קטגוריה: אומנות

שלושה מהכפר

כפר קיש 2.jpg

אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו  פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.

האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.

אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.

בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב  שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.

אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.

את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).

מי ייתן ותתגשם משאלתי

img226.jpg

 

כפר קיש 6.jpg

האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.

 


עשרה משמחי לבב

ובתוך העגמומיות-מה של אוקטובר נובמבר הנצו כמה פרחים חדשים.

אני מציירת אותם בין לבין או תוך כדי.

במבט לאחור נראה שממש נוצר אוצר. גן קטן של החלומות.

תמיד רציתי שתהיה לי גינה כזו.

של כל פרחיי המצוירים.

שהם יקומו לתחייה.

1.

אגד ורדים צבעוניים (מהסופר). צבעי מים. מיניאטורה. 

img984.jpg

נובמבר 2018

2.

לקט מהגינה השכונתית

14522876_10211057745824374_4486172875227181543_n.jpg

אוקטובר 2018

3.

היביסקוס עב גביע מחוות ההיביסקוסים בכפר ורבורג

img971.jpg

אוקטובר 2018

4.

עוד היביסקוס עב גביע (כמו הקודם)

היביסקוס עב גביע ארוך.jpg

אוקטובר 2018

5.

רקפות ליום הולדת של תלמידה. הדגמה בשיעור ציור

רקפות בחלל.jpg

נובמבר 2018

6.

ציפור גן עדן מליד הבית של סימה (מיניאטורה)

ציפור גן עדן  54.jpg

אוקטובר 2018

6.

ציפור גן עד עם היביסקוס עב גביע (ציפור גן עדן הוא הפרח האהוב עלי עלי אדמות)

ציפור גן עדן והיביסקוס עב.jpg

אוקטובר 2018

7.

ענף אחרון לעונה של בוגנוויליה סגולה מהצד האחורי של הגדר שלי

img965.jpg

נובמבר 2018

8.

לקט מהגינה השכונתית לשיעור ציור

פרחי אוקטובר 2018 1.jpg

אוקטובר 2018

9.

ליזיאנטוס מעציץ קטן שהחזיק מעמד שבוע.

img961.jpg

אוקטובר 2018

שיהיה סוף שבוע שקט ונעים ומלבלב בלב

10.

נוסף עוד אחד בינתיים:

חמציץ סגול, (מיניאטורה)

img985.jpg

נובמבר 2018


אהבה

זה לא משנה במה את מציירת. צריך שתהיה שם אהבה. התשוקה לצייר. אפשר למחוק. לתקן. אבל באהבה. אני חוזרת וחוזרת על זה: אהבה. עשי את זה לפעולה מודעת. זה בסדר לאהוב את מה שאנו עושים. אפילו אם החדירו בנו אחרת. עזבי את הביקורת העצמית. הרעיונות שיש לך בראש תוקעים אותה ומסתירים את האהבה שנועדת להיות. קחי את צבעי המים עכשיו ועשי רק כמה כתמים שקופים. אני יודעת שאת יודעת לצייר. שהגעת להישגים נחשבים. כמה קשה המילה הזו הישגים. הישגים של מה? אגו מעורבב בביקורת עצמית עד שנאה ורצון לכסות הכל, לשפשף, למחוק? להגיד לעצמך כמה זה לא…… אז כן. הכל כן. הכל אהבה את אהבה. את חייבת להפנים את זה. ציירי משהו ותגידי אני אוהבת את זה. אל תצמדי לאהבה הזו. הניחי בצד. הרפי מהציור אבל לא מהאהבה, וציירי עוד משהו ועוד משהו, ותמיד אמרי תודה, אני אוהבת אותך. תבראי אהבה. את יכולה. זה ירפא אותך. אנחנו לא חיים ״לנצח״. את יודעת את זה עכשיו ממש. לצער כולנו. אבל את הזמן הלא ידוע שנותר מלאי באהבה. ודרך הציור שאת כל כך אוהבת מלאי אותו שאת בטווח הדף, מצע הציור שלך, באהבה. אהבה לא טועה. אהבה מחדשת תאים מעלה אותך מעל הזמן. אוהבת אותך א׳.

*

39407822_286382605495203_3809159164282798080_n


גיבורים שעפים כמו הקופים הקדושים

*
מכירים את האפוס ההינדי "הראמאיינה" (Ramayana)? סיפור החטיפה של סיטה ע״י השד ראוונה וכליאתה שנים לא מעטות בעבי יער של אי מרוחק. בקיצור, סיטה היתה אהובתו של יורש העצר הצעיר ראמה והיא הצטרפה אליו לתקופת נדודים ביער. אליהם מצטרף גם אחיו האוהב של ראמה כדי להגן עליהם מתלאות היער. אבל הפאשלה לא מאחרת להגיע וסיטה נחטפת ע"י ראוונה הרשע. אל סאגת החיפושים מלאי היאוש והפציעות והצער מצטרפת חבורת הצלה, קופים, כשבראשם הקוף הנומאן, שמגלה אהבה ונאמנות גדולים מהחיים לראמה ומפעיל את כל יכולותיו העל אנושיים כדי להציל את סיטה מיד חוטפה ואת החבורה הפצועה והמיואשת (רמה ואחיו). הקופים האלה, מסתבר, קופצים למרחק כה רב עד שנראים כיכולים לעוף. כלומר בשבילה ובשבילם, היפה והחבורה, הם עפים. הנומאן משחרר את סיטה מזרועות חוטפה, לא שוכח לעצור בדרך כדי לקטוף צמחי מרפא לראמה וחבורתו הפצועים והמעולפים, מחזיר אליהם את סיטה והאיחוד מתרחש ומסתיים בהצהרת אהבה ונאמנות של הקוף הנומאן לזוג הנצחי רמה וסיטה. הקוף הופך לסמל הנאמנות והמסירות והזוג ממשיך הלאה ומתמודד עם ספקות בדבר טוהר בתוליה של סיטה, לאחר תקופה לא מבוטלת של שבי. 
אני לא יודעת איך מסתיימת סדרת הטלוויזיה "בשבילה גיבורים עפים" ויכול להיות שהדמיון שלי עף רחוק מדי בהשוואת שני הסיפורים הללו, ההודי והישראלי. מי זו סיטה ומיהו החוטף שלה זה ברור. הכל מתרחש ביערות דרום אמריקה, דומה לדרום הודו וסרי לנקה. חבורת הקופים בסדרה מורכבת מהמאצ'ואים הישראלים היוצאים לחפש אחריה, כשבראשם החבר לשעבר של של יעלי: אביב.  אני עוד לא סגורה על האם אביב מייצג את ראמה, או שמא הימלר יפה התואר, העומד למות בקרוב. האח הנאמן שמצטרף לחבורה הוא דובי כמובן וכנראה בנדה הוא הנומאן הקוף הנאמן. בנדה חי בדרום אמריקה מזה שנים, למד על בשרו גמילה ואהבה אחרי טראומה צבאית כחייל ישראלי והוא הגשר בין שלושת הישראלים (שגם הם בפוסט טראומה) שיוצאים לחיפוש אחרי יעלי.
עוד קופים כאלה וכאלו מתגלים בדרום אמריקה, סוחרי הסמים ושומריהם, ובישראל, חברי וחברות המשטרה הקשוחים. מי בעד מי, מי נגד מי, איך תסתיים הסדרה?-  לא קראתי את הספר שעליו מבוססת הסדרה (האם הסופר נפגש בחייו בראמאיינה?) אבל את האפוס "הראמאיינה" למדתי שנים רבות, טיפין טיפין, במפגשי לימוד בדרך היוגה. את הקוף הנומאן ציירתי כמה פעמים, בהשפעת האמנות ההינדית. והוא במיוחד נגע ללבי.
זהו, עפתי רחוק? 
*
הנומאן עף 1.jpg

איריס איריסיה קובליו , שרי הנומאן, 2006, צבעי מים.

*

Handler

הרמאיינה

*

Hanuman-3

הנומאן, ראמה, אחיו והקופים

*

photo_2018-05-14_00-25-13.jpg

נינט סיטה והגיבורים העפים

*

שיר אהבה לראמה  

 

*


קורסים באקוורל

971724_10201872082988544_1918770068_n

בשעה טובה מתחדשים שעורי הציור שלי במלואם, בהרצליה:

קורסים באקוורל (צבעי מים) בסיס (למתחילים) בימי ראשון בבקר ובערב

קבוצות לממשיכים ומתקדמים בימי שני ושלישי בבקר

שעורים פרטיים בימי רביעי וחמישי, בשעות גמישות.

השיעורים בסטודיו ביתי, מלא בהשראה וקסם, קבוצות קטנות (עד 5 אנשים), חניה בשפע.

בהנחיית איריס איריסיה קובליו, מאסטר באקוורל.

טלפון: 0528730367

IMG_1622

מאירה מוסתרת 1

IMG_0390

1

IMG_0273

S/W Ver: A0.03.24R

בשיעור 1

 


שביל

השביל הגיע לקו הסיום. היו בו כל עונות השנה ורבים מעונות הנפש. הוא היה חשוף ויבש, בוצי ומלבלב, קוצי ורב יופי. לפעמים יכולתי ללכת בו לאט ולפעמים רק להביט בו מבחוץ. ידעתי שהוא שביל אבל רק כשהגעתי לקיצו יכולתי לראות את מקומו במפה המפותלת של חיי

מתחילה שביל חדש. האם יהיה זה עוד שביל? או אולי כביש? כביש מהיר

הציורים האחרונים מגבעת עדה, אפריל 2018

img836.jpg

img838.jpg

img840.jpg

img839.jpg

img837.jpg

_


נחל עדה

ימיו האחרונים של נחל עדה שבגבעת עדה, לשנה זו, הם גם ימי מגוריי האחרונים כאן, בסמיכות לטבע הזה. בשבעת החודשים שאני כאן ציירתי כמאה אקוורלים. את רובם מצילומים שצלמתי בטיוליי  עם כלבי סקאיי (בדרך כלל הצטרפנו ליעל עם כלבה רם, ששמחו לגלות לנו שבילים חדשים לבקרים ולשקיעות..)

לצייר בטבע תמיד הייתה משאת נפש אותה ממשתי בעבר פעמים רבות. בכל יציאה לחופש טבע בארץ או בח"ול הייתי מוצאת מקום מוצל "ובטוח" לי וכלי העבודה שלי. אבל תמיד חלמתי שיום אחד אגור מרחק פסיעות אחדות מטבע פראי ומדי יום אצא לצייר. השנה החלום הזה התממש אבל היכולת שלי לצאת ולשבת בשקט ובביטחון בטבע היפה שכאן  נעצרה.

חם מדי. קר מדי. יבש מדי. בוצי מדי. עוקץ מדי. רועש מדי. נושך מדי. נושב מדי. מייגע מדי, מטריד מדי, ועוד מדי-מדי. בכל יום אמרתי מחר אמצא. בעצם מצאתי רק מקום אחד וישבתי בו רק פעם אחת.

בחדרי הקטן, אחרי הטיולים, פתחתי את שללי, שהיה צרור היטב במצלמת הטלפון, ובעמל יומיומי ציירתי מבלי לשבוע. בחורף כשבקע הנחל הזה, עם צפרדעיו, יתושיו, מפליו הקטנים וריחותיו השונים חששתי שלא אוכל לצייר את הקסם הזה, שהזכיר לי את נחל ילדותי בתל אביב, הנחל שבמקומו "זורם" היום כביש איילון, ומחשבות על מה זוכרים ומה ממציאים כדי לשרוד.

גבעת עדה 108גבעת עדה 107גבעת עדה 106

גבעת עדה, אפריל 2018, בין יום השואה ליום הזיכרון.


חלון

חלון המטבח בבית בהרצליה הווה פינת ההשראה היומית המנחמת. בימים אלו הלבנדר והחמציצים שולחים זרועות לכל עבר, משתרגים בסורגים, מנסים לגרש את הפטוניות האחרונות. בדצמבר השמש חזקה במיוחד בחלון המטבח המתרוקן. הבית מתפרק לאט לאט. לא יודעת מה קורע יותר: המסלול האיטי, היסודי, או העזיבה באחת.
מצרפת אקוורלים קטנים וציורים דיגיטאלים באייפד. הרצליה, נווה עמל, 2010-2017

בוקר בחלון המטבח

איריסיה קובליו, צבעי מים, 2015

*

18216439_10212940753418387_6627043037787682256_o.jpg

איריסיה קובליו, ציור באייפון, 2014

*

IMG_1908

*

חלון 6

איריסיה קובליו, ציור אייפד, 2015

*

ערב יורד 2.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל 2016

*

חושך נובמבר.jpg

איריסיה קובליו, אקוורל 2014


לצלם כדי לצייר

מתוך דברים שאמרתי לתלמיד שלי:
כשהמטרה של הצילום שלך היא כדי למצוא פריים טוב לציור, החיפוש משתנה. למדת צילום מקצועי ואז טיילת בנופים שונים כדי לצלם. תפיסת הצילום כצלם הייתה שונה בתכלית. יצאו לך צילומים מדהימים. הבחירות שעשית התאימו באופן מושלם למגזין צילום מקצועי איכותי, אבל לגמרי לא התאימו לציור. במיוחד לא לציור בצבעי מים. היית מתוסכל. המשכת לצאת לצילומים אבל פתאום התבלבלת. זה יתאים או לא יתאים לציור? הציורים שציירת מהצילומים שלך לא נראו טוב. נכשלו כביכול. ואז התחלת לבחור צילומים מהאינטרנט שיענו על התנאים של הציור. זה היה פחות אישי ויותר טכני. כמו לבנות פאזל. זה לא ממש עניין אותך. 
לצייר ממש בחוץ, בנוף, זה עניין אחר שדורש אימון והיערכות פיזית נפשית שונה. 
אז מהם התנאים שנדרשים לצילום אישי שיתאים לציור, ואני בעיקר מדברת על ציור אקוורל?- ראשית חפש מקום שמדבר אליך ואתה אוהב. אבל זה לא מספיק. עדיף שזה יהיה מקום עם פרספקטיבת עומק, קרוב ורחוק, מאד מגוון מבחינת הצבעים והימנע מקונטרסט גדול ( שטחים מוצללים כהים לא נראים טוב במבעי מים). השתמש בפריים הטבעי של המצלמה כדי לקבוע את פריים הציור. את הקומפוזיציה. צלם 10-20 צילומים של אותו מקום כשהמטרה היא לא הצילום הטוב אלא הפריים או הקומפוזיציה המושלמים. את זאת תוכל לראות רק כשתתבונן בצילומים בבית. בשטח (בנוף) אתה מחפש רק פריים שכולל צבעים, אור, עומק, נקודת אחיזה, רחוק וקרוב. ההתייחסות למצלמה צריכה להיות כאל כלי רישום. כלי של סקיצה. אתה מתחבר למקום ויוצא למסע חיפוש חיצוני ופנימי כאחד בעזרת הכלי הזה. הכלי הזה הוא האמצעי.
ואז בבית, העבר את הצילומים למחשב או לטאבלט ובחר מה כן ומה לא. הבחירה הזו משתכללת עם הזמן. גם אותה צריך ללמוד. 
היציאה לטבע, החיפוש של מקום אחד להתחבר והצילום עצמו הם רק התחלת התהליך ובהמשכו אתה ממשיך את החיפוש אחר הצילום הנכון לציור. הבחירה שלך מאד משמעותית. היא כבר חלק מהציור. 
בשלב הבא אתה יוצר פינת עבודה, או מול מחשב, או על יד טאבלט או מחשב נייד, (אפשר להדפיס את הצילום הנבחר) . בחר פריים אחד מתוך עשרים ניסיונות בערך. רשום את הפריים על דף צבעי המים ואז צא לדרך. הצילום צריך לשמש זיכרון והשראה. אינך חייב להיצמד אליו אלא לתרגם אותו לידע שלך בציור אקוורל. 
בשלב זה אתה כבר טיפסת את מחצית הדרך על אחד ההרים. הרבה הרים כאלה עוד יופיעו בדרך. כל הר מיוחד לעצמו, אחד ממסלול במפת הדרכים שלך בעולם הביטוי הציורי.
*
מצורפים ציור וצילום שלי.
הצילום משמש השראה, קומפוזיציה, מיקום, זיכרון של חוויה רגשית במקום.. הוא איננו עומד בקריטריונים של צילום טוב ומעניין. בציור אני מפליגה למחוזות האקוורל הקסומים.
_
22281974_10214464267625290_2854317987914585230_n (1)
IMG_3396.jpg

איך מציירים מחוץ לסטודיו

יצאנו לצייר בסביבה. השיעור הראשון שלו בטבע. איך מתחילים? סידרנו ישיבה נוחה (עם צבעי מים מתנהלים בקלות) תחת עץ רחב שעמד על גבעונת המשקיפה לנוף. בחרתי בנוף ישראלי קלאסי: שדה חרוש, מטע זיתים קטן, כמה גגות מושב אדומים המציצים בין ברושים ושיחים. השמיים היו מעט מעוננים ורוח קלה הניעה את צמרות העץ תחתיו ישבנו כמו תחת מאוורר נעים. ממה מתחילים? ביקש שאדגים, שאצייר על ידו. – קודם קובעים את הטווח. רצוי שתהיה איזו זרימת עומק "פרספקטיבה". מטע הזיתים היה מצוין למטרה הזו. מקמנו את המטע על הדף, קבענו שהגבול השמאלי יהיה בית מסוים (אותו מיותר לצייר, אבל ישמש סמן) והגבול הימני תהיינה החממות. ראינו עץ ברוש אחד שבלט בגובהו מכולם. קבענו את מיקומו על הדף, היה חשוב להכניס את השדה החרוש, שכביכול מעליו נבנה נוף המושב. הגבול שבין השדה למטעים היו קני הסוף שצמחו מערוץ נחל יבש מהקיץ. אמרתי שאין צורך לצייר את קני הסוף אחד לאחד אלא ככמה כתמי גבול.
כעבור שעה של שקט מלווה בקולות מושב (טרקטור חורש, צפרים למיניהן, רשרושי צמרות ושיחים) קפץ הטבע הרב ממדי לתוך נייר קטן דו ממדי, ואמר: הנני.
אין כמו לצייר בטבע. הפעם פינת חמד בגבעת עדה ("הבאר") המשקיפה אל מושב אביאל.

גבעת עדה 11


%d בלוגרים אהבו את זה: