קטגוריה: אומנות

קורסים בצבעי מים, הרצליה. בנימינה.

השנה אלמד 4 פעמים בשבוע קבוצות לימוד צבעי מים (אקוורל)

בהרצליה: ימי שלישי ב- 10:30 בבקר, ותיקות, הקבוצה מלאה.

               ימי שני ב- 11:00 בבקר, מתחילות וממשיכות.

בבנימינה: בסטודיו ליריקה- ימי ראשון ב- 11:00 בבקר מתחילות וממשיכות

                                       ימי שישי ב- 9:00 בבקר מתחילות וממשיכות.

שעורים פרטיים בהרצליה אפשריים בימי שני ושלישי אחרי הצהרים והערב.

לפרטים נוספים: איריסיה טלפון 0528730367

או מייל: iriswari@gmail.com

מבחר תמונות:

תלמידות 7.jpg

תלמידות 1.jpg

.

פארק 1.jpg

.

DSCN5095.JPG

.

IMG_0094.jpg

.

IMG_0080.JPG

.

מדגמנת.JPG

.

למירי 3.jpg

.

סטודיו ליריקה.jpg

.

תלמידות 2.jpg

.

תלמידות 5.jpg


השושנים של ברכה

השושנים של ברכה 1.jpg

ברכה מתה. מודעה צחורה על השער המתקלף. אהבתי לעבור דרכה עם הכלבלב בטיול אחר הצהרים. גיליתי אותה לפני כשנה. בעצם קודם גיליתי את שיח השושנים שלה שהציץ מבעד לפתחי השער, בוהק בשמש הפז האלכסונית. לפעמים הייתי רואה אותה עומדת בפתח הבית הקטן שלה שהיה אחד הוותיקים בשכונה. כשהשער היה פתוח אפשר היה לראות את שיח השושנים שלה במלוא תפארתו. צבעם הכתום אדום זורח היה נדיר. לא ראיתי כמותם באף מקום. פעם אחת העזתי לצלם אותם מהר מבעד לפתחים ופעם אחת עצרתי כדי להחליף אתה כמה מילים. שאלתי לשמה והיא סיפרה לי עוד כמה דברים, חלקם נשמעו "מן העולם הזה" וחלקם לא. רציתי לבקש ממנה שושנה אחת ולא העזתי. היום עברתי שם עם לאה, השכנה שלה , שהיא לפעמים בת לוויתי לטיולי הכלבים וביקשתי ממנה שתגזוז לי שלושה פרחים למזכרת. לאה, בת ה 79, שאין לה שום עכבות בשום עניין, נכנסה לחצר וליקטה עבורי זר קטן. ברכה עזבה את השכונה בת 96. ציור אקוורל. מרץ 2017.

*

והנה כמה אקוורלים נוספים של השושנים, לאחר יום ויומיים

השונים של ברכה 2.jpg

*

השושנים של ברכה 3.jpg

*

השושנים של ברכה 4

*

השושנים של ברכה 5.jpg

יהי זכרה ברוך

והנה עוד שלושה שנוספו ביום השלושים לזכרה:

ברכה לסקיצות 1.jpg

*

ברכה לסקיצות 2.jpg

*

השושנים של ברכה 8.jpg

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, אפריל 2017

*

*

*


חריקות

פתאום את שמה לב לחריקה של דלתות ארונית המראה בחדר האמבטיה. את שואלת את עצמך אם החריקה הזו מרגיעה אותך. ואת מניחה שכן. חריקות הם סימני חיים. בבקר. בערב. לפנות בוקר כשהוא חוזר, פותח סוגר את הארונית. את נעשית רגישה עם השנים לכל קול. שריטה על הדלת. הכלבון שלך למשל. שריטה אחת ואת כבר קמה לפתוח לו. ובלילה האחרון גם שמת לב לחריקות החריגות של המיטה בחדר השינה. את לא תוסיפי כאן מחשבות אישיות שעלו בעקבות, רק שאת תוהה איך לא שמת לב עד עכשיו. ושוב עולות מחשבות שלא תכתבי אותן, רק אולי תכתבי שבלילות ספורים ממש (בחודש? בשנה? בשנים האחרונות?) העלייה על המיטה נעשית בצוותא. כלומר באותו זמן. זמן של זוג. וזה לא חריג בזוגיות ארוכת טווח. אבל החריקות של המיטה אתמול היו חורגות ואני שאלתי אותו מה הסיבה שנראית לו, לחריקות הללו, והוא אמר שזה בגלל ברגים רופפים בבסיס העץ של המיטה ושמחר הוא יחזק. הגיוני בעליל. מחר כבר כאן. ואפרופו מחר, המחר הזה מתקדם כמו תשוש ימים במעלה הר. אולי מכונית ישנה עולה בפיתול, מונית דיזל למשל, עולה מים המלח לכוון ערד, בדרך כלל אני מעדיפה לא להתעדכן מאין ולאן  ומרדימה את עצמי לדעת עד הישמע חריקה זו או אחרת. בבית ישן הולכות ומתרבות החריקות, או שמא כשאנחנו מתיישנים הולכת וגוברת יכולת השמיעה, הקליטה יותר נכון. כבר כתבתי את זה. לפני שנתיים יצא ספר שירים שלי* שמסתיים בשיר על חריקה:

כָּל הַלַּיְלָה חָרַק הָעֵץ בַּגָּדֵר

גַּם הַשַּׁחַר

לֹא יָכוֹל לְהַשְׁתִּיק.

הרבה לא השתנה מאז. בעצם הרבה כן. אבל מזוויתה של החריקה הכל חולף ורק החריקה מעמיקה. 
לפני זמן קצר יצא ספר נוסף, הפעם הסיפורים שלו** והציורים שלי (חריקות קטנות חורצות סיפורים שהם גם כן קטנים בגודלם, אבל גדולים במעופם). בחלק השלישי של הספר נוכחים כמה סיפורים מעולם הכבישים, הלילות, ההובלות, השירות, הקריאות (המונה, הסדרן ציפצופי הגט-טקסי). כל דבר יכול לשמש השראה, גם כשהעייפות על הקצה, לא רק של הבוחר בפעולה, אלא גם של הסביבה. אנחנו מחוברים. זו לא ידיעה חדשה. מהפכנית. אחד עולה- האחרים עולים, ולו גם  נגררים, האחד נופל- ומפולת נראית נופלת אל מאחורי האופק, ואנחנו יודעים שהאופק הוא רק קו עם פחד (שאין מאחוריו אלא תהום) אבל זה לא ממש ממתן את כל הדברים
*
%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa

איריס קובליו, סלפי לילה, אקריליק על קנווס, נובמבר 2016, 15×15 cm

האור המלאכותי (בפורטרט), החורק משהו, הוא ממנורת הלילה והאייפון והאייפד גם יחד. מחקרים אומרים שהשימוש הליילי בתאורת האייפדים למיניהם גוזלת לפחות שעתיים משנתנו. ואני אומרת שאולי לילות שלמים. ביחד עם כל הדברים. שוב כל הדברים. האחרים.
* איריס איריסיה קובליו, מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה, הוצאת אבן חושן, 2014
** גרא גינזבורג- צעדים בשלג.  הוצאת אבן חושן 2016

לרוץ עם האור

ציירי את אור נובמבר הזה החומק במהירות, בתחילה מקירות הבית שלך, מאפיל על כוח הרצון לזוז, אבל את זזה כי עוד דקה וכבר לא יהיה כאן, ורוצי אתו שני רחובות וחצי, את גוררת אותו אבל בעצם הוא גורר אותך, ואת אומרת לו תראה תראה מה יש שם, בוא כבר, עוד מעט הם ילכו, הלווייתנים הוורודים האלה בשמים, ואנחנו אוהבים אותם, נתפוס אותם ביחד, הוא מכשכש בזנבו הדקיק ואני מרימה את מצלמת האייפון ותופסת אחד, ועוד אחד בשבילו ושניים לאקוורל כשירח כמעט עגול ביניהם, הם חולפים במהירות והשמים מסגילים ומאפירים, עוד רגע אני מבקשת, הנה כאן, בינות העץ הענק שנקצצו ענפיו לבין הברוש, מתנועע לו בעומק קלות עץ דקל כחול, מה כחול, אני לא מתווכחת, בטח שלא עם המצלמה. אחרי זה יבואו הוויכוחים. לא ויכוחים. תבוא החגיגה הפרטית. הוא יישב על הכורסה על ידי, המעוטרת זהב, ואני אנצח במכחוליי על מוזיקת הבריאה החדשה. שלושה אקוורלים זעירים מנחמים של שעה בודדה ביום ששווה בשבילה להמשיך לעוד יום

*

ptre-bucncr-3

איריס קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

%d7%a4%d7%90%d7%a8%d7%a7-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9e%d7%91%d7%a8-4

אירס קובליו, אקוורל, נובמבר 2016

ptre-bucncr-2

איריס קובליו, אקוורל 2016


כתם הרקפת

רקפות. הבטחתי לכתוב משהו אחר. כי לצייר רקפת זה כל כך מִשְתֵּלָתִּי, כך אמרה לי פעם תלמידה. רק לא פרחים. ועוד ממשתלה של מקדימי עונה מלאכותיים. מה כבר אפשר לחדש בזה, היא אמרה, עדיף לצאת לסלעים שביער. אבל היה קיץ והיינו בהרצליה ובהרצליה אין יערות ובמקום המשתלות צמחו מגדלים, לכן רקפות יש רק ב"טיב טעם" ובשבילי רקפות זה  זיכרון של טעם של פעם עם טיב שאבד.

אבל הוא, שהגיע היום, כן הסכים לרקפות. התנצלתי שהן מהמכולת השכונתית. אבל הן תמיד מרגשות, הוא אמר. בזמן שנשאר לסיום השיעור, תתרגל רקפות מהירות, ראה איך הן מזדקרות מעל התפרחת, עדיין זקופות מהחומרים המשמרים שנותנים להם בחממות, טרם איבדו את צבען ובכל זאת מרכינות ראש בהבעה העצובה הזו של בדידות קיומית, אמנם הן בקבוצה, אבל כל אחת, גם אם נוגעת בשנייה, מעודנת אל תוך עצמה, בסגפנות כלואה. נכון, יש להן כתר נישא, שנע בין עשרות גוונים של ורוד לבן ארגמן ובתחתית הכתר כמו שפתי פה, תמיד ראיתי בפה הזה של הרקפת שפתיים חשוקות, כמו מנסות להסתיר כאב בלתי נסבל. 
 _
ננסה להתחיל מהרוח. רוחה של הרקפת. אל תצייר אחת אחת. אל תחפש את הצבע. ממילא הוורוד של העציץ הזה חסר טבע. מצא בתוכך את צבע הטבע. הרטב את חלקו העליון של הדף אחרי שתנסה כמה גוונים של ורוד, סוג של, התחל בכתמים שמתפזרים על השטח הרטוב, פה ושם הזכר איזו צורה של עלה כתר, מה שיברח יברח בשלולית המים, הרקפת היא לא באמת צורה, היא רק משקפת את תפיסת הצורה שנחרתה לך מסיפורי הילדות, הרקפת מורכנת הראש הנחבאת בין הסלעים, ביישנית, הגדירו בשבילך הספרים או המורה, ואני אומרת אם הביישנות נחרתה כה עמוק, הַכְתֵם את הדף בביישנות הזאת, גוונים גוונים של ורוד, כמה כתמים ומעט צורה, כי לביישנות אין צורה. ביישנות היא הרגשה עמוקה.

אז איך מציירים רקפות בצבעי מים מבלי להיתפס לצורה במלואה ואיך לא תאבד הדרך בתוך ההרגשה המתפשטת על הדף בשלוליות ורודות ירוקות, העלים, הוא אומר, כמו לבבות, כן, ולי הם כמו אפריקה או אמריקה הדרומית, ועורקי העלים כמו ערוצי מים חיים להרוות צימאון אין סופי לבלתי מושג, וצבעי המים הם הניסיונות הנואשים אך מענגים להשיג את הלא ממשי והבלתי נתפס, כמו רוח פתאומית שמושיבה אותך על ענן שתקרא לו אושר 

img455

איריסיה קובליו. רקפות. צבעי מים. נובמבר 2016


חלל כביכול

אין כזה דבר רקע. בטח שלא בצבעי מים. מה שאת יכולה לעשות זה למשוך צבע, נניח מעלי הכותרת כלפי חוץ, בעדינות עם מכחול רטוב, לא רטוב מדי, את יכולה להוסיף לזה קצת גוון כסוף, זה נותן תחושה של חלל, חלל כמו כאן, הסתכלי סביב, מה את רואה? יש חלל נפרד? או שהדברים קשורים זה לזה, מחוברים ברצף אחד, בלתי נפרדים, זה לא איך שלימדו אותנו: אובייקט ורקע, הנפרדות הזאת היא תפיסה מעוותת, כך חינכו אותנו, גדלנו על זה שיש גבולות, שקווי מתאר מגדירים כל דבר, אולי לצרכים מסוימים זה נכון וטוב לעשות אבל בצבעי מים אפשר להשיג הבנות על מהותם של הדברים, על אשליית המציאות, דרך צבעי מים את יכולה לחדד את התפישה שלך שהכל קשור זה לזה, צבעים הם השתקפות זה של זה, נניח שלא נשתמש במונחים כביכול מעולם הרוח "תדר" "אנרגיה" , אלא רק השתקפות, והנה את רואה שהצנצנת מטילה צל ולצל צורה וצבע ברורים לרגע, ואז את מבחינה שגם הצל מורכב מהצבעים של הצנצנת ומה שיוצר את הכביכול גבולות של הצנצנת והצל, מה שמגדיר אותם, זה החלל שכביכול מסביבם, אבל בעצם הוא נובע מתוכם. ציירי את זה. הדרך הטובה היא למשוך מבפנים החוצה. אפילו שאין דבר כזה "החוצה"

img451

איריסיה קובליו, אקוורל, 2016


שאלת איך זה התחיל

(ומה היה אחרי זה)

זה התחיל על ההר ומתחת נשמה הכנרת, השעה היתה שש ועשרים בדיוק והוא התחיל לשיר. שמעתי את קולו מקצה שדה קוצים רחב שהפריד ביננו. רצתי  אל הקול הזה,  זו אולי היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו קורא לי כך. עד שהגעתי הוא סיים לשיר.  הכנרת תחתינו ועיניו הפכו לאחד שמיגנט את כל כולי. אני זוכרת את הרגע ההוא, שנמתח על פני זמן עם שני קצוות, בקצה האחד המבט הלוכד שאין בלתו, ובקצה השני המבט החלול שלא היה לו תחתית, על שביל עם שיחי בוגנוויליה סגולים. השעה היתה שתיים ועשרה בצהרי אוקטובר, עשר שנים אחרי. הלכתי אחריו עוד כמה צעדים, מנסה לאחוז בכנף בגדו שיפנה אלי שוב מבטו, כי לא יתכן שהיה ריק, אבל הוא המשיך ללכת ובכל צעד שאריות הכחול ההוא אזלו מגופי והאדמה רעמה תחתי. ועל מה שהיה בזמן שאחרי זה

img437.jpg

מה שהיה בזמן שאחרי

למ.


רק עוד פעם אחת

הקדמה:

אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת וְהִסְכַּמְת לְהָבִיא אוֹתִי אֲלֵיכֶם לְשָׁעָה, אֲבָל אָמַרְת שֶׁאֶשְׁכַּח אֶת רֹוב מָה שֶׁאֲנִי רוֹאה כְּשֶׁאֶחְזֹר, חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה בְּסֵדֶר, כִּי הַגַּעְגּוּעַ גָּדוֹל מֵהָרָצוֹן לִזְכֹּר וּלְשַׁמֵּר, הִבְטַחְתִּי לך שֶׁאֶפָּרֵד בְּלִי בְּעָיוֹת כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן וְאֶעֱלֶה עַל הַסִּירָה וְאַרְכִּין רֹאשׁ כְּשֶׁתְּנַפְנְפוּ לִי לְשָׁלוֹם וְעַד שֶׁאַגִּיעַ לְגֶשֶׁר כְּבָר אֶשְׁכַּח כַּמָּה הֲיִיתֶם שָׁם מְנַפְנְפִים, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמֵּי הַיָּם יְאַבְּדוּ אֶת צִבְעָם לֹא אֶבְכֶּה וְלֹא אַרְצה לְצַלֵּם אֶת הָאָבְדָן, הִבְטַחְתִּי לְצַמְצֵם אֶת חוּשַׁי לִנְקֻדָּה אַחַת עַד שֶׁתֵּעָלְמוּ לְגַמְרֵי מִכָּל שְׂדֵה רְאִיָּה אֶפְשָׁרִי שֶׁלִּי. אֲבָל זֶה לֹא הָיָה אֶפְשָׁרִי וְהֵפַרְתִּי אֶת כָּל הַהַבְטָחוֹת

*

                               

%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%98%d7%97%d7%94


שתי חתימות טובות ולא גמורות

ערב יום כיפור 2016

1.

אמצע השדה. איך הגעתי לכאן. האדמה אפורה מאובקת. זרי קוצים קלועים סביב. ברוש שחור מהבהב במרחק. ענני זבל נושבים נמוך מימיני ומשמאלי. והשמש. מאין היא מגיחה, הרי אין שמים רק תנועה שנראית כערפל אך לא ראויה למילה הפיוטית הזו: ערפל. דמייני לעצמך, אני מצווה על עיני להסגר מפני הסינוור. איך יכול להיות סינוור בהיעדר האור. אל תזוזי, אני ממשיכה לצוות על רגלי העומדות על דבר מה לא מזוהה. חפשי ציפור. אני פוקחת עין ומיד חולף לו העכברון, זה שהכלב קרע לגזרים לפני יומיים. אולי זה לא הוא אלא אחיו המנושל שבא לתבוע את חלקו בירושה. אני אוחזת חזק בשתי הרצועות, האדומה והכחולה, ומצווה על הכלבים ״הביתה״.

2.

כשהגענו לחורשה המיובשת ושיחררתי אותם תחת צל החרוב הבודד, היא באה והתיישבה על כתפי הימנית. "רק לרגע", היא אמרה, "אני ממהרת, פתחי את האייפון והרימי את המצלמה אל הברוש, ראי איך הם נאחזים בו, בשלל צבעים, איך הם פורחים בשארית הזמן שנותר לפני שיגורדו ממנו באכזריות".  אני מרימה את האייפון ופותחת את המצלמה, סופרת את הצבעים, מגדירה אותם: צהוב. כתום. אדום. סגול. ורוד. הם מטפסים כי זה מה שהם יודעים לעשות. אור הצפון מכה על הברוש והם מתחילים לשיר. הבוגנוויליות. קליק. אני מצלמת. קליק. קליק. רגליי מתרוממות מעל העפר, לגעת הקצה הברוש. הנה חזרו השמיים. הנה נדלקו האורות הירוקים. הנה משב. הנה ציפור.

אבל באותו רגע היא עזבה, בלי להגיד שלום, ואני גלשתי בהילוך איטי אל מערת האפר. בואו. קראתי לכלבים, עזבו את החתול. אבל הם המשיכו והמשיכו לנבוח. החתול הסמור על ענף החרוב רשף מבט. לו רק יכל לחייך, חשבתי, והוא חייך. הכלבים נמסו מהחיוך שלו והתגלגלו אלי בצחוק. שלושתנו התגלגלנו הביתה.
 *
*
14686054_10210883276982762_605245907_n
*
*

פרחים מחוץ לזמן

פרחים הם החיוכים של הבריאה. קראתי את זה באיזשהו מקום, בווריאציה זו או אחרת. הם התגלמות של מחשבות מוארות, מודעות או לא מודעות. אם נעשה לנו החסד הזה של הבחנה בקיומם של פרחים, ויותר מזה- הרגשת עונג מנוכחות זו, באה הקלת מה בטיפוס התלול בדרך כלל במעלה מה שנקרא חיים. והחסד הכי גדול הוא לעצור את כל זה לשעה  ולצייר אותם. אני לא טובה בפעולות רוחניות מוצהרות. אני לא מבאי בתי הכנסת, שומרי המצוות האקסקלוסיביות, אני לא מהצימחונים למיניהם, ממומחי המדיטציות והיוגה הנעלים, אני לא שייכת לשום ארגון, דת או קבוצה או אמונה, אבל לפעמים אני יודעת לעצור ולשבת מול פרח או צרוף של אחדים מהם, ואולי לעצור את הזמן. לצייר בצבעי מים.

אני בהכרת תודה על היכולת הזו, על שאני יכולה לקחת מדי פעם זמן שהוא לא זמן כזה ולהגשים את הפרחים על דף, שאני עדיין יכולה לאחוז במכחול, שרגליי עדיין מוליכות אותי בטיול עם הכלב למשל, ולפגוש פה ושם היביסקוס על גדר, זרוע סגולה צהובה של בוגנוויליה, עלה כזה או אחר, לאגוד מהם זר קטן ולמהר לחזור להיכנס לבועת השעה הזו ששום דבר לא מתקיים בה מלבד רשרוש המכחול.

חמישה אקוורלים חדשים 

אוקטובר 2016

היביסקוסים 54.jpg

הזנת כיתוב

איריסיה קובליו, צבעי מים, אוקטובר 2016

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-53

*

*

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-55

הזנת כיתוב

*

*

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-56

*

*

 

%d7%94%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d-57


%d בלוגרים אהבו את זה: