קטגוריה: אקוורל

ששת

בדיוק לפני 9 שנים הבת שלי מצאה ארנבת בגן הציבורי בשכונה שלי. היא היתה פצועה ברגל אחת. הבת התעקשה שניקח אותה לווטרינר ולאחר הטיפול האינטנסיבי אימצנו אותה לכמה חודשים. הארנבת החלימה אך המשיכה לצלוע, לנתר, להפוך ליפיפה וענקית. קראנו לה ששת והיא היתה באה. היא נעשתה מלכת החצר. לפעמים בלילה הייתי רואה אותה עפה מעץ לעץ. חששתי שהיא תמריא לירח ולא תחזור, אבל בבקר תמיד חיכתה לי ביציאה לחצר, בין הרשת לחלון.

באמצע החורף נעשה קר מאד בחצר וחתולי השכונה היו פולשים למקום מחבואה ונוגסים בה. ביחד עם הווטרינר החלטנו שהמקום הטוב ביותר בשבילה יהיה הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב.  אחרי זה לא הפסקתי לבכות כמה שבועות עד שמצאנו את סקאיי, כלב הרוח הקטן שלי, שמתפנק עד היום תחת שמיכותיו הרכות.

לפעמים אני חושבת עליה, אם נקלטה בחברתה החדשה, אם התרבתה, אם התגעגעה כמוני.ואולי משם המריאה לירח ולא חזרה.

איריס קובליו .אקוורל 2011
איריס קובליו .אקוורל 2011
איריס קובליו, אקוורל, 2011
איריס קובליו, אקוורל 2011

ששת תוהה ותועה ושוב תוהה

איריס קובליו, אקריליק 2012

ומחליטה לברוח

איריס קובליו, אקריליק 2012

כאן היא מביטה לאחור

אבל לא בטוחה שזה מה שחיפשה

איריס קובליו, אקריליק 2013

בסוף היא נגזרה והוצמדה לקיר שמעל מקום מחבואה

שיר מתוך ספרי "מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה"

*

הַבֹּקֶר אֲנִי מְדַמָּה אֶת הַפֶּרְגוּלָה

לְעֵץ הַבּודהה

וְאֶת תְּנוּעַת הֶעָלִים לַזְּמַן לְלֹא חֲלוֹף

הִנֵּה הָאַרְנֶבֶת עָפָה

אָזְנֶיהָ כְּנָפַיִם חוֹתְרוֹת

בָּאֲוִיר לְלֹא אֲוִיר

מֵעַל הַפְּסָגוֹת הַנְּעוּצוֹת בַּשָּׁמַיִם

רַגְלֶיהָ הַפְּצוּעוֹת מְצַיְּרוֹת שָׁטִיחַ

לְרַגְלי אלוהים

*

וכאן הכל התחיל

גל מביאה את ששת

*

*

*


שלושה מהכפר

כפר קיש 2.jpg

אני רוצה לגור במקום שהוא גבוה (לא יותר מדי, גבעתי כזה) שמשקיף על שדות, גבעות והרים רחוקים או ים, שתהיה לי מרפסת פורץ' כזו  פתוחה למחצה, עם גגון, שאוכל לצייר ממנה שוב ושוב ושוב עד תום. שאוכל לצייר באוויר הפתוח כל עוד אני רואה ויכולה להניע את ידיי.

האור משתנה כל הזמן. האדמה נושמת. הצמחייה פורחת ומתייבשת ושוב עולה ופורחת, בכל פעם אחרת, צל העצים נע כל הזמן, ווריאציות השמיים, מזג האוויר, הצלילות, העכירות ואני מול כל זה.

אני לא צריכה ללכת רחוק. אין בי תשוקה להיות יחפה, להישרט מקוצים ללטף עלים, להריח פריחות. הכל כבר בתוכי. רק שקט אני מבקשת. שלוש ארבע ביום מול מרחב פתוח.

בחווה שבניו הופ, בשנות לימודיי בארצות הברית, המורה שלי ניל ווליבר ז"ל לימד אותי לראשונה את הנוכחות הזו מול הטבע. את העבודות הגדולות שלו צייר בסטודיו העצום שהיה לו במיין, אבל לחיבור הנפשי רוחני נזקק לטבע עצמו. הוא גר בטבע. היה לו רכב  שטח והיה נוסע לעומק שטחיו עד המקום בו נוצרה ההתחברות. ואז הסקיצה.

אני לא רוצה לנסוע. אני רוצה מרפסת קטנה. יציבה. עד תום.

את האקוורלים האלו ציירתי בהרצליה מצילומים שצילמתי בכפר קיש, מקום המגורים של הבת. הציור מצילום מאפשר התכנסות פנימה, חיבור לידע המבוסס על צבירה של ניסיון רב שנים באקוורל בתוספת הקשר הרגשי למקום המצויר. (לכן אני ממליצה להשתמש רק בצילומים אישיים).

מי ייתן ותתגשם משאלתי

img226.jpg

 

כפר קיש 6.jpg

האקוורל עם הבית הקטן "ביער" הוא חורבה קטנה ומתוקה הנמצאת בדרך לגן של הנכדה, מוקפת עצי אורן וברוש בכפר קיש.

 


מריה, בקצרה

שלוש סקיצות של מריה, המטפלת המולדאבית של אימא שלי. ניסיונות לתפוס את המורכבות שבתוך פניה החתומות בדרך כלל בטווח הזה שבין עדינות ומסירות לבין הר הגעש שמציץ מבין קמטי דיוקנה. צבעי מים. יולי 2019

66386032_358231888192451_343165494653616128_n.jpg

(מריה הכי אהבה את השמאלי)

 


נזירה

אחת השאלות בסדנה שאני משתתפת בה הייתה מה היה חלום הילדות שלי שלא התגשם, כלומר מה רציתי להיות כשאהיה גדולה.
רציתי להיות נזירה.
בהתחלה לא ידעתי להגיד את זה. גדלתי בתל אביב להורים רומנים נטולי כל קרבה לדת או אמונה כלשהי. אני בבירור זוכרת את עצמי חושבת שלא אתחתן לעולם. זה לא שלא התאהבתי, אבל זה היה בסיטואציות של בלתי אפשריות או איסור כלשהו. בבית לא ממש נחשפתי לאמנות נוצרית אבל בגיל 15 בערך נסעתי עם הוריי לטיול מאורגן שכלל כנסיות. זה לא היה זה מדויק עבורי, אבל משהו הדהד ונפתח, במיוחד כשהאזנו בשעורי המוזיקה בתלמה ילין למיסה ורקוויאם. הרגשתי כלפי הנזירות השחורות/ אפורות משיכה ודחייה וסקרנות, אולם בגיל 18 נפגשתי לראשונה בנזירות כתומות ומיד ידעתי שזה זה.
זו הייתה בעירה. אני חושבת שאז, בגיל 18 הייתי הכי בהקטית (דבקה) שאי פעם הרגשתי. הייתי באורות וסנוורים והרגשתי בפסגת הפסגות לרגלי אלוהים.
זה המשיך קצת בצבא אך הלך ונסגר עם השחייה הסיזיפית במערבולות של מערכות היחסים שבאו בזה אחר זה בשנות העשרים ובהמשך. מצאתי את עצמי נשואה פעמיים, אימא לבת, מנסה לקיים חיי משפחה נורמליים סבירים. גרושה פעמיים ופרודה יותר מדי פעמים.
נשאלתי ומה החלום שלך מתקופת בגרותך שלא התגשם?
לא הצלחתי להגשים הצלחה כציירת פורצת דרך ידועה ומוערכת.
ואולי לא הצלחתי בגלל שלא הגשמתי את חלום הנזירה ואני לא בייעוד שלי.
אוף הסדנאות האלה.
חופרים וחופרים ואין זהב.
רק רגבים
_

נזירה.jpg

צבעי מים 2008

Antonio da messina 1456


הבזאר

בחורף 2014 היה לי כל כך קר עד שחשבתי שזהו החורף האחרון. שאני חייבת לעשות משהו קיצוני. לשנות מקום פיזי. וברור שנפשי. כתבתי את זה
3E04B1AC-15F1-4AC7-9DEB-EE5D72D58EDA.jpeg
זהו השיר האחרון שסוגר את ספר השירים הראשון והיחיד שלי עד כה.
השירים בספר נכתבו כמעט כולם באותה שנה וברובם מרומזת בדידות גדולה ואכזבה. הייתי בת 55 ונדמה  היה לי שזהו ספר סוגר חיים.
לא בטוחה שממש שמים לב לזה במבט ראשון. הספר משובץ באקוורלים קטנים שלי, מאד פיוטיים, נופים לעופף בהם. דפי הספר בצבע קרם נעים לעין ומנחם למגע. ספר קטן, דקיק יחסית, עם כריכה קשה כמו פעם. המודל שלי היה ספרו של הרמן הסה ״ נדודים״ בלוויית ציוריו הצנועים והנוגעים ללב.
מאז עברו חמש שנים.
עדיין קר לי. בחורפים. בחורף הזה אני בטוחה שהכי קר לי בעולם. ידיי מכחילות פתאום ומפרקיי מרגישים כאילו סכיני קרח ננעצים בהם עמוק.
רוב הזמן, כך נדמה לי, אני מכורבלת בין התנור לבין הבקבוק המחמם.
אבל לא רואים את זה ( מי שמתעניין) אלא רואים ציירת של פרחים צבעוניים באקוורלים קסומים, פה ושם כמה פורטרטים ( את הקשים אני מפרסמת רק במעגל סגור מצומצם), הרבה צילומי טבע, אור ועוד אור ועוד אור( כמו צחוקם של תלמידיי) . הקור מתחבא מאחורי השורות כביכול.
ולמה נזכרתי?
כי לפני כמה ימים נערך מן בזאר יום האשה כזה בשכונתי. נעתרתי לאחר חיזורים נישנים להציג כמה מהאקוורלים שלי ואת ספר שיריי. להציג למכירה.
בחרתי כתריסר אקוורלים קטנים שדאגתי למסגר באופן מכבד, פרשתי מפה על שולחן מתנ״ס ועליה שישה ספרים , כמה ציורי פרחים, נופים קטנים ולקט זעיר של פירות קיץ. השולחן שלי היה כה יפה. זו היתה הפעם הראשונה שהיה לי דוכן. צילמתי אותו. החלטתי שמכיוון שזהו באזר אמכור גם אני ״ במחירי בזאר״.
זה לא עזר.
במיוחד.
התור אצל המניקוריסטיות היה הכי גדול ובולט. בדוכן התכשיטים הזולים היתה תכונה רבה. מדדו נעלי עקב וכל זרי הפרחים נחטפו במחירים מופקעים. חייבת לציין שהקפה והקורסון שקניתי בפינת הקפה היה מצויינים. שתי חברות באו להיות אתי. שני ציורים קטנטנים  של פרחים מכרתי במחיר חולצה במבצע ושני ספרים במחיר כדור גלידה איטלקית.
אישה אחת באה ורצתה לקנות ספר. היה לה שטר הכי קטן שיש ושטר בינוני. לא היה לי עודף מהבינוני. אז היא רצתה שאמכור לה בקטן. מסביב היו דוכנים רבים שאפשר היה לפרוט בהם כל שטר שהוא. אז לא תעשי לי הנחה, שאלה? ישראלים אוהבים הנחות. סירבתי. זה היה רגע של עשרים שקלים ששבר אותי.
ארזתי והתקפלתי.
אומרים שביומיים הקרובים יהיה השרב הראשון לעונה.
אני כרגע במיטה עם מזגן, גרביים ושני בקבוקי חימום. אולי בתי קרקע הם תמיד קרים במיוחד.
אולי העשור האחרון בחיי קר במיוחד. אני עומדת לסיימו בשבוע הבא.
העשור שאחריו יהיה יותר שמח. אני מבטיחה. אולי כך בהבטחה זו אצליח לכבות את המזגן ואת האור ולהירדם. סוף סוף.
.
B5745542-4BE8-46A2-93FF-0F273DD565DCAF0DD04E-2C4D-47B1-A278-23ED62D70F815E514D73-11EF-4E09-B4BD-AF1AAA91DAFAA93B0D88-9305-46AB-9B7F-06195818110C
..
..

עזרה להתמודד

אראם מצייר את אימא שלו ועונה: כן, זה עוזר לי להתמודד יותר טוב עם המציאות. 
המציאות. האם היא קיימת? האם היא מה שאני רואה? 
בשנים האחרונות הצילום בנישת הבלהות הזו שנקראת דעיכת הורים החליפה את הציור
אך לא.
השבוע ציירתי אחד והוא סוג של ״עזרה להתמודד״ 
ואם לא הייתי מצלמת או מציירת את סצינת ההורים הייתי או בורחת על כל אשר לי לארצות הקרח או אל האמצעים המשנים תודעה.
לפעמים אני רוצה לשקוע בחבית של יין ארומתי בורדו קהה עפיץ
לפעמים להתאבך בעשן קנאביס משובח מתוך ארובת כנסיית זהב על נהר קרח צפוני
הציור הוא לא אקט של חמלה או הבנה או אותו לב של צער ביולוגי אמורפי חם ומבוהל עד מוות
זו שליטה.
יותר לא אוסיף כרגע
mom1.jpg
ועוד באותו עניין
*
*
*

פטוניית לילה

שחורה

קרועה

מעובדת

מושלמת

אוורירית

דחוסה

נוכחת

בלתי אפשרית

זו מול זו

1. צבעי מים

2. צילום מעובד


אהבה

זה לא משנה במה את מציירת. צריך שתהיה שם אהבה. התשוקה לצייר. אפשר למחוק. לתקן. אבל באהבה. אני חוזרת וחוזרת על זה: אהבה. עשי את זה לפעולה מודעת. זה בסדר לאהוב את מה שאנו עושים. אפילו אם החדירו בנו אחרת. עזבי את הביקורת העצמית. הרעיונות שיש לך בראש תוקעים אותה ומסתירים את האהבה שנועדת להיות. קחי את צבעי המים עכשיו ועשי רק כמה כתמים שקופים. אני יודעת שאת יודעת לצייר. שהגעת להישגים נחשבים. כמה קשה המילה הזו הישגים. הישגים של מה? אגו מעורבב בביקורת עצמית עד שנאה ורצון לכסות הכל, לשפשף, למחוק? להגיד לעצמך כמה זה לא…… אז כן. הכל כן. הכל אהבה את אהבה. את חייבת להפנים את זה. ציירי משהו ותגידי אני אוהבת את זה. אל תצמדי לאהבה הזו. הניחי בצד. הרפי מהציור אבל לא מהאהבה, וציירי עוד משהו ועוד משהו, ותמיד אמרי תודה, אני אוהבת אותך. תבראי אהבה. את יכולה. זה ירפא אותך. אנחנו לא חיים ״לנצח״. את יודעת את זה עכשיו ממש. לצער כולנו. אבל את הזמן הלא ידוע שנותר מלאי באהבה. ודרך הציור שאת כל כך אוהבת מלאי אותו שאת בטווח הדף, מצע הציור שלך, באהבה. אהבה לא טועה. אהבה מחדשת תאים מעלה אותך מעל הזמן. אוהבת אותך א׳.

*

39407822_286382605495203_3809159164282798080_n


קורסים באקוורל

971724_10201872082988544_1918770068_n

בשעה טובה מתחדשים שעורי הציור שלי במלואם, בהרצליה:

קורסים באקוורל (צבעי מים) בסיס (למתחילים) בימי ראשון בבקר ובערב

קבוצות לממשיכים ומתקדמים בימי שני ושלישי בבקר

שעורים פרטיים בימי רביעי וחמישי, בשעות גמישות.

השיעורים בסטודיו ביתי, מלא בהשראה וקסם, קבוצות קטנות (עד 5 אנשים), חניה בשפע.

בהנחיית איריס איריסיה קובליו, מאסטר באקוורל.

טלפון: 0528730367

IMG_1622

מאירה מוסתרת 1

IMG_0390

1

IMG_0273

S/W Ver: A0.03.24R

בשיעור 1

 


שביל

השביל הגיע לקו הסיום. היו בו כל עונות השנה ורבים מעונות הנפש. הוא היה חשוף ויבש, בוצי ומלבלב, קוצי ורב יופי. לפעמים יכולתי ללכת בו לאט ולפעמים רק להביט בו מבחוץ. ידעתי שהוא שביל אבל רק כשהגעתי לקיצו יכולתי לראות את מקומו במפה המפותלת של חיי

מתחילה שביל חדש. האם יהיה זה עוד שביל? או אולי כביש? כביש מהיר

הציורים האחרונים מגבעת עדה, אפריל 2018

img836.jpg

img838.jpg

img840.jpg

img839.jpg

img837.jpg

_


%d בלוגרים אהבו את זה: