קטגוריה: איריס קובליו

מריה, בקצרה

שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019

66386032_358231888192451_343165494653616128_n.jpg

(מריה הכי אהבה את השמאלי)

 


60 שנות הולוגרמה

אימהות צעירות שיולדות כמה שנים אחרי טראומת השואה, העלייה לארץ מוכת הפוליו, נדבקות מחלימות ויולדות , לא יכולות שלא לטעות. ובכלל, אימהות תמיד טועות. בלתי אפשרי להיות אימא מושלמת בכל נסיבות שהן, במיוחד בנסיבות אמי. מחר לפני 60 שנה נולדתי בשבוע ה- 42 של ההיריון, לאחר זירוז קצר.  הייתה זו שעת צהרים ואף אחד לא היה עם אמי בחדר הלידה השוקק של בית החולים ״הקרייה״. אבי הסיע אותה לבית החולים בבוקרו של אותו יום, פתח לה את דלת המכונית והיא צעדה לבדה לחדר המיון. הוא נסע לעבודה. לא היו אז טלפונים ואני תוהה איך הודיעו לו. מתי בא לבקר. איפה היו סבתותיי? אולי מחר אשאל. הסיפור היחידי שסופר לי קשור למוצא שמי: חברתה של אמי הביאה לה פרחי איריסים ( באותו יום או למחרת?) ומששאלה אמי לשמם בעברית, התלהבה והחליטה: איריס.

מאז אני מפלסת דרך רצופת אתגרים.

לפני כעשור הוספתי את השם איריסיה לשמי בתעודת הזהות. הרגשתי שאני צריכה בית הורי אוניברסלי, שם שיזכיר לי שהכל ("המציאות") כאן מתקיים על במה כביכול, מחזה שמוקרן מתוך מצבור אינסופי שנערם בראשי, תנועה בלתי פוסקת שתיעצר בבוא הזמן הנכון בו יורם המסך בראש ותתגלה תופעת  ההולוגרמה בנוכל גם למחקה.

שם המשתמש שלי בבלוג הוא הולוגרמית. יצרתי את הבלוג עם שמו לפני כשעשר שנים בעקבות רגע שראיתי את חיי כהולוגרמה. ולתוך זה נולד הצורך לשם איריסיה. מאז תופעת החיים כהלוגרמה מסתתרת לרוב ועל המסך מוקרנים החיים שנראים מציאותיים יותר מתמיד בשלל מופעיהם המעצבנים, מצחיקים,מאכזבים, מקנאים, פורחים, דואגים וכו וכו׳ וכל מה שנותר זה להמשיך ולחכות בסבלנות (פעילה) להתפוגגות המסך.

ואם נחזור לאימא שלי אני מאחלת לה שיחזרו אליה כל רגעי השמחה האמיתית שהיו לה בחייה ויתייצבו לפניה בפרק הסיום של קיומה בגלגול החיים הזה. ושלא תדע עוד כאב וצער

השבוע הראשון שלי

.

מתוך התערוכה שפת אם 2009

.

מתוך התערוכה ״שפת אם״ 2009

.

יום הולדתי הרביעי

.

תלמידות שלי חוגגות לי 60


פרחים חדשים וטקס

כדי ללבב קצת את העיניים (למי שצופה בי), מבלי להזכיר את אווירת ה blue  שסובבה אותי לאחרונה, הנה כמה אקוורלים חדשים

פוקסיה מתפרעת.jpg

52970923_2601419229930872_5719647869804216320_n.jpg

puja flowers.jpg

ותמונות מיוחדות מטקס יומהולדת  במסורת ההינדי העתיקה בנעשה בביתה של נורית זרחי. הטקס לווה בפרחי השדה האחרונים שליקטתי וציירתי

IMG-1109IMG-1102

 

 


הבזאר

בחורף 2014 היה לי כל כך קר עד שחשבתי שזהו החורף האחרון. שאני חייבת לעשות משהו קיצוני. לשנות מקום פיזי. וברור שנפשי. כתבתי את זה
3E04B1AC-15F1-4AC7-9DEB-EE5D72D58EDA.jpeg
זהו השיר האחרון שסוגר את ספר השירים הראשון והיחיד שלי עד כה.
השירים בספר נכתבו כמעט כולם באותה שנה וברובם מרומזת בדידות גדולה ואכזבה. הייתי בת 55 ונדמה  היה לי שזהו ספר סוגר חיים.
לא בטוחה שממש שמים לב לזה במבט ראשון. הספר משובץ באקוורלים קטנים שלי, מאד פיוטיים, נופים לעופף בהם. דפי הספר בצבע קרם נעים לעין ומנחם למגע. ספר קטן, דקיק יחסית, עם כריכה קשה כמו פעם. המודל שלי היה ספרו של הרמן הסה ״ נדודים״ בלוויית ציוריו הצנועים והנוגעים ללב.
מאז עברו חמש שנים.
עדיין קר לי. בחורפים. בחורף הזה אני בטוחה שהכי קר לי בעולם. ידיי מכחילות פתאום ומפרקיי מרגישים כאילו סכיני קרח ננעצים בהם עמוק.
רוב הזמן, כך נדמה לי, אני מכורבלת בין התנור לבין הבקבוק המחמם.
אבל לא רואים את זה ( מי שמתעניין) אלא רואים ציירת של פרחים צבעוניים באקוורלים קסומים, פה ושם כמה פורטרטים ( את הקשים אני מפרסמת רק במעגל סגור מצומצם), הרבה צילומי טבע, אור ועוד אור ועוד אור( כמו צחוקם של תלמידיי) . הקור מתחבא מאחורי השורות כביכול.
ולמה נזכרתי?
כי לפני כמה ימים נערך מן בזאר יום האשה כזה בשכונתי. נעתרתי לאחר חיזורים נישנים להציג כמה מהאקוורלים שלי ואת ספר שיריי. להציג למכירה.
בחרתי כתריסר אקוורלים קטנים שדאגתי למסגר באופן מכבד, פרשתי מפה על שולחן מתנ״ס ועליה שישה ספרים , כמה ציורי פרחים, נופים קטנים ולקט זעיר של פירות קיץ. השולחן שלי היה כה יפה. זו היתה הפעם הראשונה שהיה לי דוכן. צילמתי אותו. החלטתי שמכיוון שזהו באזר אמכור גם אני ״ במחירי בזאר״.
זה לא עזר.
במיוחד.
התור אצל המניקוריסטיות היה הכי גדול ובולט. בדוכן התכשיטים הזולים היתה תכונה רבה. מדדו נעלי עקב וכל זרי הפרחים נחטפו במחירים מופקעים. חייבת לציין שהקפה והקורסון שקניתי בפינת הקפה היה מצויינים. שתי חברות באו להיות אתי. שני ציורים קטנטנים  של פרחים מכרתי במחיר חולצה במבצע ושני ספרים במחיר כדור גלידה איטלקית.
אישה אחת באה ורצתה לקנות ספר. היה לה שטר הכי קטן שיש ושטר בינוני. לא היה לי עודף מהבינוני. אז היא רצתה שאמכור לה בקטן. מסביב היו דוכנים רבים שאפשר היה לפרוט בהם כל שטר שהוא. אז לא תעשי לי הנחה, שאלה? ישראלים אוהבים הנחות. סירבתי. זה היה רגע של עשרים שקלים ששבר אותי.
ארזתי והתקפלתי.
אומרים שביומיים הקרובים יהיה השרב הראשון לעונה.
אני כרגע במיטה עם מזגן, גרביים ושני בקבוקי חימום. אולי בתי קרקע הם תמיד קרים במיוחד.
אולי העשור האחרון בחיי קר במיוחד. אני עומדת לסיימו בשבוע הבא.
העשור שאחריו יהיה יותר שמח. אני מבטיחה. אולי כך בהבטחה זו אצליח לכבות את המזגן ואת האור ולהירדם. סוף סוף.
.
B5745542-4BE8-46A2-93FF-0F273DD565DCAF0DD04E-2C4D-47B1-A278-23ED62D70F815E514D73-11EF-4E09-B4BD-AF1AAA91DAFAA93B0D88-9305-46AB-9B7F-06195818110C
..
..

תמרים

הגסיסה הזו בבית
לא ידוע לי על מקרים אחרים בדורות המשפחתיים
בכל יום פצע חדש. והריח מחריף.
הרופאה הצעירה יושבת על קצה המיטה וממלאה לה טפסים לקנאביס
סוף סוף היא מסכימה אבל לא בטוחה שיעזור. שאכן תשתמש
ואני מתנדנדת על כיסא הנדנדה הירוק
בזרועותיי הכלבלב שטומן ראשו בחיקי, ממש בחיקי, והטלפון המציל. אצבעי עולה ויורדת בדפי הפייסבוק, האינסטגרם. גוגל
איך אומרים תמרים ברומנית. גוגל מתרגם מיד. למה תמרים? כי הכנתי עוגת תמרים ותפוחים בשבילם. כי היא אמרה פעם שהיא אוהבת. ואני
בכל פעם מנסה מחדש
אז גם מריה קבלה פרוסה מהעוגה וניסיתי להסביר לה מה זה תמרים. אבא ואימא לא ידעו איך אומרים תמרים ברומנית. כנראה ברומניה לא היו תמרים. אני מסבירה לה שזה עץ גבוה עם פירות קטנים חומים וצהובים מתוקים ומציירת עם ידיי באוויר עץ דקל עם ענפיו היורדים.
הרופאה משתדלת להיות עדינה ומתחשבת. היא צעירה. מאד צעירה. אני תוהה אם היא מזועזעת בתוכה. 
היא אפילו אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא רושמת קנאביס.
הסברתי לה כמה עניינים בנושא. גם אני התוודעתי אליהם לאחרונה.
בנסיונותיי להקל.
_
 ציור לא גמור. כנראה. רגע של חיוך (מהפוסט הקודם)
_
52911326_396562340902306_307457471562121216_n.jpg

שביל החמציצים

הכלבלב שלי מאד מתרגש כשאנחנו מתכוננים לצאת לטיול ומאד מתאכזב כשמגלה שאין מצטרפים. אחרי השביל הראשון של הגינה הציבורית הקרובה הוא נעמד ומסרב לזוז. ארבעת הקילו שלו נהפכים לארבע מאות קילו של עיקשות חמורית. אבל אני חייבת להגיע לשביל החמציצים ואני לוקחת אותו בידיים ומניחה אותו בתחילת השביל. השביל הזה מופיע פעם בשנה בחורף, לחודש או חודשיים. שביל קטן קסום ובודד למדי. השמש של היום הזריחה את צהוביותם של החמציצים שגבהו בין לילה. אפילו הכלבלב השתכנע שכדאי לו להסתובב ולפזז כל עוד השמש מפזזת. שתיים בצהרים. אנחנו אחרי חיסון וביקור אצל ההורים. אימא שוכבת משותקת במיטה. אבא צופה בסרט רומני במחשב ומריה מכינה קציצות תפוחי אדמה במטבח. אבא מצטרף. אני רוצה לשאול את אימא כמה שאלות אבל מחליטה לוותר כשאבא מצטרף. אני יושבת על כיסא הנדנדה, הכלבלב יושב עלי, כהרגלו. אני מתנדנדת ולא שואלת. אני סבתא בת 60 מתנדנדת ומתנדנדת. 

בדרך חזרה משביל החמציצים כלבלבי כבר צועד בביטחון כי השתחרר מצרכיו ופחדיו ועצם עסיסית מחכה לו בבית בסוף כל טיול. על הספסל בדרך אנחנו פוגשים שתי ילדות. אחת אומרת איזה חמוד והשנייה מרימה את רגליה וצווחת אוי איזה פחד. היא פוחדת מהכלבלב. למה, זה כמו צעצוע ואפילו יש לו בגד של בובה. את לא אוהבת בובות? היא סמורה מפחד ודאגה כשאני מקרבת את הכלבלב אל ידיה, תראי זה יעבור לך, הפחד הזה, אם רק תגעי בו. היא נוגעת בהיסוס ואומרת וואו כמה שהוא חלק.

אנחנו ממשיכים. פעם היה אסור שאביא את הכלבלב לבית של אמא. היא סולדת מכלבים. הם מגעילים אותה. היא לא יכולה לגעת בהם. כלבים גדולים תמיד יזכירו לה את הזאבים של הגרמנים. וכלב זה משהו מלוכלך. אבל לכלבלב שלי היא התרגלה. היא לא תיגע בו אבל היא שמחה כשבא לבקר. כאילו כבר קבלה שהוא ואני אחד. וזה מאד נוח. מדברים רק בענייני הכלבלב. מה אכל, מה הוא לובש, תמיד היא חושבת שירד במשקל אבל הוא שוקל אותו דבר כבר שש שנים. אני לא שואלת אותה על העבר. העבר שלי כילדתה הבכורה. אני מכבדת את זה שהיא מעדיפה לשכוח. הרבה שנים כעסתי ללא הפסקה. אכזבתי. הייתי שונה. אבל ניסיתי לרצות. להיות ילדה טובה. ציירתי יפה והיה לי כתב יד עגול ומסודר. אף פעם לא הייתי לבושה ברישול . הייתי יפה. אבל כשהתחלתי להתבגר נעשית מכוערת והחרימו אותו לא פעם ולא פעמיים. חרמות קשים מנשוא. לא היו לי חברות למעט אחת.

אני צופה כעת בחברה הגאונה- עיבוד גאוני ביותר לספר הראשון בטרילוגיה ( גילוי נאות: את הספר לא קראתי). הצילומים בסרט- כל פריים ציור מאסטרפיס. המשחק. שתי הילדות האלו ננעצו עמוק בלבי. הילדה הגאונה, לילה, מזכירה לי מפגש משנה תודעה כזה שהיה לי בערך באותו גיל עם ילדה שאימצה את הילדה השקופה שהייתי ופילסה לי את הדרך לעולמות אינטלקטואלים רוחניים הזויים ביזארים על קצה האי שפיות. היא סחפה את תמימותי לחדרי האמת הקרה של הקיום האכזר.

אני מצרפת ציור מתוך תערוכה שהתקיימה לפני כעשרים שנה, ציורים על ניירות מקופלים, כל ציור קשור לשאלה ששאלתי את עצמי. העבודה שבחרתי לצרף לכאן בהשראת תצלום של אמי בת גילם בערך של הילדות ב״חברה הגאונה״ , לבושה באופן דומה, עם הבובה והעגלה, והמבט ההוא, כאילו שידעה שזה היום האחרון בו תשב בחנות של אבא שלה לפני שתישרף ע״י הגרמנים.

מוזרים החיבורים שמלכדים כמה נשמות להפוך למשפחה ולעבור יחד מסע חיים מאתגר. לרוב אנחנו שוכחים שזה מסע וזה אתגר וכולנו במשחק תפקידים כדי אולי לתקן משהו. ואנחנו מעדיפים לכעוס ולהרגיש אשמה ושנאה עצמית ולתת כל כך הרבה משקל לקטנות היומיומיות במקום לגבוה ולזכור שבאנו לכאן, למקום לא מושלם, לעשות עבודה . גם כשכואבות השיניים,,,,

לילה טוב


בסוף קניתי נרקיס

זו עונת הנרקיסים עכשיו. ואני נוסעת הרבה לצפון (הסבתא שבי). ואין שם ממש נרקיסים. אבל ישנו נוף מפעים של הגליל התחתון. ועכשיו גוונים גוונים שלי ירוק מוחקים את זיכרונות הקיץ. יותר קשה לי לצייר ירוקים. אני מעדיפה את היובש האפור חום חרדלי סלעי בציור, אבל בשהייה בטבע הירוקים הם סמי הרגעה שעושים לי את זה.

אז סוף סוף יצאתי פיזית לטבע לצייר. מצאתי מקום מופלא מול תבור טבול באלפי גוונים של ירוק אפור. כשהפציעה השמש פה ושם התבור נראה בצבעי כחול כהה כסוף נוצץ. כיסא הציור שלי, שהעמדתי על יד המכונית, שקע בעשב גבוה רטוב ורענן. למרות הזבובים והריח (מאחורי המתה רפת הכפר) הצלחתי לצייר שלושה אקוורלים מהירים.

כשחזרתי נזכרתי שהנחתי את בלוק הציור על גג המכונית בזמן שהכנסתי את שאר הדברים ונסעתי.
כשחזרתי לשם מצאתי את בלוק הציור על השביל הבוצי, פתוח. דרוס. שני ציורים היו מכוסים בבוץ סמיך והשלישי נעלם. 
אבל היה שווה.

אני בסלפי מרוצה מהאתנחתא:

 

IMG-4069

המקום בו עצרתי לצייר:

IMG_9514

ציור אחד שהצלחתי לשטוף ממנו את הבוץ ולשחזר (הכתמים נמרחו לכמעט אבסטרקטי שמבקש "סידור", אבל בינתיים משאירה אותו כך)

img003

מה שנשאר מבלוק הציור:

48390161_1234581996694544_8120292880393699328_n

יום לפני חיפשתי מקום לציור. זו הפנורמה המדהימה הנשקפת מקיבוץ עין דור. ירד גשם ובקושי יכולתי לעצור לצלם. אני עדיין מדמיינת שיום אחד, במרומי חיי, יהיה לי סטודיו רחב ידיים במרחק נשימה מכל זה, ואוכל לצייר על קנווסים גדולים את ההרים והעמקים של נשמתי.

IMG_9500

ואת אלו צילמתי מהמכונית בדרך באיזור כפר קיש

IMG-4073 (1)IMG-4072IMG-4071IMG-4070

 

ובלילה שאחרי, בהרצליה, ישנתי 12 שעות רצופות.

בבקר קמתי וקניתי עציץ נרקיסים במשתלה המקומית.

לא מפסיקה להסניף.

מקווה שיחזיקו מעמד עד השבוע לשעורי הציור.

IMG-4075


זערורי בוקר

הרהורי בוקר לפני שיעור ציור

חסרת מנוחה. מעבירה דברים ממקום למקום. בית שיש בו הרבה שולחנות בכל מיני
וריאציות. וכיסאות שונים. הכל מתפרק וניתן להרכבה מידית. כמו חיי. בערך.
ממלאה, מרוקנת. נמרצת מעט, בוהה הרבה, או להפך. מתקשה לספור. לסכם. אבל
מדי פעם עוצרת ומנסה. לסכם. לאיזה צורך? זה כמו ערימות של ארמונות בחול.
להדק אותן עם מי ים ואז לעמוד מנגד ולצפות איך בא גל ואולי עוד גל ושוטף
מפורר, הורס ומותיר זערורים. זערורים. איזו מילה יפה. לפעמים מכאיבה
לפעמים מרוממת. אפשר לעשות ממנה מחרוזת ולענוד על הצוואר החשוף. מי ששם
לב יכול לראות שהוא מחובר לחזה שגם חשוף ושאינו מכסה את מה שבתוכו ובתוכו
לב שלעיתים קרובות מדי מחסיר פעימה. וכל פעימה היא זערור.
הבוקר פגשתי זערור כזה יושב על עץ ומתבונן בציפור. הציפור ידעה שהזערור
עומד לאכול אותה. אבל היא לא עפה. היא הייתה ירקרקה עם מקור כתום ורגליים
סגולות. ולפני שנבלעה באפלולית דאגותיי היא הבטיחה לי פרח גן עדן.
אני חושבת שהיום בערב יהיה פרח כזה על אחד השולחנות הנודדים שלי. אם יהיה אצלם.

46492162_411303066072660_7969935764806959104_n.jpg


פטוניית לילה

שחורה

קרועה

מעובדת

מושלמת

אוורירית

דחוסה

נוכחת

בלתי אפשרית

זו מול זו

1. צבעי מים

2. צילום מעובד


עשרה משמחי לבב

ובתוך העגמומיות-מה של אוקטובר נובמבר הנצו כמה פרחים חדשים.

אני מציירת אותם בין לבין או תוך כדי.

במבט לאחור נראה שממש נוצר אוצר. גן קטן של החלומות.

תמיד רציתי שתהיה לי גינה כזו.

של כל פרחיי המצוירים.

שהם יקומו לתחייה.

1.

אגד ורדים צבעוניים (מהסופר). צבעי מים. מיניאטורה. 

img984.jpg

נובמבר 2018

2.

לקט מהגינה השכונתית

14522876_10211057745824374_4486172875227181543_n.jpg

אוקטובר 2018

3.

היביסקוס עב גביע מחוות ההיביסקוסים בכפר ורבורג

img971.jpg

אוקטובר 2018

4.

עוד היביסקוס עב גביע (כמו הקודם)

היביסקוס עב גביע ארוך.jpg

אוקטובר 2018

5.

רקפות ליום הולדת של תלמידה. הדגמה בשיעור ציור

רקפות בחלל.jpg

נובמבר 2018

6.

ציפור גן עדן מליד הבית של סימה (מיניאטורה)

ציפור גן עדן  54.jpg

אוקטובר 2018

6.

ציפור גן עד עם היביסקוס עב גביע (ציפור גן עדן הוא הפרח האהוב עלי עלי אדמות)

ציפור גן עדן והיביסקוס עב.jpg

אוקטובר 2018

7.

ענף אחרון לעונה של בוגנוויליה סגולה מהצד האחורי של הגדר שלי

img965.jpg

נובמבר 2018

8.

לקט מהגינה השכונתית לשיעור ציור

פרחי אוקטובר 2018 1.jpg

אוקטובר 2018

9.

ליזיאנטוס מעציץ קטן שהחזיק מעמד שבוע.

img961.jpg

אוקטובר 2018

שיהיה סוף שבוע שקט ונעים ומלבלב בלב

10.

נוסף עוד אחד בינתיים:

חמציץ סגול, (מיניאטורה)

img985.jpg

נובמבר 2018


%d בלוגרים אהבו את זה: