ארכיון רשומות מאת: איריס איריסיה קובליו

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים.

הצפות

השנה הראשונה שלי בבית הזה נעה בין שכרות קיצונית מהחופש, לבין מאמץ אדיר לנקות. באותה שנה הדירה הוצפה כמה פעמים מביוב ( קומת קרקע עם ביוב רעוע שנחסם כמה פעמים כתוצאה של רשלנות הקומות מעל) הדירה שלי הוצפה בחרא בסצנות מהגהינום. שלוש פעמים הזמנתי ביובית באותה שנה. הרצפה קורצפה בנקיונות חסרי תקדים. הדבר השני שדרש ניקיון יומיומי באקונומיקה וחומץ וכל חומר זמין היה בזכות הכלב שלי טוטו שהגיע לזקנה מופלגת וסבל בשנתו האחרונה מכשל כלייתי. ובין ההצפות של הביוב ריח השתן שלו חדר לחריצי המרצפות שהיו חייבות להישאר נקיות וסטרליות כי לימדתי יוגה. עדיין.

כמה חודשים לפני שעברתי לבית הזה, ניהלתי עם בן זוגי לשעבר במשך כעשור מרכז ליוגה משגשג ששקע בחובות וחוסר הבנות מנהליות ונאלצנו לפרק. גם את הקשר ביננו. אבל המשכתי ללמד יוגה על רצפת הסלון הממורקת בכל ערב. בבקרים לימדתי ציור ובצהרים הייתי מפרקת את הסלון ומתחילה במסדר נקיונות שארך לפעמים שעתיים שלוש יחד עם פריסת המזרנים וניגובם בריחות ארומתיים. ולמחרת שוב טוטו.

ככה זה נמשך שנה עם נסיגות קלות של תרופת פלא שהחזיקה חודש חודשים ושוב נפילה..ובהצפת ביוב האחרונה, אחרי שניקיתי גם את החרא וגם את השתן, אני זוכרת את הרגע הזה, רגע שעלה בשולי מחשבותיי בדחייה ופחד נורא, החלטתי לשים לזה סוף. צילמתי אותו. הוא ישב על שטיחון אדום עם פרוות השיבה הדהויה שלו ולרגע עיניו המעורפלות הבזיקו בידיעה. למחרת צעדנו לאט לווטרינר השכונתי. אני לא נכנסתי. ישבתי על ספסל בפארק. בן זוגי ההוא נרתם לעזרת העניין ונכנס איתו לחדר הקר. החזיק לו את היד. הוא רצה שטוטו ירגיש נאהב עד נשימתו האחרונה. אני לא הייתי מסוגלת והתאבלתי שנתיים עד שנכנס סקאיי לחיי.

עכשיו סקאיי חולה ועצב קשה מנשוא. ובתוך כל אלה אני חושבת על כל המורדמים ומונשמים מהקורונה, איך חטפו אותם מבתיהם בבהלה לבידוד ואז למכונות ההנשמה שמי יודע אם ייצאו מהן בחיים ולאלו מן חיים. ולא היתה להם הזדמנות להיפרד. הדברים האחרונים שראו היו מסכות ובגדי חלל מוזרים.

אף לא הכין אותנו לזה.

תהום רבה

אבל. אקריליק 2010


שביל החרציות בימי קורונה

אמש יצאתי לשדה מאחורי הבית (קצת יותר מה 100 מ' המותרים) וצילמתי בשדה החרציות. השמיים כל כך תכלת והחרציות כל כך צהוב והירוק כזה ירוק, ממש דגל של אביב, דגל של בריאות. פעם השדה היה רחב. אפשר היה ללכת ברגל לרעננה ולגבעת חן. עכשיו חוצה אותנו כביש 531 הרועש ללא הפסקה. אבל אתמול היה שקט יותר מביום כיפור. שום דבר לא נע על הכביש או בשמיים, מלבד הצפרים. המון המון צפרים. אולי תמיד היו ולא שמענו אותן. הציורים הכי שמחים שלי יכולים לבקוע גם בשעות שהחרדה מציפה, והיא מציפה. לופתת. לילות לבנים כמעט. מציצה פה ושם בפייסבוק. בוואטסאפ, שם שמורים לי כמה מדיטציות ומילותיה הטובות של סימה. אני פותחת בשתיים בלילה. בשלוש. בחמש. משתדלת לעשות מדיטציה לפחות פעמיים ביום. צריך משהו להאמין בו. אחרת אי אפשר. קצת תרגול גופני. את הציורים ציירתי מצילומים. ממילא גם אם הכל היה "נורמאלי זה היה בלתי אפשרי כמעט לשבת בטבע הזה, שהוא כל כך נוצץ, בוהק, זורח, רוחש דבורים ומעקצצים אחרים, מציף ריחות מעטשים ללא הרף. אני נושמת את הטבע בעיניי. בולעת אותו. וחוזרת לסטודיו הביתי לצייר.
סדרת שלושה מהשדה שמאחורי השיכונים שלנו. כשהגעתי לשלישי, האבסטרקטי מינימליסטי משהו, התעטשתי כל כך שמיהרתי לסיימו, בתנועת החמש דקות שלפני האנטי היסטמין.
אקוורלים, סוף מרץ 2020

שדה מרץ 2020 1

_

img311

_

img312

28.3.2020


שכחתי לכתוב כותרת אז בטח קבלתם מספר וזה יהיה מספר הזכיה שלי בפיס

רציתי להעלות את הטקסט הזה באחת בלילה אבל הוורדפרס נתקע שוב ושוב.
1.

חצות וחצי. שום דבר לא מרדים אותי. מזה כמה שעות מרגישה צריבת בחילה ויובש. אני יודעת שזו חרדה אבל מסרבת לקבל אותה. הבטן מתהפכת. לא אכלתי שום דבר מחשיד. גם הכלבלב שלי לא אכל זבל כשקיבל התקף דלקת מעיים חריפה או השד יודע מה זה היה. השארתי שם בטיפול נמרץ שלו כמה אלפים והוא מטופל בתרופות. מאז יש לי בחילה. היום גם היתה הפעם האחרונה לעונה שהוצאתי אותו לסיבוב קצר בשכונה. מסביב לבלוק שלי. בחמש נכנס לתוקף ההסגר. הסגר המאה מטרים. הוא בכלל לא רצה לצאת. כלומר רצה, אבל ברגע שיצאנו רצה לחזור. היה ריח רע באוויר. זה מסוג הריחות המטילים אימה. אמרתי לו שזה סיבוב אחרון והוא התרצה ועשה את כל צרכיו. נראה שהכל טוב אבל מהערב הוא חסר מנוחה ואני מוטרדת מכל קול שבוקע ממנו. וממני.
כשאני מלמדת אני חזקה. גם כשאני חשופה. אני תמיד חשופה אבל יש לי כוחות כמורה. ואז כולם נעלמים וגם כוחותיי. אני עושה מדיטציה פעמיים שלוש ביום. אני מתמידה. אפילו התחלתי פעילות גופנית בבית מול היוטיוב. אבל יש לי בחילה ואני לא יכולה להוציא אותה. לבכות למשל. ראיתי סדרה אנגלית בבינג׳ של ארבע שעות. מדי פעם מציצה לחדשות. לפייסבוק. פוחדת מהרגע שלא תהיה תקשורת. אני לבד הכי שיש. תמיד הייתי ועכשיו במיוחד. נזירה רציתי להיות, באיזו מערה ביער, הערצתי את המשוררת סירקה טורקה בבדידותה עם הכלב והקרח, ופתאום אני וכל העולם בקרח הזה. עידן הקרח. עידן הק׳. שהתפרץ בבת אחת ושינה את החיים טוטאלית. סיוט. הזיה. חלום ביעותים
לכאורה הכל רגיל. אני בבית שלי, מספיק מקום ומרחב, חצר קטנה, המזווה מלא יחסית, החשמל עובד, מכונת הכביסה, יש מים חמים למקלחת, חומרי ניקוי,, חומרי הרגעה. ובספריה כל הספרים האהובים וכל כך יפה החלל שחילקתי לסטודיו וסלון ואין צורך להזיז דברים, פרטיות מושלמת כפי שתמיד רציתי אבל דווקא כשהתחילו הדברים להסתדר וניצנים ראשונים של משפחה נורמאלית, נכדים מדהימים, החלו למלא את חיי הכל התפרק והאיסור הזה להיפגש. הנתק המחלה הרודפת אחרינו כנמר חשוף שיניים ולא מצליחים לעשות את הקפיצה מהנרדף לרוכב, לרכב על הנמר, עם אלף חרבות ופרחים ולהביס את כוחות הרשע שמנכסים כל חלקה וחלקה
Durga big
2
זאת האלה דורגה.
ציירתי אותה בסביבות שנת 2004-5 כשהייתי עמוק בעולם ההינדי.
בימים טרופי אלו נשלח אלי מסר מהאימא המחבקת (מי שמכיר) שהזכירה את האלה דורגה בכל משפט שני שלה. היא דברה על הקורונה ואיך להתגונן. אמרה שלפי המפות האירוודיות ב 15 למאי 2020 תיעלם הקורונה.
שמעתי אותה בלופ במשך שעתיים. גם נימנמתי קצת. היא דברה באנגלית במבטא הודי כבד ואמרה שבזמן הקורונה (יוגים נמנעים מזה) צריך לשתות הרבה מים חמימים עם שום שבושל 7 דקות וציפורן. היא המליצה על שהייה של שעה לפחות בשמש (בלתי אפשרי למי שאין שמש בביתו) כדי לשמור על חום הגוף.
טוב. אז
רק אחרי שפתחתי ביצת הפתעה ומצאתי את זה-
נרגעתי ונרדמתי מעט.
_
90704920_259294761748322_7104132274181898240_n
_
3.
הוורדפרס עדיין עושה בעיות
אז רק מהר לפני שהכל נמחק לי מוסיפה שהתעוררתי ביותר טוב אחרי לילה כמעט לבן, עשיתי מדיטציה קצרה אחת של דיספנזה, תירגלתי כושר לגיל הזהב עם תמר בנטל, שתיתי קפה בפס השמש הצר שבחצר (תודה לאלים ולאלות שיש לי חצר קטנה עם שעה של שמש) ופטפטתי עם השכנה מעבר לגדר המשותפת.
אחר כך שכנתי ואני הזמנו מסכות עבודת יד משקד השכנה ממול שתופרת בזמנה הפנוי מוצרים לתינוקות. וכעת מסכות לקורונה..
_
90639166_240984107058877_8013030749395484672_n
שיהיה לבריאות וסליחה אם שיעממתי
_

קורונאוויפאסנה

לפני הקורונה פינטזתי על לחזור לרטריט הויפאסנה שעשיתי לפני 10 שנים, הויפאסנה של גואנקה, 11 ימים של בידוד ושתיקה ללא כל אמצעי תקשורת. לפני עשר שנים היו לנו טלפונים פרימיטיבים ועדיין לא היינו מכורים ובכל זאת רגע מסירת הטלפונים בכניסה היה קשה מאד. חתמנו על חוקי הבידוד: מלבד התחייבות לשתיקה וחוסר מוחלט של מגע ( גם לא מגע עין) התחייבנו לאי אלימות, אי יצירה כלשהי, אי תרגול גופני למעט הליכה בשביל המעגלי המותר, אכילה פעמיים ביום בשתיקה ובראש מוסט (ללא קשר עין), מדיטציה מובנית כמה פעמים ביום ( אין אפשרות לחמוק ממטלה זו) וכל זאת כדי לאפשר לרעלי החיים שהצטברו לעלות ולצאת מאיתנו והלאה. צלחתי בקושי את אחד עשר הימים האלו אבל עברתי על כמה חוקים.. כי אני מורדת מטבעי… הגנבתי עט זעירה לתיק כלי הרחצה שלי וציירתי על מפיות שגנבתי מחדר האוכל וגם כתבתי כמה רשמים. אחרת הייתי יוצאת מדעתי. וחבל שלא יצאתי… בעצם..
לפני הקורונה כבר הייתי בסוג של בידוד, חיים לבד, הסתגרות בתחומי היצירה שלי, מדיטציה על בסיס כמעט יומי, אבל הרבה תקשורת, הרבה וואסאפ, פייסבוק, בלוגים. הטלפון הפך לחלק בלתי נפרד מהגוף שלי, יד שלישית רביעית חמישית. מזה רציתי להיגמל. מהבריחה אל המסך. הקורונה הפוכה מהוויפאסנה, היא אמנם מסדרת אותנו בבידוד (בעיקר את אלה שחיים לבד, או את אלה החולים או החשודים בחולי), מנתקת אותנו מאהובי נפשנו, הנכדים (לקשישים ביננו שהתברכנו בשלוחות גנטיות מרנינות) אבל תוקעת אותנו עמוק במסכים. עמוק מדי.
תהיתי מה יקרה אם קווי האינטרנט העולמיים ייפלו. ייקרעו לנצח.
אז תבוא הקורונה במלוא הדרה. קורונה המלכה האחת.
מפחיד?
אולי זה מה שצריך לקפיצת התודעה שכל כך הרבה חלמנו עליה בשנים הרוחניות שלנו ולא העזנו להאמין שבוא תבוא

הרישומים מימי הויפאסנה, 2009, חצבה, עט על מפית נייר.

בתגובה הראשונה קישור לבלוג עם מה שכתבתי בויפאסנה 2009

 

 

ויפאסנה 2010עץ הסבלרישומי ויפסנה 2


הזוי

הזוי. החודש הזה נראה כמו שנה. הדברים משתנים במהירות. בכל יום בשורות אחרות. רכבת אקספרס ללא ידוע. רק לפני שבוע שבועיים ציירנו אני והתלמידים בשמורת טבע. ואז חמסין רוחות וגשם ושוב חמסין. רק לפני שבוע שבועיים ישבנו בקפה על הים, שישי בבקר, היה מלא ואופטימי, רק לפני שבוע שבועיים עשינו מסיבה ליום הבחירות, כמה חברות עם יין וצחוקים, לא חגגנו באמת, קצת קראנו שירים אבל בעיקר עשינו תחזיות כביכול פוליטיות, "הקורונה" הייתה רק בקצה של הקצה, מי חשב לפתוח קלפים על מגיפה בינלאומית, חישבנו רק את ה"נס" שיזיז את ביבי מהמקום, רובינו תלינו סוג של תקווה באבוקסיס, מי חשב על בגידה, רק לפני שבוע שבועיים או שלושה תיכננתי לטוס מפה בערב פסח, פעם ראשונה מזה שנים, הזמנתי ובטלתי, רק אתמול הייתי בים, חשבתי לצייר, אבל היה עכור, ההמייה הגלית שאני כה אוהבת לא הצליחה להסיר את המועקה.
רק לפני שבוע או שבועיים ציירתי את החרציות האלה. חשבתי שהאביב השנה יהיה הכי יפה והכי פורח מכל השנים האחרונות.
הציור
אקוורל, מול שפיים. פברואר- מרץ 2020
img293


61

החודש אהיה בת 61. אמש דיברתי עם חברים שלי על זוגיות. שניהם רוצים מחפשים זוגיות והפחד הזה שלא מסוגלים להתאהב שוב ואני אמרתי שכבר עשור שאני מתה בכוון הזה וזה בסדר גמור כי היו לי הרבה אהבות. התאהבויות. הרבה מדי. וגם גדולות מהחיים. ושאני עייפה ושבעה ורוצה שקט וכל הבידוד הזה של הקורונה ממש תפור עלי, כי ממילא אני בקושי יוצאת מהבית, כבר לא צרכנית תרבות כלשהי, לא הייתי בקולנוע יותר מעשור, לא הצגה, תערוכה, קונצרט. אני מרגישה לא נעים בקהל אנשים, קהל קניונים, קהל רחובות ראשיים, אני נוהגת במינימום ומתלבשת במינימום. כלומר אין לי התנהלות סקסית שנובעת מאופטימיות המחפשת משיכה. אני לא יכולה לדמיין יציאה מהטוטאליות היחידנית שלי אפילו לא לסוף שבוע אחד נגיד. אבל דווקא מכיוון שהיום ערב פורים שזה בערך החג הכי שנוא עלי ( המולה חברתית רעשנית תחרותית) בא לי לכתוב על שתי התאהבויות שלי, האחת הראשונה, בגיל 4-5, בגן, והשנייה האחרונה באזור גיל 50.
היא התחפשה לרקדנית. מההתחלה שמתי לב לשיער הבלונדיני החלק שלה, ילדה רזה שרק רציתי לשבת לידה ולשחק לה בשיער. התחפושת שלה לא הייתה מושקעת. לא היה צורך. היא הייתה רקדנית במהותה, דקה ואוורירית, בלתי מושגת. ואני הייתי חולמת עליה ואני זוכרת את הפורים ההוא ששנאתי את התחפושת המושקעת המפוארת שלי ( מלכה של משהו), איך בקושי יכולתי לזוז ואיך בכיתי והאיפור נזל פסים על לחיי. איך כל מה שרציתי היה לברוח מהגן עם הרקדנית, שתהיה רק שלי. שתיקח אותי לבית שלה, לחדר שלה, מתחת לשמיכה שלה.
ההתאהבות האחרונה שלי הפציעה במפתיע בעת משבר בחיי הנישואין שלי שכלל גם משבר אמונה עמוק. ההתאהבות הזו כינסה בתוכה את כל מגוון ההתאהבויות שחוויתי, אהבה אסורה, אהבה בלתי אפשרית, אהבה סודית, אהבה אפלה, אהבה מלאת תשוקה, אהבה מצחיקה, אהבה שמעוררת השראה, אהבה של סכנות, אהבה להתאבד עליה. לא ראיתי בעיניים. מהכוכבים הנחיתו עלי את הצונאמי הזה ונסחפתי בטירופה.
האהבה התחילה באופן פתאומי אך גססה במשך כמה שנים. מפח הנפש הגיע די מהר, אבל היה קשה לשחרר כי ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני אוחזת בשאריות הרגש המופלא הזה של התאהבות באחר.
החיבור ההוא, האחרון, לא קשור לפורים, אבל פורים קשור אצלי ברצון למרוד ולברוח ואכן ההתאהבות ההיא הייתה המרד והבריחה הנועזים ביותר שיכולתי להעלות בדמיוני. וכן, הוא היה דומה לאבא שלי והדהד את השורשים המשפחתיים שלי, אבל הפעם אני זו שבחרתי, ואני שלטתי, וכבר לא הייתי הילדה הכנועה המרצה והמאכזבת, אלא מלכה, המלכה האמתית, זו של התחפושות המושקעות שאמי דאגה לעטות עלי בכל פורים.
אז החלטתי לשדך את שני החברים שלי, שיהיה להם בהצלחה רבה, ואני תנו לי לשבת בשקט בצל החרוב והזית, עם עם הכתר קורונה שמרחפת מעל ראשינו. חיינו. חיי. הכל לטובה.

9.3.2020

89785190_10222007840209890_191157595501756416_o


במופלא ממך – תחקור. תחקרי.

הייתי בת 16 ומשהו כשהם הגיעו לשכונה שלי. חברה לקחה אותי למפגש היכרות ונלכדתי מיד. הריח (קטורת) הבגדים (הכתומים) שלהם, התמונות על הקירות, השירה, הריקודים הזרים חסרי התנועה כמעט, כשהגוף נע מצד לצד והידיים מושטות כלפי מעלה. קראו לזה ריקוד הדבקות והדבקות הזו נדבקה בי כאילו עד לאותו מפגש הייתי אחת ומאז הפכתי לאחרת. כמובן שקבלתי שם חדש. קיבלתי גם מנטרה אישית וסדרת אסנות (יוגה גופנית) המותאמת אישית. הרגשתי שנחנכתי לנצח. הגורו שלהם ישב בכלא בהודו באשמת רצח ולאחר מכן, במשך השנים התגלתה הפעילות האלימה של הקבוצה שהוגדרה ככת, אבל בשבילי היא הייתה התחלה של כניסה למנהרת האור, כניסה שהמשיכה במסלול מפותל לאורך שנים רבות, רכבת הרים עם תחנות פסגה ותחנות תהום, מסע חיפוש אחר הרוח המטלטלת אותי ממעמקיי ומחפשת עץ גדול רחב עתיק לנוח בצילו, להישאר, להרפות מהגעגוע הקדמוני.
באותו מפגש ראשוני, בגיל 16, נפגשתי בצורת אהבה שלא הכרתי, מלבד המסרים הרוחניים והניראות החיצונית, היה מגע גופני מנחם שגם אותו לא הכרתי. זה לא היה מיני במובן של סקס אלא חיבור בין גוף לגוף כדי להפוך לאחד והכל בריקוד תנועת ההתמסרות, הדבקות לגורו שנמצא אי שם (בכלא). בעיקר היו שתי נשים כתומות, אחת איסלנדית ואחת אמריקאית שמיגנטו אותי. הייתי ילדה וכשזה נודע להוריי פרצה כמובן שערורייה קשה. מאותה שערורייה ועד שנות הארבעים שלי הפעילות הרוחנית (או מיסטית) שלי נעשתה בסתר, דרך קבוצות שונות ומשונות והמיניות ביחסי עם ״גברים״ הייתה כדי לרצות את הנורמה. מערכות יחסים רבות, ניצול מיני, אונס, סקס חד צדדי, וגם הספקתי להתחתן פעמיים ולהתגרש פעמיים. נולדה לי בת מופלאה ואני סבתא לשני נכדים מדהימים.
עם נישואיי השניים, לפני כשעשרים שנה, הצטרפתי לאירגון שיבננדה, הוסמכתי כמורה ליוגה, והפעם בידוע ובגלוי (יוגה כבר הייתה מקובלת בעולם) ניהלתי ביחד עם בן זוגי סניף שיבננדה ליוגה, אבל את הפעילות הטקסית שמרתי בעולמי הפרטי במסגרת מצומצמת. האמנתי בכל לבי בטוהר הדרך הזו, בטוהר הכוונות, החתירה לאמת, העומק האינסופי של הידע, היושר של המורים ובכלל המפעל החיובי שהוקם כדי להיטיב עם קיומנו האנושי בעולם המציאות המורכבת.
בשלהי דצמבר 2019 נחשפה לציבור עדות שהטילה פצצה על האירגון הזה. הפצצה היא עולמית כי הארגון התפרס בכל העולם וההתפכחות/התעוררות מרעידה את האדמה מתחת לרגלי אלפי האנשים שנחשפו לדרך הכביכול נשגבת שנסללה עבורם לפני כארבעים ומשהו שנה ע״י צעיר הודי ״גאוני״ שקיבל חניכה ממורהו סוומי שיבננדה ונשלח למערב להפיץ ידע ואורח חיים. לא הכרתי אותו בחייו אלא את תלמידיו שהפכו למוריי. הפצצה שהוטלה לפני שלושה חודשים היא עדות ראשית ועוד עדויות אחרות של ניצול מיני לאורך שנים, חיי סתר של השפלה, עבדות ופגיעה פיזית ע״י מייסד האירגון (ידוע בשם סוומי וישנו דבננדה) וחלק ממוריו הראשיים.
אמש צפיתי בסרטו של חיים אתגר על המפגש המטלטל עם בתו של גואל רצון (אחת מ50 ילדיו) והרצון שלה להבין, לעכל. מה שהכי בלט לי בסרט זו ההכחשה. ההכחשה של גואל רצון. וגם הדמיון שלו לדמותו של מייסד אירגון שיבננדה ולדמותם של עוד כמה מהמורים ממשיכי דרכו. הגילוי שגם בארגון זה שהטיף (בכוונה משתמשת במילה קשה זו) לנזירות, טוהר מיני, צניעות, יושר, אמירת אמת, מתגלות שערויות כה מבחילות.
שבת. שנת 2020. רוח קלה בעצי החורף העירומים בחצר, טיפות גשם, ציפורי ופרחי האביב מתחילים להופיע. בתקשורת בהלת הקורונה נחשפת ומופצת משעה לשעה. מגיפה עולמית כנראה בפתח. זמן התבוננות פנימה: מה היו הדברים ההם שהפציעו בחיים. איפה גדלנו ואיפה נפלנו. איפה הבנו ואיפה נשברנו. ומה הלאה. ואולי אין הלאה. הכל כבר ישנו. ואיננו באמת.
הציור משנת 2000, בביקורי הראשון באשרם שיבננדה בוואל מורין, קנדה, מול הבית של מייסד האירגון.

In front of Swami house1


60

חברה אמרה לי היום שהיא מתנצלת בשמם של כל האנסים, המתעללים והמטרידים בחיי. עניתי לה שהיא לא צריכה להתנצל, שזה שלי, הריקון הוא שלי ושאני מאד שלמה שהגעתי למקום שבו אני יכולה להוציא ולהתנקות. אני לא קורבן ולא הייתי. לפי ההבנה שלי כל מה שקורה לנו מבחוץ נובע ממשהו פנימי שמוקרן החוצה. כמו סרט. השדים הפנימיים מתגלים כביכול בכל פעם בצורה אחרת כדי שאלמד לרוקן אותם מתוכי ולהתקיים בלעדיהם. כי הם לא חייבים להיות. כי אני יכולה אחרת.
אלו שיצאו פינו מקום לעמוקים יותר. וזו זכות לאפשר לכל זה לבוא.
במסורת ההינדית סביבות גיל שישים הוא מוות והתחלה חדשה. הוא סוג של חוצה חיים. אולי גם במסורות אחרות ולא סתם מברכים עד 120… כששותפי לחיים הגיע לגיל הזה(לפני עשור) נסענו לרישיקש ,הודו, כדי לקיים את המסורת היוגית בדרך שהלכנו בה בכל אשר לנו. השתתפתי אתו בכל הטקסים (פוג׳ות) שנערכו ביום הולדתו (עד היום מצלצלים באוזניי קולות הפעמונים הענקיים שדינדנו שעות) וביחד אתו קבלתי את כל הברכות, הפרחים, האורז, החלב, המנטרות וההשתחוויות למרגלות קברו של המורה הרוחני שלו.
אחרי זה התפרקנו. מהכל. הוא שכב שעות על שולחן הניתוחים ובנס יצא מזה, התחזק, אני התרסקתי בצורות אחרות. לא ממש הצלחנו לשקם. עשר שנים תהיתי איפה הלידה מחדש, כי את המוות ראינו. כל אחד בדרכו. אבל רק השנה, מאז ה 60 שלי, כשהתייצבו חיי על מישור החיים בנפרד, הבנתי שישנה ערימה ענקית של ״דברים״ שמחכים לצאת, שלא צריך אותם כבר. שהם מיותרים. שאני צריכה מקום לשמחה לצמוח בתוכי.

קישור ל:

תולדות: 10 פרקים אישיים על אונס, ניצול מיני, התעללות ועוד

יום הולדת 55


״דברתי עם קירות וכריות״

צפיתי בקטע ששודר ב"אח הגדול" עם יעל פפר, אחת מנשותיו של גואל רצון. יעל מנסה להסביר משהו, קצה הקרחון מהחיים בכת. כמה צדקנים קופצים עליה, מתלהמים, תוקפים, שופטים את יעל, אישה המשתקפת על המסך כאישה עדינה ואמיצה. אחרי כלא רגשי מטורף שהיא וילדיה (ילדיו) שהו בו תקופה ארוכה, ללא יכולת נפשית לצאת, אבל יצאה בסופה של פרשה, נאלצת "להסביר את עצמה".

חיים בכת כזו זה אונס רוחני פיזי רגשי הפוצע לכל החיים. הישרדות אחרי "מסע" כזה דורשת תעצומות ענקיות. זו התמכרות טוטאלית שאחד מאמצעי ההתקיימות שלה ב"חיים שאחרי" זה להסביר, לדבר על, לעזור ליוצאי כתות, לטפל. כל ניסיון לשפוט אותה מקומם ומרתיח. החברה מלאה באנשים "שיש להם מה להגיד", דעות חשוכות הנובעות מבורות הנאמרות לעתים באלימות מילולית (או יותר) קשה. אנחנו מתעסקים הרבה בחינוך לקבלת האחר, המוגבל, הנכה, ההומו, הטראנסי, וכו' וכו' , אנחנו מושיטים יד, לפעמים, למכורים למיניהם, לסמים, אלכוהול, סיגריות, תרופות, אבל כמה אנחנו יודעים על מכורים, מהופנטים, מ"מורה רוחני?"

זה מטריד אותי בכל פעם מחדש. בגדול אני נגד "רדיפת כתות", בעיקר ע"י חרדים או כאלה שנחשבים ל"צודקים ומוסריים". אבל כת לפי התפיסה שלי היא קבוצה שיש בה מנהיג אחד ואסיסטנטים, השולט באופן ישיר או באמצעותם בקבוצת "עבדים" מהופנטים ומכורים שאיבדו את יכולת הבחירה, השיפוט והחשיבה העצמאית שלהם. זה לא קשור למין, אבל לפעמים קשור, וזה כן מתבטא בפער עצום בין הקיום החומרי, הרווחה, של המנהיג לבין הנתונים למרותו החיים בתנאים תת אנושיים לפעמים. אותם עבדים חיים בהכחשה תמידית עד שמתפכחים (או שלא..)

אני מכירה מקרוב חיים כתיים ואת הקושי לשרוד אחרי זה, כשהעולם שהאמנתי בו מתרסק.

אני זוכרת את הרגע של ההתעוררות מהמצב ההיפנוטי ששריתי בתוכו מאותו יום (מעל הכינרת) בו נלכדו עיניי במבטו החודר התכול ועד תשע שנים אחרי, על שביל דשא בקיבוץ, באותה תנועת יד , כשבאתי לקראתו, והאדמה התבקעה תחתיי. אחרי זה לא נרדמתי לילות על גבי לילות. פחד מוות קשה מנשוא חשף את שיניו מכל קירות החדר, בחושך, כי הוא, המורה שלי, היה ההגנה הידיעה, המאחז בקיומי ובלעדיו נפלתי לתהום.

אבל זה לפעם אחרת.


תולדות

10 פרקים על אונס, ניצול מיני, אונס רוחני, אונס בהסכמה ועוד

_

אין להעתיק ולפרסם את החומר כאן למרות היותו פתוח לציבור

 

 

מסומנת 13

_

 

_

הזמנה לאונס.
השבוע הסתיימה הסדרה הישראלית המעולה והחשובה ביותר "מתיר עגונות". בסיום הסדרה ישנה התייחסות מצמררת לשאלה (אין שאלה!): מהו אונס ושאלת המשנה (אין שאלה!): בהסכמה או לא בהסכמה.

ובלי ספויילרים, משהו אישי. לפני ארבעים שנה הגעתי לירושלים כסטודנטית באוניברסיטה העברית. בחודש הראשון לחיים מחוץ לבית הוריי, בעיר זרה, הגעתי לכנס מסיבת סטודנטים באוניברסיטה, שם הכרתי סטודנט אחד שליווה אותי בדרכי למעונות הסטודנטים בסוף המסיבה. איכשהו התגלגלו העניינים (הדיבורים) ונעניתי להזמנתו לעלות אליו "לקפה", במרכז העיר. מכוון שהשעה הייתה מאוחרת וכבר לא היה ברור אם עדיין ישנם אוטובוסים הוא הציע שאשאר ללון אצלו, בסלון. והוא יישן בחדרו. כעבור שעה מצאתי את גופי תחת מלוא כובד משקלו. לא הסכמתי. לא רציתי. לא התכוונתי. לא נעניתי. לא צעקתי. לא ברחתי. למחרת הוא ליווה אותי לאוטובוס. הוא בא לשאול לשאול לשלומי במעונות הסטודנטים. הוא אפילו הגיע לבית הוריי (מסרתי לו את הכתובת?? קשה לי לזכור).הוריי יודעים מי זה אבל לא ידעו במה באמת מדובר. התביישתי והרגשתי אשמה.

ואם אחזור לסדרה "מתיר עגונות", אני מקווה שלא תהיה עונה שנייה, כי היא מסתיימת בדיוק בנקודה כל כך חשובה שכל אחת ואחד חייב לשהות בה מספיק זמן, לפני שיאכילו אותו בדרמות חדשות.

_

מסומנת 15.jpg

הזמנה לאונס, פרק 2
שאלת ״הסליחה״
האם אפשר באמת לסלוח ולשכוח לזה שפגע והביע צער וביקש סליחה אחרי המעשה? האם חרטתו מוחקת את הפגיעה?
יום כיפור הוא ״הבייבי״ של כל החרדים ומספר גדול המוגדרים יהודים. כולם יודעים שבקצה של כל זמן ישנו ״מקום״ שבו אפשר להתחנן למחילה. הטקסים המסורתיים מסייעים בהוצאת הרפש והרעל הפנימיים. לפעמים. כביכול. כמה מהם באמת בוכים ממעמקי התהום? גם בדתות ומסורות אחרות קיימים טקסי חרטה ווידוי. ובחברה ״החילונית״ תפסו את מקומם הפסיכולוגים, המטפלים, הסדנאות, המורים הרוחניים וכו'. זה טוב שיש את כל אלו, אבל הם לא במקום הסליחה האישית בין הפוגע לנפגע.
וכאן השאלה שבעצם רציתי לכתוב עליה: הפוגע ביקש סליחה. אפילו נהג בג׳נטלמניות: ליווה אחר מעשה, בא לבקר ולשאול לשלומי. אבל אני הייתי במצב של ״שיתוק״. הגוף מנסה לדחות כל זיכרון ומגייס את כל הכוחות להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. אני, בסיפור שלי, לא אפשרתי לעצמי להתפרק. להתמוטט, אלא אפשרתי ״לגל״ הזה לעבור ולמחוק כביכול.
המקרה הזה היה לפני ארבעים שנה ומאז עברו מים רבים בנהר חיי, עם סצנות דומות בווריאציות שונות. אבל המקרה הזה צץ מדי פעם מחדש כשפרצופו מופיע בטלוויזיה והוא מופיע הרבה. אבא שלי, בן ה- 90 כמעט, אומר מדי פעם, לפני שאני מספיקה לכבות אצלם את הטי.וי: הנה החבר שלך, ספק בלגלוג ספק בגאוות יחידה (פעם הוא היה ליכודניק, היום זה לא ממש ברור) זוכרת אותו? ואני, מה אגיד לו, לאבא שלי, ששורד ״בגבורה״ מול אמי החולה, הגבר הזה, שאתה כל כך שמח לראות בטלוויזיה לצידו של ראש הממשלה שלך ושביקר אצלנו בבית כשהייתי בת עשרים, אנס אותי.
גדלתי בדור שהבנות תמיד אשמות. אין סיכוי לסימפטיה.

_

מסומנת 21.jpg

 

הזמנה לאונס
פרק 3
כשבוע לפני המתואר בפרקים 1 ו-2 , שהיה החודש הראשון שלי בירושלים, במעונות הסטודנטים, התממש חלום שלי, או יותר מדויק להגיד פנטזיה, שנמשכה לפחות שנה בעת שירותי הצבאי. הייתי מאוהבת במפקד שלי, שלגמרי לא התעלם מרגשותיי, אך הקפיד על מרחק מהוגן מחיילת בת 19, קצת אמנותית כזאת, זרוקה בתולית באופן יחסי, מבית טוב (העניין הזה של בית טוב שיחק תפקיד משמעותי למשעי באותם זמנים) .זה היה לפני יותר מארבעים שנה. הוא לא היה חתיך אבל אהבתי את הקול שלו, את חיתוך הדיבור. הוא התעניין במדיטציה ואני הייתי כבר אז עמוק למדי בתגליות העולם ההינדי. היו לנו שיחות. טיולי מסגרת ללא חריגה.
אבל החריגה הגיעה. כל כך חלמתי עליה. עוד לא ממש התמקמתי במעונות הסטודנטים והוא הגיע. יצאנו לטייל על חומות ירושלים בלילה. הייתי ״מאושרת״. חזרנו למעונות והתפשטתי. אני זוכרת שאמר לי יש לך שדיים עסיסיים. עסיסיים. אני זוכרת את המילה הזאת, כי היא קצת חרקה לי, אבל כל כך הייתי עסוקה בהגשמת החלום שלי. הוא שכב מעלי. ועשה מה שעשה. אני לא זוכרת מזה כלום רק שמיד קם והתלבש. בקשתי שיישאר והוא ענה: אני אף פעם לא משקר לאשתי היכן אני ישן. הוא חזר למלון שלו. למחרת לא יכולתי לקום ממיטת הברזל של מעונות האלף. נשארתי יומיים בחדר. השותפה שלי לחדר חזרה כעבור יומיים. לא סיפרתי לה דבר. אבל לעצמי סיפרתי שאני מאושרת כי הגשמתי את החלום. כשקמתי סוף סוף להתקלח הרגשתי שכל השרירים שלי תפוסים. מאובנים. המקלחות של מעונות האלף לא היו פרטיות. אני זוכרת את ריח הכלור ואת זרימת המים מהברזים החלודים. בסוף אוקטובר כבר קר מאד בירושלים. בחדר היה לי תנור נפט וישבתי עם גבי מופנה אל חומו שעות על גבי שעות. לא זוכרת אם הלכתי לשעורים באותו שבוע אבל כשכבר קמתי ללכת נתקלתי במודעה על הכנס/מסיבה שעליו סיפרתי בפרקים הראשון והשני.
כעבור כמה שבועות באתי ״לבקר״ אותו במשרדו הצבאי. לא היו אז טלפונים והתקשורת לא הייתה אפשרית אבל כן דמיינתי שיבוא אלי שוב. הוא לא בא. כשנכנסתי למשרדו הוא היה קר יותר מאבן בחורף ירושלמי. אמרתי שהתגעגעתי והוא לא הבין על מה אני מדברת. ערימת תיקים חשובים הייתה מונחת לפניו והוא עלעל בהם בקוצר סבלנות ואמר שעסוק. קמתי ללכת מאותו כיסא שעליו ישבתי שנה שלמה ושמעתי סיפורים על שני הבנים המתוקים שלו, על ילדותו, על שאיפותיו ותגליותיו. הוא היה מבריק ואני הייתי צמאה לכל ידע. למסיבת השחרור שלי, שהוריי ארגנו בביתם ברמת גן, הוא הגיע בחולצת טריקו אדומה. היה מוזר לראות אותו באדום, בלי בגדי המפקד המגוהצים עם הדרגות הנוצצות. זהו. כשהוא אמר לי ללכת ממשרדו הלכתי. לא התווכחתי עם הסצנה. סגרתי גם את הפרק הזה. פרק שסגר בתוכו פרק אחר.
המשכתי . לא תיארתי לעצמי שתבואנה עוד ווריאציות של הדבר הזה . הדברים האלה שארבו בכל פינה כדי שאתפס בתוכם.

_

f5

הזמנה לאונס 4
למה לא התלוננתי
אז כן. אבל לא במשטרה. הלכתי לטיפול פסיכולגי מטעם האוניברסיטה בירושלים. קראו ל ג״מ, סטודנט ג׳ינג׳י עם זקן, מראה אופייני של פסיכולוג רציני. לאחר כמה פגישות הרגשתי שזה לא מתאים. שהקו הטיפולי הולך לכוון , למיטב הבנתי דאז, לא נכון. הוא התעקש מספר פעמים שאני חייבת להמשיך את הטיפול. בזמנו כתבו מכתבים וקבלתי שניים שלושה כאלה מפני שלא הגעתי לפגישות. לא היו אז טלפונים זמינים ובטח שלא סמסים. ( מכתבים הם עדות שנשארת לנצח). בשנים הבאות ייצטברו ״עדויות״ דומות שלי (מקרים נוספים) אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים אחרים. הם לא הכתובת. את זה למדתי כעבור יותר מדי שנים. לכולם היה קשה להיפרד ממני: מטופלת יפה חכמה כישרונית מעניינת עד כדי שיכולה להעשיר את הרפרטואר הטיפולי שלהם, ואצל אחד, המרכז הנאלח שבהם, בשנת 1986, להעשיר את חיי המין שלו.
ב 1985-6, לאחר כמה שנים מורכבות ( וגם נפלאות) בירושלים הגעתי לפסיכיאטר מהמכון הפסיכואנליטי בירושלים. כמה ממיטב חבריי מהאוניברסיטה התנסו בטיפול כזה והכיוון הומלץ לי. ברגע שהוא פתח לי את הדלת, מזוקן עם מקטרת, כפוף גב בעל קול מאונפף- נרתעתי, אבל נכנסתי. והתחלתי. האינטואיציה הראשונית בגדה בי בגדול. וכמו בקלאסי, שוכבים על ספה והוא יושב על כיסא מאחורי הראש. את לא רואה אותו ומספרת מדברת, עם הכוונה, בלי , מה שעולה. כמובן שהוא הסית את כובד המשקל לילדות, לאבא וכו׳. כמובן שנעשתה השלכה וכמובן שתוך זמן קצר יחסית כל רגשותיי כוונו אליו. לפסיכיאטר. זה לקח שנה, 5 פעמים בשבוע. את כל הכסף שהרווחתי מהוראת פסנתר ( הייתי אז תלמידה באקדמיה למוסיקה) העברתי לכיסו. יום אחד הצעתי שבמקום שאשכב על הספה אראה לו את ציוריי ונדבר כרגיל. הוא הסכים ואף הציע לי תה תותים. בסוף הפגישה הזו אני הצעתי שנפסיק את הטיפול ונהפוך לחברים כי אני מאוהבת בו. הוא היה גרוש. את זה חקרתי וידעתי. הוא אמר שיחשוב על זה וכעבור יממה אחת בלבד הוא התקשר אלי ואמר שמסכים. ב1986 כבר היה לי טלפון… באתי אלי ביום שישי בערב. ברגע שהוא פתח את הדלת קפצה עלי אותה אינטואיציה בוגדנית ראשונית של ״ההתחלה״ והרגשתי גועל נוראי ממראהו המזוקן המכופף ומריח האלכוהול החזק שנדף ממנו. אבל לא ברחתי. נכנסתי למיטה שלו. ושם בין הסדינים הקרים המדיפים ריח וויסקי מסריח הוא עשה לי את זה. ואני לא שיתפתי פעולה. אבל לא ברחתי. אני הייתי בגיהינום. נשארתי שם כל סוף השבוע. אני לא זוכרת איך עבר הזמן, רק את הריח המעופש. ביום ראשון בבקר התקשרתי ממנו לידיד שלי יוסי ומסרתי לו את הכתובת ובקשתי שיבוא לקחת אותי משם. אני לא זוכרת את הימים הבאים, רק שהרגשתי אשמה והצלפתי בעצמי שמגיע לי העונש הזה, כי אני הייתי מאוהבת והשגתי את מבוקשי.
מאז עברו כ 35 שנים. הוא עדיין חי. ופועל. במהלך השנים פה ושם נאמר לי שאני יכולה להתלונן, אבל כבר היתה לי משפחה ולאחר לימודים בארה״ב ומגורים מחוץ לירושלים ולא רציתי לעשות עניין. פחדתי. עדיין האשמתי את עצמי. ואגב, הוא חיפש אותי במהלך כמה חודשים שלאחר מעשה וכשעברתי לארה״ב זה נפסק. מעולם לא התלוננתי עליו במכון הפסיכואנליטי. אבל עדיין קיימים עדים מאותה תקופה שאכן הייתי מטופלת שלו ושלכך התגלגלו הדברים. מה אני רוצה עכשיו? ממנו? כלום. רק לכתוב את זה כאן. להקיא את זה. 

בנטון.jpg

_

הזמנה לאונס, 5.

האונס מתקיים במנעד רחב הכולל את גווני הסצנה הזו, החל מאונס בזמן מלחמה ע״י חיות אדם המחופשים לחיילים בשרות צבאי כלשהו, או על ידי זר הקופץ עליך בסמטה חשוכה, או על ידי נערים מתבגרים כביכול המתנסים באגו יצריהם הגסים, או בסצנת מפגש הכרות המוביל ליחסי מין שלא בהסכמה מלאה, או בסצנת קיום יחסים מין מתוך הטלת מרות של אב/ מורה/ גורו/ מטפל/ רופא או דמות סמכותית אחרת, כריזמטית או לא, וגם ״בסצנת״ זוגיות קבועה כמו נישואין, שבה יחסי מין מתחילים או ממשיכים או נהפכים ל… עול, כפיה, רצון לשלום בית, רצון לסיים עם זה מהר ולישון, רצון להגן על הילדים, שלא ירגישו או ישמעו כמה סבל עובר על הנאנסת שוב ושוב.
אבל בסופו של דבר הילדים יודעים.
ובמקרה הטוב נפרדים.
האם אונס בזוגיות תמיד בנוי על אחד או יותר מווריאציות האונס המוקדמות?
ובכלל האם המילה אונס מתאימה ליחסי מין מתמשכים כשהאחד רוצה וחייב והאחר ( אחרת בדרך כלל) נכנע, מוותר, אוטם את עצמו בקפסולות שונות הכוללות כדורים, סמים, אלכוהול וחומות הגנה אחרות?
הדברים מורכבים?
כן ולא. לדעתי כל דבר מיני שנעשה שלא מתוך הסכמה מלאה, הטלת ספק ובחירה מודעת הוא אונס.
זהו נושא חשוב, בסיס קיומנו כבני אדם, שחייבים להרחיב ללמוד לעומק בכל מערכת חינוך.

_

כיפה אדומה - תרופות 11.jpg

_

הזמנה לאונס- 6

ההכחשה

יותר מהדבר עצמו מה שמטריד "בחיים שאחרי" זו ההכחשה. הגיבוב של השקרים על גבי שקרים.
על פרק "החדשות" של היום האונס בקפריסין. הזוועה שהבחורה האנגלייה עוברת שוב ושוב מאז האירוע. היא העזה להתלונן וזה התהפך עליה. מה שהכי מקומם אותי זו ההכחשה של משפחות הישראלים. כמה מבייש! הכיסוי של הכיפה.. הדת כביכול. כמה מבייש!!!! בחורים טובים. להקיא. הקשרים האפלים של המשפחות.
"לא יהיה כלום כי לא היה כלום". מתביישת!!!!
‌ובאופן אישי, דצמבר השנה היה זמן שבו התנקזו לצומת חשובה בחיי כמה אירועים שניפצו אשליות וחומות והגנות וגם מערכות יחסים שהאמנתי בהם כנצחיות. וכשהאמת חושפת שיניים וטורפת את הקלפים, האמון שנתת באדם, מטפל,מורה, חבר, פורצת הפנדורה הפנימית. ובתוך הכאוס הזה אני מגלה קפסולה ועוד קפסולה ועוד אחת המכילות את סצנות האונס שחוזרות בווריאציות שונות . הגילוי מרומם אותי. כל שבירה היא מבורכת. כל מפץ הוא מתנה. ובתוך המפצים האלה אני מרשה לעצמי לפלס דרך ולא להיכנע להכחשות מסביב.
היה היה היה.
ולא תסכימי יותר לשתוק. תספרי הכל. לפרטי פרטים . את לא תיכנעי להכחשה.
ומכאן לא יהיו "העסקים כרגיל". כי הכל השתנה גם את תכחישו שזה לא היה.

מסומנת 20

_

הזמנה לאונס 7.

אונס רוחני.

צלקות, גם כשהן אחויות היטב, בלתי נראות כמעט, יכולות להתבקע ברגע אחד, לדמם זיכרון שכוח, כביכול.
בשנה השנייה שלי כסטודנטית באוניברסיטה העברית, הצטרפתי לקבוצת משחק, זו היתה הגדרתה הרשמית, "מצבי אפס". מנחה הקבוצה, כך הסתבר כעבור כמה מפגשים, היה ראש קהילה קטנה, גורו יקראו לו בהמשך, שלכד פה ושם כמה "שחקנים" בעיניו הכחולות העמוקות החודרות, ביניהם אותי. נאמר לי שאני צריכה לעבור מבחן קבלה לקבוצה הראשית שחופרת עמוק במהות קיומנו. הוחמאתי שנבחרתי. התחברתי לאחת הבנות שהזמינה אותי כעבור זמן קצר לביתה, שם ייערך טקס הקבלה. היא השאירה אותנו לבד, בחדרה וסגרה את הדלת. הסאשן הרוחני התחיל בהילינג שהפך למסאז' ומשם פילס דרכו אל מתחת לבגדיי. אני התנגדתי והוא התעקש שזה תנאי קבלה. הדיבור שלו היה מהפנט. השפם שלו רטט. הוא אחז בידי, די בחוזקה, אבל אני משכתי אותה ויצאתי מהחדר. ירדתי במדרגות מבולבלת. לא התקבלתי לקבוצה הסודית. לימים הוא הוכר כגורו, הקים ישוב הדוגל בערכים הרוחניים שהנחיל לקבוצה הסודית, שכנראה המשיכה להתרחב. למרות היותו מבוגר מאיתנו בלא מעט שנים הוא התחתן עם סמדר אחת חברות הקבוצה , שנהרגה בתאונת דרכים. הוא מת אחרי זה. בגיל שבעים פלוס. שכחתי מהם. עברו כמעט ארבעים שנים. עכשיו כשאני כותבת אני פתאום נזכרת באצבע החודרת שלו בעלת הציפורן הארוכה. לא זכרתי אותה כשנתקלתי במוצרים שלהם ואף קניתי פה ושם איזה מיץ.
אבל עם קריאת עדות מסוימת של יחסי מין בכפייה, בתוך מערכת המוגדרת רוחנית, מערכת שהשתייכתי אליה בשנים הבאות, נפערה הצלקת הזו, ויחד אתה צלקות אחרות מדממות, כי צלקות לא מבדילות בין כאב לכאב כשזיכרון עובר כמו גל, לעיתים צונאמי ושוטף את הקרביים.

מסומנת 14.jpg

_

 

פרק 8

מין בהסכמה: הפרופסור והסטודנטית

שנות ירושלים שלי כסטודנטית באוניברסיטה העברית ובאקדמיה למוזיקה נוקדו בכמה מערכות יחסים שחלקן כללו התנסויות מיניות כסוג של ניסוי ותהיה. אישה שנאנסת או עוברת סצנות מיניות בילדותה בצמתים משמעותיים בחייה ( בילדות עוד לא נגעתי) היא או שננעלת או שמנסה לשחזר כדי לתקן משהו, אולי מתוך אשמה, אולי בהתאהבות קיצונית הנובעת מיאוש. התאהבתי בפרופסור. הייתי בת 24 והוא בן 57, פער גילים הולם את הנפש המחפשת אילן גבוה לנוח בצילו, או לטפס במעלה כוחו. בראיון הקבלה ישבנו סמוכים זו לזו, ניגנתי לו קטע שהלחנתי והוא הצטרף לכיסא הפסנתר השחור הרחב. כשהציע לי לתקן איזו פראזה מוסיקאלית זרועו נגעה בזרועי באקראי ושלא באקראי. הוא היא יפה תואר ומושך במראה אצילי והמיס אותי מיד. הוא גם קיבל אותי מיד, היישר לשנה השנייה באקדמיה וכך צמחה לה התאהבות נסערת של מפגשים רוטטים שכללו הכל. הוא היה נשוי. כמובן. והוא כמובן ביקש לשמור על הסוד, אבל האיסור נעשה כבד משנה לשנה. במערכת הזו היה ברור שהוא המוביל, הקובע לפי קצב הזמנים והרגש שלו ואני אמורה להצטמצם בשתיקה. בשלוש השנים של המערכת הסודית הכובלת הזו הכרתי כמה תלמידים ומורים אחרים שבזכותם לא ננעלתי בקפסולה סודית בעלת סגנון מבריק אך שתלטני. בשלב מסוים הוא ניפנף אותי מחייו. טען שאשתו גילתה ואין בכוונתו לעזוב את ביתו. עם כל תחושת הכבילה שלי אליו וההבנה שזה צריך להיפסק, לא יכולתי להפסיק בכוחות עצמי את המשיכה, החיבור והתלות. היה כואב מדי לקבל את ההתנערות שלו ממני. הייתי בשנה האחרונה באקדמיה והצלחתי בלימודים היצירתיים אבל לא הצלחתי להרחיק אותו מזרימת הדם שלי. הוא ישב על העורק הראשי כמו נגע ענק, דביק, שצריך לכרות בפרוצדורה של מומחה.
לכן פניתי לתחום הפסיכואנליטי, טיפול שמבטיח הוצאת גידולים מהשורש.
אבל מה שקרה עם הפסיכיאטר כבר כתבתי באחד הפרקים הקודמים וסיום הטיפול, כעבור שנה, חתם את חיי בירושלים.
(לאחרונה שמעתי שהוא חי בזוגיות חדשה, בן תשעים, עדיין יפה תואר מבוסס בתהילתו.)
_

img_5058

פרק 9

מין בתחתיות

הכרתי אותה במסגרת השתלמות ערב כלשהי נוספת ללימודי באקדמיה בירושלים. היא היתה בת גילי ומקומית ורצתה לצאת אתי. "לצאת"… הבנתי שהיא התאהבה בי, אבל אני הייתי צעירה ואנרגטית והאמנתי בכוח ההתחמקות שלי, אחרי הסצנות הקודמות הטראומטיות (אז לא ידעתי שהן יהוו טראומה ופוסט) בירושלים. יצאנו לברים והיא, שהיתה כבר אז מומחית לא קטנה באלכוהול לימדה אותי לשתות. אני זוכרת עד היום את הג'ין עם טוניק הראשון, איך הרים אותי כמה סנטימטרים מעל המועקה שרבצה קבועה במרכז הבטן שלי. זה היה נחמד. בכל פעם שתיתי קצת יותר עד הפעם ההיא שזה היה כבר יותר מיותר. יצאנו מהבר והקאתי.  זו דווקא היתה הרגשה של מנוחה כזו בתחתית התחתיות, בלי שום עכבות. אבל היא הרימה אותי מהתחתיות והובילה לחדר השכור בו התגוררתי, השכיבה אותי במיטתי . האם ניקתה אותי ? כנראה שכן, כי הרגשתי אותה מסירה את בגדיי. עד היום אני זוכרת את הריח שלה כשחזרה הכרתי וראיתי שחזי חשוף ושפתיה מוצצות בעוז את שדיי. הריח הזה שיתק אותי לכמה דקות ארוכות שבהן הייתי קפואה כפי שאף קור ירושלמי לא הצליח קודם לכן. אני לא זוכרת אם בסופו של דבר הדפתי אותה מעלי או שהספיק לה. בבקר היא לא היתה שם, בדירת החדר ששכרתי בבית נידח למדי על גבול שועפאת. האוניברסיטה העברית עברה באותה שנה להר הצופים ואני עברתי להתגורר בסמוך כדי שאוכל ללכת ברגל בדרך הכה מכאיבה ביופייה להר הצופים. 
אבל לא אהבתי את האוניברסיטה עצמה, והלכתי לאיבוד במבוכים האיומים שבין הכיתות. ולמרות מה שהיה הייתי חוזרת לחדר הקר (לא היו מים חמים במטבח אלא רק אטמור במקלחת הצרה). היתה לי שותפה אבל היא מעולם לא באה והחדר שלה שימש מחסן לחפציה. בלילות יללו התנים כל כך חזק עד שהייתי בטוחה שהם מתגודדים מתחת לחלוני ומחכים לרגע שאאבד את זה. כי המשכתי לשתות מדי פעם, לבדי בחדר ההוא, כדי למחזר את ההרגשה של לצוף כמה סנטימטרים מעל המועקה שהכבידה יותר ויותר. פעם אחת שוב עברתי את המינון השפוי, אבל בכוונה, והוספתי כדורים שהיו לי בבית. ואז צלצלתי לידיד שלי וביקשתי שיבוא. הוא פרץ דרך החלוו והחזיר אותי להכרה,  היה לו את הידע והכוחות לעשות את כל מה שצריך כדי שאצא מזה ויחד החלטנו שאני צריכה לחזור לזמן מה לבית הוריי ברמת גן כדי לעשות הפסקה מהכל. סוג של גמילה. כמובן שהוריי לא ידעו מכלום והבדידות/ הסגר הכניעו אותי כעבור חודשיים שלושה וחזרתי לירושלים לפרק חדש.
מעולם לא התלוננתי, לא התעמתתי ולא דיברתי עם ההיא המוצצת על העניין. בשנים הבאות החיים מפגישים אותי מדי פעם עם מישהי כזו או אחרת שמזכירה אותה בריח, בתנועת היד, בקול העבה, בדיבור העקיף המניפולטיבי. לפעמים זו שכנה, לפעמים תלמידה, לפעמים מורה בחדר מורים. הגוף שלי מתכווץ וסומר למרות שאין אצלן כוונה כלשהי, אבל הפחד שיפלשו לטריטוריה שלי מנהל אותי בכל מפגש שכזה.
פוסט טראומה כנראה שלא מסתיימת.
_
פרק 10
אחת מתוצאות הלוואי כתוצאה מפלישה לגופי ללא הסכמה, או במניפולציות שונות, היא דחייה קיצונית מריחות ( בעיקר בשמים) ומגע, או קרבה פיזית מאנשים מסויימים ללא סיבה "הגיונית". אני כמו כלב נובח שיוצא מדעתו פתאום על כלב או אדם מסויים. כל הגוף סומר מדחיה.
משנה לשנה זה נעשה קשה יותר, כמו בפוסט טראומה גוברת ואני נמנעת ללכת למקומות " תרבות" בהם אנשים יושבים בסמוך וריחותיהם מתערבבים זה בזה(כמו קולנוע, הופעות וכו'). בשיעורים שמתקיימים בבתי התלמידות מתבקשות להגיע ללא בושם. האהבה הגדולה שלי לתלמידותיי ותלמידיי באה לידי ביטוי בהכל חוץ ממגע.
אמש נכנסתי לחנות כלשהי בקניון רננים. נאלצתי לחכות שם זמן מה עד שהתברר המחיר. למוכרת היה ריח בושם שיכול להרוג אותי. מרגע לרגע הרגשתי כאילו מרירות העולם חודרת לכל כלי הדם שלי, כמו רעל, ראייתי התערפלה, הרגשתי כועסת עליה, נדחית בצורה קיצונית, הייתי חייבת לחכות למוצר שהזמנתי, רציתי למות. לא ראיתי אותה, רק את השד השחור שמזנק עלי ממנה לחנוק אותי. אני תוהה אילו ריחות חדרו אלי בילדות בסצינות לא פשוטות והאם הרגשות הקשים האלו הם רק כתוצאה מהמקרים שעברתי או מפגשים ספציפים מגלגולים קודמים עם אותן דמויות שמעוררות בי דחייה כזו.
ומשהו טוב לסיום:
הריחות הטבעיים האהובים עלי:
ריח אחרי גשם
ריחות אמיתיים של פרחי יסמין נרקיס כובע נזיר, שושנים, לימון, ציפורן, אניס, יין, קפה טורקי בבקר.
מסיר ריחות: סיגריה מנטה ווג אחת ליום ברגע קשה, מרווה בוערת לכמה דקות.
והכי הכי ריח כביסה נקייה טייד של אלפים. הו אלפים, לו הייתי היידי
_
82932528_10221526089126414_3294271054544896000_o

%d בלוגרים אהבו את זה: