האורות של הפנסים שלהם שהיו מאירים את הקיר בחדר בו הייתי מנסה להירדם.

ומה היה אחר כך, אחרי שהיא קפצה? היא לא ממש זוכרת רק שהחתימו את כל השכנים העדים שזו לא היתה התאבדות. סבתא שלי חיה עוד שנים רבות אחרי והיו לי כמה תערוכות קשורות. היא רק רצתה לספר לי על זה היום. קצת. כי אפשר לכתוב ספר על החיים שלי, אמרה אמי.

לא נראה לי שאכתוב. אבל ציירתי הרבה.

וזה מה שאני יכולה לעשות

.

.

.

.

פרטי עבודה גדולה ״שפת אם״ – מסע בעקבות חלון


הצבע האבוד של האוקיינוס השקט שאחרי סערה

סיגריה אחת ליום (או יומיים) זה המאסט שלי , ולו בשל מיסוך הריחות הלא רצויים שדבקו בי במשך היום ( בעיקר מבשמים של אנשים שונים שחולפים בחיי היומיום שלי). אני אוהבת לעשן בפינת העישון שלי (יש אחת של קיץ ואחת של חורף) לעצמי, לא צריכה אף אחד על יד, סוג של מקלחת עשן כזו (היום משום מה לא עישנתי, בעצם אני יודעת למה ותכף כנראה אכתוב על זה, אם לא אירדם באמצע).

צבע זה מהות הקיום שלי. אני מכורה לצבעים. אני כן צריכה שהצבעים יצאו ויכנסו בין צורות שונות, שיסתדרו באופנים כאלה ואחרים, אני אוהבת לעצב בצבעים, מאז שאני זוכרת את עצמי סידרתי צבעים לפי מדרגים שונים ומשונים שהמצאתי, אהבתי גוונים ושילובים רבים  ואני לא יכולה לדמיין את עצמי בעולם שחור/לבן  (הייתה לי תערוכה גדולה על זה, רובה בשחור לבן "שפת אם" ואיך אני זקוקה לצבע בתוך כל האפורים האלה, אבל זה לפוסט אחר…)

ובכן נגמרו לי הסיגריות לפני יומיים והיום הגיע הזמן ללכת לפיצוחיה עם 38 ש״ח כדי לרכוש עוד חפיסה שאני אוהבת במיוחד. כן, היא דקיקה ויש לה טעם מנטה אבל החלק העיקרי של המשיכה שלי אליה נקלט בזכות הצבע של החפיסה: מן תכלת כסופה טורקיזית כזו, צבע ים אחרי סערה באוקיינוס השקט. צבע לנוח בתוכו. והן, 20 הסגריות הדקיקות שמחזיקות אצלי מעמד כחודש, טמונות בתוך קופסה עדינה מוארכת עם הצבע הקסום הזה.

והנה היום המוכר בפיצוחיה מושיט לי את האריזה שבקשתי, ואבוי, היא בצבע חסר צבע, לא שחור לבן, אפילו לא אפור, אלא צבע כזה של בוץ, צבע שנוצר מערבוב מוטעה ומרושל של צבעי יסוד, מין חום חסר חן כזה.

אתה בטוח? שאלתי אותו.

מה, לא שמעת? את לא קוראת עיתונים? יצא חוק כזה. מעכשיו כל הסיגריות יהיו בצבע המכוער.

מה? לא יכול להיות. אתה לא עובד עלי? הוא הראה לי עוד חפיסות מחברות אחרות וכולן נראו כמו הספרים שהיו עוטפים פעם בספריות בנייר חום ומסתירים את הכריכה הצבעונית המפתה. אז גם את הסיגריות הלבישו ברעלות. שלא ניראה להם… שמא תתעורר תשוקתנו.

הנחתי את הקופסה המוזרה על השולחן ושקעתי בסדרה בנטפליקס. אם המטרה שנמנע מלהושיט יד מתוך הרגל ומשיכה לאריזה האהובה אז כנראה זה הצליח. לא הייתי מודעת לזה שאני נמנעת מלפתוח את האריזה.

ביחד עם הדברים המטרידים שנכנסים אתי למיטה באה גם המחשבה על החפיסה המכוערת. פתחתי גוגל ואכן נודע לי על החוק החדש המטומטם של חבלה זדונית בדבר הכל כך בסיסי בחיי: הצבעים המקיפים אותו וגזלתם.

הם אולי הצליחו כי ממש התבאסתי מזה.

אולי אחזור לעשות אמנות מאריזות והפעם מהאריזות הנכחדות/מושמדות/ אסורות/ מושחתות.

ומה יהיה הדבר הבא שנצטרך לכסות? שיגזלו מאיתנו?

מטלטל

.

.


היפיפייה הלא נרדמת

חדר אחד. מיטת תינוקת. בצד השני מיטת קפיצים כפולה בצבע כחול. מרפסת קטנה. הול (חדר מבוא) . מטבח קטן. בצד שמאל של ההול דלת הכניסה. ממול חדר אמבטיה. ושרותים משותפים לדיירת אחרת והבת שלה בדלת משמאל. הם התחתנו שנה קודם. כשהביאו את התינוקת לחדר, למיטה שלה, היא ישנה כל הלילה ברציפות. הם נבהלו. היא העירו אותה כמה פעמים בלילות שאחרי. תינוקת צריכה לאכול כל שלוש ארבע שעות. הם עברו דירה. היא הועברה לחדר נפרד. היא הקיאה הרבה. לא הייתה הנקה . היא נולדה כארבע עשרה שנים מתום מלחמת העולם השנייה. השואה.

האימא כבר הספיקה לחלות ולהחלים משיתוק ילדים. האבא כבר הספיק להשתובב עם חברים ביפו. שניהם עלו מאותה ארץ מוכת שרצים ויצרו חיים חדשים מוקדם מדי, מבחינתו, בהפתעה מבחינתה. התינוקת הייתה יפיפייה.

היפיפייה הנרדמת.

אז זהו, שלא.

שישים שנה אחרי.

סדנא לטיפול בבעיות שינה.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא ממש ישנה. אני כל הזמן דרוכה. אסור לישון. אסור לאבד שליטה. אסור לחלום. אסור להרפות. אסור לזוז. אסור שרגל תיגע ברגל. אסור שיד תיגע ביד.

שוב עוברים דירה. אני בת תשע וחצי. מפרידים אותי מאחי הקטן. אני בחצי חדר חצוי ממרפסת ואת מקומי תמלא אחותי שבבטן אמי. ושוב, אסור שרגל תיגע ברגל, יד ביד. קו 61 מתחיל לנסוע בחמש בבקר. אני נרדמת לקול גלגליו ברחוב העולה ממזרח לחלון המרפסת.

התמכרות.

אני אוהבת את כדור השינה. הוא החבר הכי טוב שלי. בשנים האחרונות הוא בן הזוג שלי. החיבוק שלי. המקום הבטוח. הוא המציל את חיי. ובכל זאת

נרשמתי ושילמתי ממיטב כספי לסדנא כדי ללמוד איך מייצרים שינה טבעית ללא כדורים.

כשנשאלתי סיפרתי שאני אוהבת כדורים ובכלל תרופות. שתמיד אהבתי. שאני אוהבת להתמכר. שאני אוהבת לבטוח במשהו. סיפרתי שאני אמנית ועשיתי הרבה אמנות מזה. היו מבטים של חוסר הבנה. זה לא היה רלוונטי. זה לא היה הזמן והמקום להרחיב.

.

AVI_8186

.

.

.

.

תרופות 1 2.jpg

.

אלו כמה מהעבודות הרבות שצוירו על אריזות של תרופות, לפעמים בריסוק הכדורים עצמם לתוך הצבע, בין השנים 1994-2010.

אני כבר לא מציירת על אריזות אבל עדיין אוהבת תרופות.

אם ארגיש צורך בימים הבאים לכתוב על הצלחת או אי הצלחת הסדנא הזו אמשיך.

.

.

.


פרח נתתי

מכירה אותה שנים רבות, פה ושם ופתאום עולה האתגר לצייר את פניה. מצילום. המרחק הזה, של להתבונן באחר דרך צילום, נחוץ לי ברוב הפעמים. לצייר מהתבוננות ישירה זה כבר סוג של אינטימיות עבורי שהלכה ונסגרה עם השנים. הפחד שאני חושפת בעצם את עצמי בזמן הציור יותר מאשר את מי שאני מציירת. זה גם פחד מכישלון, או מריצוי ומצד שני חשש מחשיפת ערוות פרצופי.
לרוב אני מצלמת, מעבדת את הצילום לצרכיי, נסגרת בסטודיו לבד. כך הכי מתאים לי.
(בעבר, עם בני זוג, זה לא קרה, כי הם היו בעיקר ישנים או שקועים בשלהם ומתוך האינטימיות הרבתי לרשום ללא כל צורך בהסתתרות או חרדת ביקורת) 
אותה אני מכירה בעיקר מפנימיותה, גם דרך הכתיבה שלה וגם דרך שיחותינו כשנפגשנו בביתה. החיבור בין תווי פניה, התווים החיצוניים המרכיבים דיוקן, לבין אופן דיבורה, תנועותיה, קולה, לבין הספיגה שלי לאורך השנים את פנימיותה, הוא לא מובן מאליו עבורי.
אז אני מאתגרת את עצמי בדיוקן הראשון לצייר ״דומה״. אני רוצה לרצות. גם אותה וגם את סוללת היוצרים המקיפים אותה. מן אמביציה כזו שדורשת מאמץ מתיש למדי. אני מציירת באקוורל אבל ״בטכניקה״ שפיתחתי והתאמנתי בה רוב שנות, אני מוחקת שוב ושוב כדי לדייק את עצמי (אפשר למחוק עין, פה.. אפשר למחוק הכל! ושוב לצייר מעל). אחרי זה אני מצלמת או סורקת, מפני שדרך המסך אפשר לראות ״טעויות״ ביתר קלות. ואז שוב מתקנת. או לא.
לרוב אני יודעת מתי זה הסוף. מכאן עוברים הלאה. אבל לפעמים אני מתקנת למחרת. או מקלקלת וזורקת…  אמש נפתח חלון חסד כזה של הרצון לחבר את מרכבת הגוף הפיזי לנשמה. נראה אם החלון הזה יפתח שוב היום.

הבוקר הוא היום שלמחרת. עוד מעט אגש לציור ואראה מה אפשר לתקן. 

תיקנתי. קצת.

נורית זרחי 1.jpg


שלושה מהכפר

כפר קיש 2.jpg

אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו  פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.

האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.

אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.

בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב  שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.

אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.

את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).

מי ייתן ותתגשם משאלתי

img226.jpg

 

כפר קיש 6.jpg

האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.

 


%d בלוגרים אהבו את זה: