קטגוריה: איריס קובליו

זערורי בוקר

הרהורי בוקר לפני שיעור ציור

חסרת מנוחה. מעבירה דברים ממקום למקום. בית שיש בו הרבה שולחנות בכל מיני
וריאציות. וכיסאות שונים. הכל מתפרק וניתן להרכבה מידית. כמו חיי. בערך.
ממלאה, מרוקנת. נמרצת מעט, בוהה הרבה, או להפך. מתקשה לספור. לסכם. אבל
מדי פעם עוצרת ומנסה. לסכם. לאיזה צורך? זה כמו ערימות של ארמונות בחול.
להדק אותן עם מי ים ואז לעמוד מנגד ולצפות איך בא גל ואולי עוד גל ושוטף
מפורר, הורס ומותיר זערורים. זערורים. איזו מילה יפה. לפעמים מכאיבה
לפעמים מרוממת. אפשר לעשות ממנה מחרוזת ולענוד על הצוואר החשוף. מי ששם
לב יכול לראות שהוא מחובר לחזה שגם חשוף ושאינו מכסה את מה שבתוכו ובתוכו
לב שלעיתים קרובות מדי מחסיר פעימה. וכל פעימה היא זערור.
הבוקר פגשתי זערור כזה יושב על עץ ומתבונן בציפור. הציפור ידעה שהזערור
עומד לאכול אותה. אבל היא לא עפה. היא הייתה ירקרקה עם מקור כתום ורגליים
סגולות. ולפני שנבלעה באפלולית דאגותיי היא הבטיחה לי פרח גן עדן.
אני חושבת שהיום בערב יהיה פרח כזה על אחד השולחנות הנודדים שלי. אם יהיה אצלם.

46492162_411303066072660_7969935764806959104_n.jpg


פטוניית לילה

שחורה

קרועה

מעובדת

מושלמת

אוורירית

דחוסה

נוכחת

בלתי אפשרית

זו מול זו

1. צבעי מים

2. צילום מעובד


עשרה משמחי לבב

ובתוך העגמומיות-מה של אוקטובר נובמבר הנצו כמה פרחים חדשים.

אני מציירת אותם בין לבין או תוך כדי.

במבט לאחור נראה שממש נוצר אוצר. גן קטן של החלומות.

תמיד רציתי שתהיה לי גינה כזו.

של כל פרחיי המצוירים.

שהם יקומו לתחייה.

1.

אגד ורדים צבעוניים (מהסופר). צבעי מים. מיניאטורה. 

img984.jpg

נובמבר 2018

2.

לקט מהגינה השכונתית

14522876_10211057745824374_4486172875227181543_n.jpg

אוקטובר 2018

3.

היביסקוס עב גביע מחוות ההיביסקוסים בכפר ורבורג

img971.jpg

אוקטובר 2018

4.

עוד היביסקוס עב גביע (כמו הקודם)

היביסקוס עב גביע ארוך.jpg

אוקטובר 2018

5.

רקפות ליום הולדת של תלמידה. הדגמה בשיעור ציור

רקפות בחלל.jpg

נובמבר 2018

6.

ציפור גן עדן מליד הבית של סימה (מיניאטורה)

ציפור גן עדן  54.jpg

אוקטובר 2018

6.

ציפור גן עד עם היביסקוס עב גביע (ציפור גן עדן הוא הפרח האהוב עלי עלי אדמות)

ציפור גן עדן והיביסקוס עב.jpg

אוקטובר 2018

7.

ענף אחרון לעונה של בוגנוויליה סגולה מהצד האחורי של הגדר שלי

img965.jpg

נובמבר 2018

8.

לקט מהגינה השכונתית לשיעור ציור

פרחי אוקטובר 2018 1.jpg

אוקטובר 2018

9.

ליזיאנטוס מעציץ קטן שהחזיק מעמד שבוע.

img961.jpg

אוקטובר 2018

שיהיה סוף שבוע שקט ונעים ומלבלב בלב

10.

נוסף עוד אחד בינתיים:

חמציץ סגול, (מיניאטורה)

img985.jpg

נובמבר 2018


נעימות נדירה

בערב אני צריכה לגרף את עצמי החוצה. גם היא. אחרי ביטולים ודחיות אנחנו בכל זאת יוצאות לשבת על שפת האדוות הסתוויות, כפות רגלנו בחול הקריר, מזמינות בירה, היא בהירה אני כהה, ואיזה משהו עליד חריף ומלוח. היא מספרת את הסיפור הסודי שלה ואני נשענת לאחור שואפת עמוק את רוח הים. את מצליחה לראות את הסירה ההיא באופק, היא שואלת, אני לא רואה כלום. אף לא את קו האופק. הירח העגול עדיין מאחור, מצד שמאל והמלצרית מביאה מפיות. אנחנו קמות אחרי כמה שעות והולכות לכוון המלונות שעל יד המזח עוצרות בדרך על ספסל לסגריה. אחרי זה אני נשארת על הספסל והיא מצלמת אותי. עם התיק גב ובלי התיק גב, עם הקפוצ'ון ובלי. עם משקפים ובלי. קריר. השרירים שלי קורסים ונמסים בנעימות נדירה. הירח כבר בדיוק מעל והדקלים נראים מושלמים. אני עוצמת עיניים ונרדמת לרגע. או ליותר.

44422207_10217563683268744_863323688177500160_n


חצבים

גַּם אֲנַחְנוּ רָאִינוּ אֶמֶשׁ
בְּשׁוּלֵי שְׁבִיל יַעַר
(חֲצִי יָרֵחַ שׁוֹבָב
קִפֵּץ מֵעַל הַצַּמָּרוֹת
מְכַשְׁכֵּשׁ זְנַב רֵיחוֹת שֶׁל מוֹצָאֵי חַג כָּלְשֶׁהוּ)
חֲצָבִים
צְחֹורִים וּזְקוּפִים כְּבִשְׁעַת כְּלוּלוֹתֵינוּ
נְטוּלֵי יְדִיעַת קְמִילָה וְשֶׁבֶר

_img952.jpg


ויקיפדיה: מסע

תהליך כתיבת ערך לויקיפדיה הוא מסע, הליכה הלוך ושוב, טיפוס וגלישה, חפירה עמוקה עם שמחת מציאת פיסת מציאה, שלפעמים מתחברת לפיסה אחרת ולפעמים לא, ואז פאזל גדול נפרש על מפה שישים שנות חיי ( כמעט) וצריך להחליט מה כן ומה לא, לצמצם, לתמצת, לזקק, לבדוק שוב ושוב, לקבל אישורים מהנהלת ההנהלות ולשחרר למרחבי הרשת יודעת כל.
הייתה לי הזכות הגדולה לעבוד עם העורך המסור, האינטליגנטי, הנדיב, הפתוח, הגמיש אך גם קפדן ודייקן, הטוב ביותר שיכולתי לבקש (ובאמת בקשתי) Noam Dovev. תודה ענקית לך נעם.

והנה הקישור איריס איריסיה קובליו ויקיפדיה


אהבה

זה לא משנה במה את מציירת. צריך שתהיה שם אהבה. התשוקה לצייר. אפשר למחוק. לתקן. אבל באהבה. אני חוזרת וחוזרת על זה: אהבה. עשי את זה לפעולה מודעת. זה בסדר לאהוב את מה שאנו עושים. אפילו אם החדירו בנו אחרת. עזבי את הביקורת העצמית. הרעיונות שיש לך בראש תוקעים אותה ומסתירים את האהבה שנועדת להיות. קחי את צבעי המים עכשיו ועשי רק כמה כתמים שקופים. אני יודעת שאת יודעת לצייר. שהגעת להישגים נחשבים. כמה קשה המילה הזו הישגים. הישגים של מה? אגו מעורבב בביקורת עצמית עד שנאה ורצון לכסות הכל, לשפשף, למחוק? להגיד לעצמך כמה זה לא…… אז כן. הכל כן. הכל אהבה את אהבה. את חייבת להפנים את זה. ציירי משהו ותגידי אני אוהבת את זה. אל תצמדי לאהבה הזו. הניחי בצד. הרפי מהציור אבל לא מהאהבה, וציירי עוד משהו ועוד משהו, ותמיד אמרי תודה, אני אוהבת אותך. תבראי אהבה. את יכולה. זה ירפא אותך. אנחנו לא חיים ״לנצח״. את יודעת את זה עכשיו ממש. לצער כולנו. אבל את הזמן הלא ידוע שנותר מלאי באהבה. ודרך הציור שאת כל כך אוהבת מלאי אותו שאת בטווח הדף, מצע הציור שלך, באהבה. אהבה לא טועה. אהבה מחדשת תאים מעלה אותך מעל הזמן. אוהבת אותך א׳.

*

39407822_286382605495203_3809159164282798080_n


על תנאי

בכמעט 60 שנותי עברתי מהפכות וטלטלות מעוררי השתאות למדי. אתמול קראתי כאן בפייס שיר על ההחלטות הפזיזות שהצילו את חייך (מרי אוליבר) ופעם היו אלו שרטונות שהצילו (אולב האוגה?), הובלתי במסלול של הצלחות וכישלונות (מילים נדושות), גבהים ותהומות, סיכונים מחיקות ושיחזור נמרץ. אז עכשיו אני בשחזור נמרץ? כשעברתי בפעם השנייה והשלישית בחיי הצעירים מציור למוזיקה אמר לי המורה הבוחן במבטא רוסי כבד: נו, אם לא תחליטי עכשיו לא תצליחי אף פעם. אי אפשר גם וגם. צריך להיות רציני בדבר אחד! אתם יכולים לשמוע את המבטא הכבד של המורה המכובד ההוא קודח באזני בת עשרים ושתיים? התקבלתי לשנה ב' בקומפוזיציה באקדמיה למוזיקה הירושלמית. על תנאי. סיימתי בהצלחה מרהיבה למדי. העניין הזה הזה של ״על תנאי״ המשיך להיות מוטיב ( כמו לייט מוטיב) בכל שפניתי. מקצועית, לימודית, והתקיים אף באופן סמוי ומתוחכם במערכות יחסים, החל מהיות בת ל.. ועד בת זוג ל… המאמץ הזה להיות ראויה ומוכיחה שבחרתי נכון ועד רגע המרד הגדול. המהפכה. הטלטלה שוב ושוב ושוב.

(המשך יבוא)

37512053_10216848256183514_2208705804054298624_n

צילמה דורית וידר בשיעור ציור

_

37378842_10156623031896457_6958528154088505344_n


שושנה לשוברט, לדוד ולתדר הים

1.

עומדת על ציר זמן הזוי. הוא גם מאיץ קדימה במהירות חסרת תקדים וגם לאחור. פתאום נעלמות ארבעים שנים, שלושים, עשר, מנהרות ארוכות מחישות אותי לאחור להרף עין, תמונות צלולות מן ״העבר״ מתגלמות להווה כביכול, טסות ל״עתיד״ וחוזרות למסלול. למשל
הסונטה לפסנתר בסי במול של שוברט מעיפה אותי שלושים שנה לאחור. חדר בצבעים רמברנטים, מורה צעיר, אדמוני, מדגים על גב ידי את צורת המגע בקלידי הפסנתר המאפשר להתחיל לחפור במעמקי נגינת שוברט. ופתאום הוא נשלף משם לכאן ומתערבל באצבעותי על קלידי הפסנתר העכשווי.
שוברט הוא כזה. הטרנספוזיציות (מעברי סולמות) החדות שלו מעבירות את המאזין קדימה ואחורה (וגם למעלה ולמעטה) על ציר הזמן. בעצם לנגן שוברט זה טיסות אינסופיות במסע נטול זמן. וכן, הוא מחזיר אותך בשלום לאותה נקודה שהתחלת. חלום.
בתגובה הראשונה הסונטה במלואה

36946962_10216758084089268_3228830274238283776_n

שוברט

2.

אני מאד רגישה לרעש. זה מחריף עם השנים. לרעש וריחות. לפעמים מקבלת תופעות של סינסתזיה, כשהמחיצות שבין החושים נקרעות ואלו חודרים לאלו. ממש סבל. משאית נקיון שעוברת ברחוב יכולה להוציא אותי מדעתי. אני חושבת שהפסקתי לשמוע מוזיקה סימפונית כי לא יכולתי לשאת את ריבוי הגוונים שהפכו לרעש. היתה לי תקופה ארוכה שגם לפסנתר לא יכולתי להאזין. השמיעה האבסולוטית שלי ירדה בחצי טון אבל היו זמנים שהעיליים והתחתונים היו במצבי מלחמה ושליטה וזה היה בלתי נסבל. בשנות השתיקה שלי לא האזנתי למוזיקה בכלל והשתמשתי הרבה באטמי אוזניים. רק עם שירת מנטרות חד גוניות אוזניי חיו בשלום. אחר כך גיליתי את תדרי ה Hemi Sync 
תערוכת היחיד האחרונה שלי היתה לפני שלוש שנים בגלריה "משרד" בתל אביב ובה היה גם מוצג סרטון מצגת עם ציוריי מלווים בתדרים הללו.

קישור לסרטון:

גלי קול

4

3.

בינואר 2018 החלטתי לרוקן את הבית בהרצליה ולעבור סופית לאיזור הסטודיו שכבר שכרתי קודם לכן בצפון. את רוב "הדברים״ של חיי המגוונים מסרתי עד שנותרה דירה חשופת קירות ומסמרים רבים מנשוא. בארון שבחדר השירות היו מאוחסנים, מזה שלושים שנה או יותר, חיי כמוזיקאית. התווים, היצירות שכתבתי, כלי נגינה אקזוטיים שהיו תלויים על הקירות, מחברות תווים. אמרתי: טוב, לזה כבר לא אחזור בגלגול חיי אלו. הגיע הזמן לפח המיחזור. חלק מהתווים נמסרו לשתי חברות, כלי הנגינה למשפחה מוסיקאלית ושאר כתבי היד ומחברותיי גדושות יצירותיי, התגלגלו בנחישות לפחי המחזור השכונתיים.
אבל הדברים התגלגלו אחרת.
כעבור שלושה חודשים חזרתי להרצליה עם מעט מטלטליי שנבחרו להתגורר עמי בצפון.
בלילה הראשון בדירה הריקה שמעתי צלילי פסנתר. שנים שלא יכולתי לשאת את צליליו. בלילה שלמחרת הוא שוב הופיע. הדי הדירה הריקה ביחד עם הצבע הטרי בקירות התעקשו על תדרים מעולם המוזיקה שנעלתי מאחורי מנעול ובריח. אורי פרץ את הבריח. הוא לא התכוון. גם אני לא. אבל הפסנתר המשפחתי המיותר שלהם רץ אלי בזרועות פתוחות. במהירות.
ובעניין הזרועות הפתוחות, עולם המוזיקה דאז, פותח זרועותיו לקראתי באופן שלא הכרתי במהלך שלושים שנות נסיונות ההישרדות שלי בעולם ״המקובל״ של האמנות. אבל זה סיפור אחר.
מוזר. עלומות דרכי המושך בחוטי החיים.

37049960_10216782129450387_1740598714327629824_n.jpg

4.

המאסטרית מדגימה לי את היוגה של הפסנתר.
איך לשחרר את מפרק כף היד. איך להרפות. איך הצליל הראשון מהמרחק הבלתי נראה הפנימי ביותר מגיע אל הצליל הראשוני שממנו מתגלמים כל השאר: היצירה.
בצילום: שושנה כהן מנגנת אופוס 58 של שופן ובלבי מערבולת.
תודה, על שהחיאני והגיעני למקום הזה

37129492_10216790737465582_3981427695480209408_n

שושנה כהן

 

 

 


סקונדה אבסולוטית

הייתי בת שש בערך ואני יכולה לצלול לתוך התמונות ההן ואני יכולה גם להמציא אותן או לשפץ. נראה שמתחילה במסגרת. הטקסט, המילה הראשונה שכאן ואחריה מצטרפות אחרות, מנסות להתיידד ולהתחבר להגיון קריא כלשהו. מכונית מוריס מסחרית קטנה בצבע אפור ורדרד מתכתי. הדרך משכונת מונטיפיורי לרחוב זמנהוף . אני מאירה בפנס הזיכרון על מושב הילדה. בידיה תיק תווים. זהו מרכז התמונה. במסגרת אבא מסיע ילדה לקונסרבטוריון. בתמונה הבאה: חדרי מרתף למחצה עם פסנתרים שחורים מאובקים. בכניסה שולחן גדול ואיש עגול מאחוריו. לפעמים הייתה שם אשה בלונדינית. והיו גם ארונות ברזל ותיקיות קרטון ועמודי תווים ממתכת מפוזרים בכל מקום. אבא חיכה בכניסה כשהילדה הייתה מולכת לאחד מחדרי המרתף הפנימיים. בכל שיעור היא הייתה נבחנת בשמיעה אבסולוטית ובכל פעם המורה התפעל מחדש וציחקק. לפעמים היה לוחץ חזק על הקליד, ממש מכה בו עד שהיה נשמע כסכין חדה חודרת אוזן, אבל היא הייתה מזהה. דו. סול. רה. לה במול. הוא היה מכה ברעם על מי נמוך בשתי אוקטבות שמאלה מהמרכז. ליבה ניתר אבל היא ידעה בדיוק. לפעמים היה עושה מרווח תרצה, או יותר מרושע, קווינטה! היא הייתה מזהה. אוקטבה! מזהה. סקונדה קטנה… זה צרם. שרף. היא הייתה מתאמצת, לא כי היא לא זיהתה, אלא מכאב אוזניים חריף. ואז היו ממשיכים לאיזו מנגינה אינפנטילית מתוך התווים. היא דווקא אהבה תווים. קראה אותם בקלות אבל שנאה את המנגינות. חצי השעה הייתה עוברת. בחזרה למסגרת התמונה: שוב אוטו מוריס מסחרית קטנה בצבע אפור ורדרד. ילדה במושב הקדמי ליד אבא שלה אוכלת וימפי עם קטשופ. או חמישים גרם פיסטוקים. תמיד הייתי רעבה אחרי השיעור.

אבא עם מכונית המוריס.jpg

אבא והמוריס. שכונת מונטיפיורי

לנגן 1.jpg

הפסנתר הראשון היה אורגן. 1964

הקונצרט הראשון 72.jpg

קונצרט ב-בית ציוני אמריקה. 1966

 

unnamed (3)

אני ואבא, 2018. סצינה מאשפוז ב"מאיר"


%d בלוגרים אהבו את זה: