קטגוריה: איריסיה

60 שנות הולוגרמה

אימהות צעירות שיולדות כמה שנים אחרי טראומת השואה, העלייה לארץ מוכת הפוליו, נדבקות מחלימות ויולדות , לא יכולות שלא לטעות. ובכלל, אימהות תמיד טועות. בלתי אפשרי להיות אימא מושלמת בכל נסיבות שהן, במיוחד בנסיבות אמי. מחר לפני 60 שנה נולדתי בשבוע ה- 42 של ההיריון, לאחר זירוז קצר.  הייתה זו שעת צהרים ואף אחד לא היה עם אמי בחדר הלידה השוקק של בית החולים ״הקרייה״. אבי הסיע אותה לבית החולים בבוקרו של אותו יום, פתח לה את דלת המכונית והיא צעדה לבדה לחדר המיון. הוא נסע לעבודה. לא היו אז טלפונים ואני תוהה איך הודיעו לו. מתי בא לבקר. איפה היו סבתותיי? אולי מחר אשאל. הסיפור היחידי שסופר לי קשור למוצא שמי: חברתה של אמי הביאה לה פרחי איריסים ( באותו יום או למחרת?) ומששאלה אמי לשמם בעברית, התלהבה והחליטה: איריס.

מאז אני מפלסת דרך רצופת אתגרים.

לפני כעשור הוספתי את השם איריסיה לשמי בתעודת הזהות. הרגשתי שאני צריכה בית הורי אוניברסלי, שם שיזכיר לי שהכל ("המציאות") כאן מתקיים על במה כביכול, מחזה שמוקרן מתוך מצבור אינסופי שנערם בראשי, תנועה בלתי פוסקת שתיעצר בבוא הזמן הנכון בו יורם המסך בראש ותתגלה תופעת  ההולוגרמה בנוכל גם למחקה.

שם המשתמש שלי בבלוג הוא הולוגרמית. יצרתי את הבלוג עם שמו לפני כשעשר שנים בעקבות רגע שראיתי את חיי כהולוגרמה. ולתוך זה נולד הצורך לשם איריסיה. מאז תופעת החיים כהלוגרמה מסתתרת לרוב ועל המסך מוקרנים החיים שנראים מציאותיים יותר מתמיד בשלל מופעיהם המעצבנים, מצחיקים,מאכזבים, מקנאים, פורחים, דואגים וכו וכו׳ וכל מה שנותר זה להמשיך ולחכות בסבלנות (פעילה) להתפוגגות המסך.

ואם נחזור לאימא שלי אני מאחלת לה שיחזרו אליה כל רגעי השמחה האמיתית שהיו לה בחייה ויתייצבו לפניה בפרק הסיום של קיומה בגלגול החיים הזה. ושלא תדע עוד כאב וצער

השבוע הראשון שלי

.

מתוך התערוכה שפת אם 2009

.

מתוך התערוכה ״שפת אם״ 2009

.

יום הולדתי הרביעי

.

תלמידות שלי חוגגות לי 60


פרחים חדשים וטקס

כדי ללבב קצת את העיניים (למי שצופה בי), מבלי להזכיר את אווירת ה blue  שסובבה אותי לאחרונה, הנה כמה אקוורלים חדשים

פוקסיה מתפרעת.jpg

52970923_2601419229930872_5719647869804216320_n.jpg

puja flowers.jpg

ותמונות מיוחדות מטקס יומהולדת  במסורת ההינדי העתיקה בנעשה בביתה של נורית זרחי. הטקס לווה בפרחי השדה האחרונים שליקטתי וציירתי

IMG-1109IMG-1102

 

 


הבזאר

בחורף 2014 היה לי כל כך קר עד שחשבתי שזהו החורף האחרון. שאני חייבת לעשות משהו קיצוני. לשנות מקום פיזי. וברור שנפשי. כתבתי את זה
3E04B1AC-15F1-4AC7-9DEB-EE5D72D58EDA.jpeg
זהו השיר האחרון שסוגר את ספר השירים הראשון והיחיד שלי עד כה.
השירים בספר נכתבו כמעט כולם באותה שנה וברובם מרומזת בדידות גדולה ואכזבה. הייתי בת 55 ונדמה  היה לי שזהו ספר סוגר חיים.
לא בטוחה שממש שמים לב לזה במבט ראשון. הספר משובץ באקוורלים קטנים שלי, מאד פיוטיים, נופים לעופף בהם. דפי הספר בצבע קרם נעים לעין ומנחם למגע. ספר קטן, דקיק יחסית, עם כריכה קשה כמו פעם. המודל שלי היה ספרו של הרמן הסה ״ נדודים״ בלוויית ציוריו הצנועים והנוגעים ללב.
מאז עברו חמש שנים.
עדיין קר לי. בחורפים. בחורף הזה אני בטוחה שהכי קר לי בעולם. ידיי מכחילות פתאום ומפרקיי מרגישים כאילו סכיני קרח ננעצים בהם עמוק.
רוב הזמן, כך נדמה לי, אני מכורבלת בין התנור לבין הבקבוק המחמם.
אבל לא רואים את זה ( מי שמתעניין) אלא רואים ציירת של פרחים צבעוניים באקוורלים קסומים, פה ושם כמה פורטרטים ( את הקשים אני מפרסמת רק במעגל סגור מצומצם), הרבה צילומי טבע, אור ועוד אור ועוד אור( כמו צחוקם של תלמידיי) . הקור מתחבא מאחורי השורות כביכול.
ולמה נזכרתי?
כי לפני כמה ימים נערך מן בזאר יום האשה כזה בשכונתי. נעתרתי לאחר חיזורים נישנים להציג כמה מהאקוורלים שלי ואת ספר שיריי. להציג למכירה.
בחרתי כתריסר אקוורלים קטנים שדאגתי למסגר באופן מכבד, פרשתי מפה על שולחן מתנ״ס ועליה שישה ספרים , כמה ציורי פרחים, נופים קטנים ולקט זעיר של פירות קיץ. השולחן שלי היה כה יפה. זו היתה הפעם הראשונה שהיה לי דוכן. צילמתי אותו. החלטתי שמכיוון שזהו באזר אמכור גם אני ״ במחירי בזאר״.
זה לא עזר.
במיוחד.
התור אצל המניקוריסטיות היה הכי גדול ובולט. בדוכן התכשיטים הזולים היתה תכונה רבה. מדדו נעלי עקב וכל זרי הפרחים נחטפו במחירים מופקעים. חייבת לציין שהקפה והקורסון שקניתי בפינת הקפה היה מצויינים. שתי חברות באו להיות אתי. שני ציורים קטנטנים  של פרחים מכרתי במחיר חולצה במבצע ושני ספרים במחיר כדור גלידה איטלקית.
אישה אחת באה ורצתה לקנות ספר. היה לה שטר הכי קטן שיש ושטר בינוני. לא היה לי עודף מהבינוני. אז היא רצתה שאמכור לה בקטן. מסביב היו דוכנים רבים שאפשר היה לפרוט בהם כל שטר שהוא. אז לא תעשי לי הנחה, שאלה? ישראלים אוהבים הנחות. סירבתי. זה היה רגע של עשרים שקלים ששבר אותי.
ארזתי והתקפלתי.
אומרים שביומיים הקרובים יהיה השרב הראשון לעונה.
אני כרגע במיטה עם מזגן, גרביים ושני בקבוקי חימום. אולי בתי קרקע הם תמיד קרים במיוחד.
אולי העשור האחרון בחיי קר במיוחד. אני עומדת לסיימו בשבוע הבא.
העשור שאחריו יהיה יותר שמח. אני מבטיחה. אולי כך בהבטחה זו אצליח לכבות את המזגן ואת האור ולהירדם. סוף סוף.
.
B5745542-4BE8-46A2-93FF-0F273DD565DCAF0DD04E-2C4D-47B1-A278-23ED62D70F815E514D73-11EF-4E09-B4BD-AF1AAA91DAFAA93B0D88-9305-46AB-9B7F-06195818110C
..
..

שביל החמציצים

הכלבלב שלי מאד מתרגש כשאנחנו מתכוננים לצאת לטיול ומאד מתאכזב כשמגלה שאין מצטרפים. אחרי השביל הראשון של הגינה הציבורית הקרובה הוא נעמד ומסרב לזוז. ארבעת הקילו שלו נהפכים לארבע מאות קילו של עיקשות חמורית. אבל אני חייבת להגיע לשביל החמציצים ואני לוקחת אותו בידיים ומניחה אותו בתחילת השביל. השביל הזה מופיע פעם בשנה בחורף, לחודש או חודשיים. שביל קטן קסום ובודד למדי. השמש של היום הזריחה את צהוביותם של החמציצים שגבהו בין לילה. אפילו הכלבלב השתכנע שכדאי לו להסתובב ולפזז כל עוד השמש מפזזת. שתיים בצהרים. אנחנו אחרי חיסון וביקור אצל ההורים. אימא שוכבת משותקת במיטה. אבא צופה בסרט רומני במחשב ומריה מכינה קציצות תפוחי אדמה במטבח. אבא מצטרף. אני רוצה לשאול את אימא כמה שאלות אבל מחליטה לוותר כשאבא מצטרף. אני יושבת על כיסא הנדנדה, הכלבלב יושב עלי, כהרגלו. אני מתנדנדת ולא שואלת. אני סבתא בת 60 מתנדנדת ומתנדנדת. 

בדרך חזרה משביל החמציצים כלבלבי כבר צועד בביטחון כי השתחרר מצרכיו ופחדיו ועצם עסיסית מחכה לו בבית בסוף כל טיול. על הספסל בדרך אנחנו פוגשים שתי ילדות. אחת אומרת איזה חמוד והשנייה מרימה את רגליה וצווחת אוי איזה פחד. היא פוחדת מהכלבלב. למה, זה כמו צעצוע ואפילו יש לו בגד של בובה. את לא אוהבת בובות? היא סמורה מפחד ודאגה כשאני מקרבת את הכלבלב אל ידיה, תראי זה יעבור לך, הפחד הזה, אם רק תגעי בו. היא נוגעת בהיסוס ואומרת וואו כמה שהוא חלק.

אנחנו ממשיכים. פעם היה אסור שאביא את הכלבלב לבית של אמא. היא סולדת מכלבים. הם מגעילים אותה. היא לא יכולה לגעת בהם. כלבים גדולים תמיד יזכירו לה את הזאבים של הגרמנים. וכלב זה משהו מלוכלך. אבל לכלבלב שלי היא התרגלה. היא לא תיגע בו אבל היא שמחה כשבא לבקר. כאילו כבר קבלה שהוא ואני אחד. וזה מאד נוח. מדברים רק בענייני הכלבלב. מה אכל, מה הוא לובש, תמיד היא חושבת שירד במשקל אבל הוא שוקל אותו דבר כבר שש שנים. אני לא שואלת אותה על העבר. העבר שלי כילדתה הבכורה. אני מכבדת את זה שהיא מעדיפה לשכוח. הרבה שנים כעסתי ללא הפסקה. אכזבתי. הייתי שונה. אבל ניסיתי לרצות. להיות ילדה טובה. ציירתי יפה והיה לי כתב יד עגול ומסודר. אף פעם לא הייתי לבושה ברישול . הייתי יפה. אבל כשהתחלתי להתבגר נעשית מכוערת והחרימו אותו לא פעם ולא פעמיים. חרמות קשים מנשוא. לא היו לי חברות למעט אחת.

אני צופה כעת בחברה הגאונה- עיבוד גאוני ביותר לספר הראשון בטרילוגיה ( גילוי נאות: את הספר לא קראתי). הצילומים בסרט- כל פריים ציור מאסטרפיס. המשחק. שתי הילדות האלו ננעצו עמוק בלבי. הילדה הגאונה, לילה, מזכירה לי מפגש משנה תודעה כזה שהיה לי בערך באותו גיל עם ילדה שאימצה את הילדה השקופה שהייתי ופילסה לי את הדרך לעולמות אינטלקטואלים רוחניים הזויים ביזארים על קצה האי שפיות. היא סחפה את תמימותי לחדרי האמת הקרה של הקיום האכזר.

אני מצרפת ציור מתוך תערוכה שהתקיימה לפני כעשרים שנה, ציורים על ניירות מקופלים, כל ציור קשור לשאלה ששאלתי את עצמי. העבודה שבחרתי לצרף לכאן בהשראת תצלום של אמי בת גילם בערך של הילדות ב״חברה הגאונה״ , לבושה באופן דומה, עם הבובה והעגלה, והמבט ההוא, כאילו שידעה שזה היום האחרון בו תשב בחנות של אבא שלה לפני שתישרף ע״י הגרמנים.

מוזרים החיבורים שמלכדים כמה נשמות להפוך למשפחה ולעבור יחד מסע חיים מאתגר. לרוב אנחנו שוכחים שזה מסע וזה אתגר וכולנו במשחק תפקידים כדי אולי לתקן משהו. ואנחנו מעדיפים לכעוס ולהרגיש אשמה ושנאה עצמית ולתת כל כך הרבה משקל לקטנות היומיומיות במקום לגבוה ולזכור שבאנו לכאן, למקום לא מושלם, לעשות עבודה . גם כשכואבות השיניים,,,,

לילה טוב


פטוניית לילה

שחורה

קרועה

מעובדת

מושלמת

אוורירית

דחוסה

נוכחת

בלתי אפשרית

זו מול זו

1. צבעי מים

2. צילום מעובד


ויקיפדיה: מסע

תהליך כתיבת ערך לויקיפדיה הוא מסע, הליכה הלוך ושוב, טיפוס וגלישה, חפירה עמוקה עם שמחת מציאת פיסת מציאה, שלפעמים מתחברת לפיסה אחרת ולפעמים לא, ואז פאזל גדול נפרש על מפה שישים שנות חיי ( כמעט) וצריך להחליט מה כן ומה לא, לצמצם, לתמצת, לזקק, לבדוק שוב ושוב, לקבל אישורים מהנהלת ההנהלות ולשחרר למרחבי הרשת יודעת כל.
הייתה לי הזכות הגדולה לעבוד עם העורך המסור, האינטליגנטי, הנדיב, הפתוח, הגמיש אך גם קפדן ודייקן, הטוב ביותר שיכולתי לבקש (ובאמת בקשתי) Noam Dovev. תודה ענקית לך נעם.

והנה הקישור איריס איריסיה קובליו ויקיפדיה


גיבורים שעפים כמו הקופים הקדושים

*
מכירים את האפוס ההינדי "הראמאיינה" (Ramayana)? סיפור החטיפה של סיטה ע״י השד ראוונה וכליאתה שנים לא מעטות בעבי יער של אי מרוחק. בקיצור, סיטה היתה אהובתו של יורש העצר הצעיר ראמה והיא הצטרפה אליו לתקופת נדודים ביער. אליהם מצטרף גם אחיו האוהב של ראמה כדי להגן עליהם מתלאות היער. אבל הפאשלה לא מאחרת להגיע וסיטה נחטפת ע"י ראוונה הרשע. אל סאגת החיפושים מלאי היאוש והפציעות והצער מצטרפת חבורת הצלה, קופים, כשבראשם הקוף הנומאן, שמגלה אהבה ונאמנות גדולים מהחיים לראמה ומפעיל את כל יכולותיו העל אנושיים כדי להציל את סיטה מיד חוטפה ואת החבורה הפצועה והמיואשת (רמה ואחיו). הקופים האלה, מסתבר, קופצים למרחק כה רב עד שנראים כיכולים לעוף. כלומר בשבילה ובשבילם, היפה והחבורה, הם עפים. הנומאן משחרר את סיטה מזרועות חוטפה, לא שוכח לעצור בדרך כדי לקטוף צמחי מרפא לראמה וחבורתו הפצועים והמעולפים, מחזיר אליהם את סיטה והאיחוד מתרחש ומסתיים בהצהרת אהבה ונאמנות של הקוף הנומאן לזוג הנצחי רמה וסיטה. הקוף הופך לסמל הנאמנות והמסירות והזוג ממשיך הלאה ומתמודד עם ספקות בדבר טוהר בתוליה של סיטה, לאחר תקופה לא מבוטלת של שבי. 
אני לא יודעת איך מסתיימת סדרת הטלוויזיה "בשבילה גיבורים עפים" ויכול להיות שהדמיון שלי עף רחוק מדי בהשוואת שני הסיפורים הללו, ההודי והישראלי. מי זו סיטה ומיהו החוטף שלה זה ברור. הכל מתרחש ביערות דרום אמריקה, דומה לדרום הודו וסרי לנקה. חבורת הקופים בסדרה מורכבת מהמאצ'ואים הישראלים היוצאים לחפש אחריה, כשבראשם החבר לשעבר של של יעלי: אביב.  אני עוד לא סגורה על האם אביב מייצג את ראמה, או שמא הימלר יפה התואר, העומד למות בקרוב. האח הנאמן שמצטרף לחבורה הוא דובי כמובן וכנראה בנדה הוא הנומאן הקוף הנאמן. בנדה חי בדרום אמריקה מזה שנים, למד על בשרו גמילה ואהבה אחרי טראומה צבאית כחייל ישראלי והוא הגשר בין שלושת הישראלים (שגם הם בפוסט טראומה) שיוצאים לחיפוש אחרי יעלי.
עוד קופים כאלה וכאלו מתגלים בדרום אמריקה, סוחרי הסמים ושומריהם, ובישראל, חברי וחברות המשטרה הקשוחים. מי בעד מי, מי נגד מי, איך תסתיים הסדרה?-  לא קראתי את הספר שעליו מבוססת הסדרה (האם הסופר נפגש בחייו בראמאיינה?) אבל את האפוס "הראמאיינה" למדתי שנים רבות, טיפין טיפין, במפגשי לימוד בדרך היוגה. את הקוף הנומאן ציירתי כמה פעמים, בהשפעת האמנות ההינדית. והוא במיוחד נגע ללבי.
זהו, עפתי רחוק? 
*
הנומאן עף 1.jpg

איריס איריסיה קובליו , שרי הנומאן, 2006, צבעי מים.

*

Handler

הרמאיינה

*

Hanuman-3

הנומאן, ראמה, אחיו והקופים

*

photo_2018-05-14_00-25-13.jpg

נינט סיטה והגיבורים העפים

*

שיר אהבה לראמה  

 

*


קורסים באקוורל

971724_10201872082988544_1918770068_n

בשעה טובה מתחדשים שעורי הציור שלי במלואם, בהרצליה:

קורסים באקוורל (צבעי מים) בסיס (למתחילים) בימי ראשון בבקר ובערב

קבוצות לממשיכים ומתקדמים בימי שני ושלישי בבקר

שעורים פרטיים בימי רביעי וחמישי, בשעות גמישות.

השיעורים בסטודיו ביתי, מלא בהשראה וקסם, קבוצות קטנות (עד 5 אנשים), חניה בשפע.

בהנחיית איריס איריסיה קובליו, מאסטר באקוורל.

טלפון: 0528730367

IMG_1622

מאירה מוסתרת 1

IMG_0390

1

IMG_0273

S/W Ver: A0.03.24R

בשיעור 1

 


שביל

השביל הגיע לקו הסיום. היו בו כל עונות השנה ורבים מעונות הנפש. הוא היה חשוף ויבש, בוצי ומלבלב, קוצי ורב יופי. לפעמים יכולתי ללכת בו לאט ולפעמים רק להביט בו מבחוץ. ידעתי שהוא שביל אבל רק כשהגעתי לקיצו יכולתי לראות את מקומו במפה המפותלת של חיי

מתחילה שביל חדש. האם יהיה זה עוד שביל? או אולי כביש? כביש מהיר

הציורים האחרונים מגבעת עדה, אפריל 2018

img836.jpg

img838.jpg

img840.jpg

img839.jpg

img837.jpg

_


נחל עדה

ימיו האחרונים של נחל עדה שבגבעת עדה, לשנה זו, הם גם ימי מגוריי האחרונים כאן, בסמיכות לטבע הזה. בשבעת החודשים שאני כאן ציירתי כמאה אקוורלים. את רובם מצילומים שצלמתי בטיוליי  עם כלבי סקאיי (בדרך כלל הצטרפנו ליעל עם כלבה רם, ששמחו לגלות לנו שבילים חדשים לבקרים ולשקיעות..)

לצייר בטבע תמיד הייתה משאת נפש אותה ממשתי בעבר פעמים רבות. בכל יציאה לחופש טבע בארץ או בח"ול הייתי מוצאת מקום מוצל "ובטוח" לי וכלי העבודה שלי. אבל תמיד חלמתי שיום אחד אגור מרחק פסיעות אחדות מטבע פראי ומדי יום אצא לצייר. השנה החלום הזה התממש אבל היכולת שלי לצאת ולשבת בשקט ובביטחון בטבע היפה שכאן  נעצרה.

חם מדי. קר מדי. יבש מדי. בוצי מדי. עוקץ מדי. רועש מדי. נושך מדי. נושב מדי. מייגע מדי, מטריד מדי, ועוד מדי-מדי. בכל יום אמרתי מחר אמצא. בעצם מצאתי רק מקום אחד וישבתי בו רק פעם אחת.

בחדרי הקטן, אחרי הטיולים, פתחתי את שללי, שהיה צרור היטב במצלמת הטלפון, ובעמל יומיומי ציירתי מבלי לשבוע. בחורף כשבקע הנחל הזה, עם צפרדעיו, יתושיו, מפליו הקטנים וריחותיו השונים חששתי שלא אוכל לצייר את הקסם הזה, שהזכיר לי את נחל ילדותי בתל אביב, הנחל שבמקומו "זורם" היום כביש איילון, ומחשבות על מה זוכרים ומה ממציאים כדי לשרוד.

גבעת עדה 108גבעת עדה 107גבעת עדה 106

גבעת עדה, אפריל 2018, בין יום השואה ליום הזיכרון.


%d בלוגרים אהבו את זה: