קטגוריה: אקוורל

גבעת עדה, חלק 1

לפני כמה שבועות עברתי לגור בסטודיו בגבעת עדה. רוב השבוע אני במקום שנמצא בשולי ישוב המוקף שדות, גבעות ויערות. הגשמתי חלום.

בכל בוקר אני מתעוררת קצת לפני הזריחה ויוצאת לתפוס את השחר, ביחד עם סקאיי, כלבלב הרוח שלי. לפני שעברתי לכאן הזדמן לי להכיר ולהתאהב במוסיקה של אמיר דדון,  ובמיוחד בשורה " תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" , ובשיר "כמו נס"… ובכלל, וכמעט ביום אחד התבהר לי שאם לא עכשיו אז אולי אין מחר. 

אחרי הקפה בגינה הפרטית , בין שיחי השושנים, אני נכנסת לסטודיו ומעבדת את הצילומים שצילמתי עם שחר ומסיימת את העיבוד במשיכות אקוורל. בספטמבר עדיין קשה לצייר בחוץ. הכל יבש ומאובק. אבל פעם אחת הצלחתי ואף לימדתי ציור בנוף, בפוסט הקודם "איך לצייר מחוץ לסטודיו".

הנה שישה אקוורלים מהשבועיים  הראשונים :

22154508_10214412787818327_349624651344940509_n

22089950_10214412785058258_695437736562161879_n

22179717_10214412788058333_6976071708454163218_o22218633_10214412788378341_4289390731851090574_o.jpg22221773_10214412786778301_7777682296116900322_nגבעת עדה 10.jpg


איך מציירים מחוץ לסטודיו

יצאנו לצייר בסביבה. השיעור הראשון שלו בטבע. איך מתחילים? סידרנו ישיבה נוחה (עם צבעי מים מתנהלים בקלות) תחת עץ רחב שעמד על גבעונת המשקיפה לנוף. בחרתי בנוף ישראלי קלאסי: שדה חרוש, מטע זיתים קטן, כמה גגות מושב אדומים המציצים בין ברושים ושיחים. השמיים היו מעט מעוננים ורוח קלה הניעה את צמרות העץ תחתיו ישבנו כמו תחת מאוורר נעים. ממה מתחילים? ביקש שאדגים, שאצייר על ידו. – קודם קובעים את הטווח. רצוי שתהיה איזו זרימת עומק "פרספקטיבה". מטע הזיתים היה מצוין למטרה הזו. מקמנו את המטע על הדף, קבענו שהגבול השמאלי יהיה בית מסוים (אותו מיותר לצייר, אבל ישמש סמן) והגבול הימני תהיינה החממות. ראינו עץ ברוש אחד שבלט בגובהו מכולם. קבענו את מיקומו על הדף, היה חשוב להכניס את השדה החרוש, שכביכול מעליו נבנה נוף המושב. הגבול שבין השדה למטעים היו קני הסוף שצמחו מערוץ נחל יבש מהקיץ. אמרתי שאין צורך לצייר את קני הסוף אחד לאחד אלא ככמה כתמי גבול.
כעבור שעה של שקט מלווה בקולות מושב (טרקטור חורש, צפרים למיניהן, רשרושי צמרות ושיחים) קפץ הטבע הרב ממדי לתוך נייר קטן דו ממדי, ואמר: הנני.
אין כמו לצייר בטבע. הפעם פינת חמד בגבעת עדה ("הבאר") המשקיפה אל מושב אביאל.

גבעת עדה 11


קורסים בצבעי מים, הרצליה. בנימינה.

השנה אלמד 4 פעמים בשבוע קבוצות לימוד צבעי מים (אקוורל)

בהרצליה: ימי שלישי ב- 10:30 בבקר, ותיקות, הקבוצה מלאה.

               ימי שני ב- 11:00 בבקר, מתחילות וממשיכות.

בבנימינה: בסטודיו ליריקה- ימי ראשון ב- 11:00 בבקר מתחילות וממשיכות

                                       ימי שישי ב- 9:00 בבקר מתחילות וממשיכות.

שעורים פרטיים בהרצליה אפשריים בימי שני ושלישי אחרי הצהרים והערב.

לפרטים נוספים: איריסיה טלפון 0528730367

או מייל: iriswari@gmail.com

מבחר תמונות:

תלמידות 7.jpg

תלמידות 1.jpg

.

פארק 1.jpg

.

DSCN5095.JPG

.

IMG_0094.jpg

.

IMG_0080.JPG

.

מדגמנת.JPG

.

למירי 3.jpg

.

סטודיו ליריקה.jpg

.

תלמידות 2.jpg

.

תלמידות 5.jpg


לצייר בטבע

הפייסבוק שואב אותנו. את המוטיבציה לבלוגים. הפייסבוק הוא היומיום, אבל הבלוג הוא הארכיון. לא על זה רציתי לכתוב, אלא להביא את מה שכתבתי בפייסבוק לפני כמה ימים, כדי לשמר את מה שהולך לאיבוד בתהומות הפייס, ולהוסיף עוד קצת על מה זה בשבילי לצייר בטבע. 

וזה מה שכתבתי:

נוסעים ונוסעים בשדות הצהובים, מחפשים צל, מקום לעצור, להניח שני כסאות, השבילים מתפתלים, יבשים, שורטים את תחתית המכונית, יש לי בחילה, נחש החרדה מתפתל מהברכיים במעלה החזה, זה שווה את זה? אני רוצה לעצום עיניים להגיע אל המקום כבר ישובה, נושמת, אוחזת במכחולים. בסוף מוצאים עיקול עם עץ חרוב, עוצרים ומתיישבים, הוא עם הספר שלו ואני מסתבכת בין המכולים וקופסת צבעי המים, רוח שרבית נעימה לרגע עד נחיל הזבובים שמסתובב בין השיער שלי לבין מחברת הסקיצות ודבורה עקשנית נעמדת על הכתם הצהוב הגדול שבמרכז הציור, אני חייבת להספיק, לא נחזיק מעמד בחום הזה, לצאת לטבע בקיץ לצייר. כל כך הרבה יופי בצהוב האכזרי הזה. בערימות הקש המסודרות, חיטת זהב דוקרת, אני רוצה לצייר את השביל אבל המכחולים של מתיזים כתמים גדולים מדי בגלל הרוח או החרדה. סוג של.

השבת הזו שוב נחפש מקום. לפי התחזית יהיה נעים. המורה של ניל ווליבר ז"ל פתח אצלי את אהבת הטבע. ההתבוננות הישירה. התרגום של המרחב, החלל לתוך עולם דו מימדי עם גבולות, בדף או הקנווס. מה ההבדל בין ציור מתמונה או ציור בטבע עצמו?- ההתמזגות. החוויה הרוחנית של אני והכל זה אחד. אין נפרדות. זה לוקח קצת זמן להתרגל לזה. האינסוף מבלבל. צריך ללמוד לאסוף את הראייה. להתרכז ולשחרר בו זמנית. להיות מובלת עם הרוח הפנימית. בארץ זה קשה. שישה חודשים חם לח ויבש מנשוא. את אהבת הטבע קבלתי בפנסילבניה, שם למדתי עם מורי ווליבר. הטבע הפנסלבני (וגם האירופאי, איטלקי, למשל) מאפשר עבודה בתוכו אבל הוא לא מעניין ועוצמתי כמו זה של ארץ ישראל. לפעמים אין ברירה אלא לעבוד בסטודיו ולהשתמש בצילומים. אבל מדי פעם צריך לצאת אל תוך הקושי הזה. לפחות לשעתיים בשבוע.

הפוסט הזה קצת ארוך כי הוא ישמש מיני ארכיון לאקוורלים, הסקיצות והצילומים מהאיזור בו ציירתי.

(ולמי שמחפש את הדמיון בין הניראות של הציורים שלי לבין אלו של מורי ווליבר- זה לא שם. זה בנביעה הפנימית.)

הראלs 302

*

הראלs 301

*

הראלs 304*

הראל  s305.jpg*

 

*

18319316_10212989195549410_3660097345270334437_o

*

18320835_10212989182909094_5556537298495233273_o

*

הראל 303s

*

הראל 309s

וכאן אני מציירת

IMG_1884.JPG

וכאן סקאיי כלבון הרוח שלנו תופס שמש

IMG_1870.JPG

סקאיי לייט

ועוד סקאיי לייט

IMG_1868.JPG

ס

וכאן שאריות של חמניות המזדקרות מתוך ים של שיבלים

חמניות בתוך ים של שבלים.jpg

חמניות

וכאן שבועיים קודם לכן, כשהרוב עוד היה ירוק ונגיש ופאסטורלי משהו

חמניות בהראל.jpg

בטרם

ועוד אקוורל אחד לסיום

18359151_10212989176468933_4375375684627033940_o

כל האקוורלים מסוף האביב 2017, איזור לטרון, בגבולות שטח קיבוץ הראל.


השושנים של ברכה

השושנים של ברכה 1.jpg

ברכה מתה. מודעה צחורה על השער המתקלף. אהבתי לעבור דרכה עם הכלבלב בטיול אחר הצהרים. גיליתי אותה לפני כשנה. בעצם קודם גיליתי את שיח השושנים שלה שהציץ מבעד לפתחי השער, בוהק בשמש הפז האלכסונית. לפעמים הייתי רואה אותה עומדת בפתח הבית הקטן שלה שהיה אחד הוותיקים בשכונה. כשהשער היה פתוח אפשר היה לראות את שיח השושנים שלה במלוא תפארתו. צבעם הכתום אדום זורח היה נדיר. לא ראיתי כמותם באף מקום. פעם אחת העזתי לצלם אותם מהר מבעד לפתחים ופעם אחת עצרתי כדי להחליף אתה כמה מילים. שאלתי לשמה והיא סיפרה לי עוד כמה דברים, חלקם נשמעו "מן העולם הזה" וחלקם לא. רציתי לבקש ממנה שושנה אחת ולא העזתי. היום עברתי שם עם לאה, השכנה שלה , שהיא לפעמים בת לוויתי לטיולי הכלבים וביקשתי ממנה שתגזוז לי שלושה פרחים למזכרת. לאה, בת ה 79, שאין לה שום עכבות בשום עניין, נכנסה לחצר וליקטה עבורי זר קטן. ברכה עזבה את השכונה בת 96. ציור אקוורל. מרץ 2017.

*

והנה כמה אקוורלים נוספים של השושנים, לאחר יום ויומיים

השונים של ברכה 2.jpg

*

השושנים של ברכה 3.jpg

*

השושנים של ברכה 4

*

השושנים של ברכה 5.jpg

יהי זכרה ברוך

והנה עוד שלושה שנוספו ביום השלושים לזכרה:

ברכה לסקיצות 1.jpg

*

ברכה לסקיצות 2.jpg

*

השושנים של ברכה 8.jpg

איריס איריסיה קובליו, אקוורל, אפריל 2017

*

*

*


הספקות שמתחת לשטיח

אז מה, בזבזתי את כל השנים האלה?- לא, ממש לא! אני עונה לחברתי הטובה ע׳. כל מה שאת עכשיו, אפילו שאת מרגישה שהתפרק השלד שלך, הוא את במיטב חייך! אנחנו בבית קפה בשולחן האחרון, בליל חורף קר, עטופות בצעיפים כבדים, מזמינות עוגת שוקולד חמה עם גלידת וניל וקצפת וכוס יין חם. הרוח משתוללת על יד ומפליא שבית הקפה בכלל פתוח בשעה שכזו. אנחנו בסוף שנות החמישים שלנו. עברנו כברת דרך, דרך חתחתים לרוב. שתינו ספקניות מלידה אבל היו פרקים שנאלצנו לטאטא את הספקות מתחת לשטיח החיים הרקום להפליא. כל אחת במקום שלה. לעיתים רחוקות היינו נפגשות. לא היינו זקוקות ליותר מזה. נולדנו תאומות אבל חיינו בנפרד, חיפשנו בנפרד, חגגנו בנפרד, התמכרנו בנפרד וכל אחת נשבתה בקסמם של מורים שונים והתרסקה בזמנים שונים.
כשאנחנו מתרסקים זה כואב, מדמם, מפחיד אימים. נראה שהכל נעצר. שהכל היה בזבוז אחד גדול. תראי, אני כבר צריכה לצבוע את השיער שלי בכל שבועיים אומרת ע׳ ,גם אני.. אז אולי אפסיק לצבוע? בשביל מה, הרי הכל עכשיו ייגמר מהר, אין לי יותר מורה וקבוצה. הם היו החברים שלי, המשפחה שלי, הבעל שלי. אחרי שהתגרשתי פעמיים, גיליתי אותם בתוך הואקום הבלתי נסבל של חיי אז. בכל השנים האלה הם מילאו אותי, הם היו הסיבה לקום בבקר, בזכותם הצלחתי לצאת לפנסיה בכבוד, לעבור דירה, לנשום. הלכתי לקבוצות הלימוד שלהם באדיקות רבה, שנה ועוד שנה ועוד שנה.. רק בשנה האחרונה נדלק בי איזה אור אדום קלוש, אחרי שבע שנים של בטחון. האור הקלוש גבר וגבר עד שנזרקתי בחוזקה אל מחוץ למה שהחשבתי לפסגת החיים. נחבטתי קשות כשהתגלגלתי במורד, לא ככדור שלג אלא כחיה פצועה שאיבדה שווי משקל והתדרדרה למה שנראה כתהום.
עוגת השוקולד החמה בלילה חורף קר מנחמת מאד את שתי הקשישות הצנופות בבית קפה נידח. היין החם משחרר פרצי צחוק כאלה שמזל שאף אחד לא בסביבה. אחרי שנרגעות מעט חוזרת הרצינות: לא בזבזת דבר. למדת שעורים חשובים ואיזה מזל גדול יש לך שהיית מסוגלת להבחין ולדייק עם עצמך במה נכון לך ומה כבר לא. שהיו לך הכוחות לצאת ולעזוב. שהיה לך האומץ לקפוץ גם אם ידעת שתחטפי מכות בדרך. המכות האלה שנחרצו על ידיך ולחייך עושות אותך יפה כל כך. הסדקים בכל מה שלמדת הם הלימוד האמיתי. הם שמאפשרים לך לגדול.
החל לרדת ברד. הרוח נושפת ושורקת, אבל בעל המקום לא מראה סימנים שרוצה לסגור. אנחנו מזמינות עוד כוס יין חם. כבר מזמן עברנו את החצות. אף אחד לא מחכה לנו וטוב שכך
הציור: אקוורל, הרצליה, גן רשל
16195916_10212009216610549_1163843547860011221_n

איריס איריסיה קובליו, אקוורל


במה להיאחז אם לא בכלנית

%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-105

הזנת כיתוב

החומר: צבעי מים

הזמן: שעורי ציור

האגרטל: מאיטליה (הוא לא מתקיים כאן בממשותו)

הקושי: תפיסת המציאות

מצב הרוח: דרוך

מצב האחיזה: מתקשה להרפות

הביצוע: בטחון עצמי שאינו מופרז בהחלט

התוצאה: מלבבת למדי

היכולת להסביר: יורדת מתחת לאפס בשעות הלילה

הלילות: ארוכים מנשוא

הזמן: סוף נובמבר 2016

הצבעים: צבעים

הטקסט: ככל הנראה מיותר

%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%9c%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa

ובשולי הדברים:

שעורים בצבעי מים, יחידים וקבוצות קטנות, בסטודיו ביתי. בהרצליה.

תמונות משעור ציור "אקוורל הכלנית", 2016

 

 

 

 


קפסולת האושר

היא באה מהעץ. היא שקופה ויורדת אלי לאט, יש לה גרגרים ירקרקים. אני נשענת לאחור ופותחת מעט את פי. היא מתיישבת בין שיניי הקדמיות ואני מהדקת אותן קלות. גרגר אחד משתחרר ומתגלגל על לשוני. אני עוצמת את עיניי אבל באותו רגע שומעת את קול הצופית שמתיישבת על הענף הקרוב. ואני פוקחת אותן לרגע ועינינו מתמזגות. גרגר האושר הראשון כבר הגיע לפיקת הגרון ואני מנסה לשאוף אותו פנימה. משפחת מחשבות שעומדת על כיפת הראש מצחקקת עלי ואני לא מצליחה לשאוב. אני מרימה את ידי לגרד בכיפת הראש. קליפת הפצע שהתייבשה שם שוב מדממת קלות וזהו האות לפלישת המשפחה במורדות הפנים. הם נכנסים דרך חורי האף וסותמים את פתחי כניסת האוויר. אני מתעטשת שלוש פעמים. חלק מהם עף החוצה אבל כמה הצליחו להגיע אל הפיקה, היכן שהגרגר הירוק תקוע ומנסים לבעוט בו. הגרגר הירוק חזק למדי וקשה להזיז אותו אבל הוא תקוע ולא מסוגל לשחרר את ירקרקותו המענגת במורד הגרון אל החזה, המקום שאם יגיע אליו, אדיו יימסו את כל שאריות המחשבות המחבלות.

והזמן כנראה עובר. ציפור הצופית כבר עפה לעץ אחר והחושך ממהר לרדת. בפי עדיין מהודק משהו. אני מוציאה אותו ורואה שזו לא הקפסולה אלא סגריה שכבתה כי נחדלה מעישון. אני מניחה אותה במאפרה, כמעט בשלמותה, וקמה מהכיסא. השעה רבע לחמש בנובמבר וטרם ירד גשם. 

 

full-moon-mood

איריסיה Iswari, טושים וצבעי מים, נובנבר 2016


כתם הרקפת

רקפות. הבטחתי לכתוב משהו אחר. כי לצייר רקפת זה כל כך מִשְתֵּלָתִּי, כך אמרה לי פעם תלמידה. רק לא פרחים. ועוד ממשתלה של מקדימי עונה מלאכותיים. מה כבר אפשר לחדש בזה, היא אמרה, עדיף לצאת לסלעים שביער. אבל היה קיץ והיינו בהרצליה ובהרצליה אין יערות ובמקום המשתלות צמחו מגדלים, לכן רקפות יש רק ב"טיב טעם" ובשבילי רקפות זה  זיכרון של טעם של פעם עם טיב שאבד.

אבל הוא, שהגיע היום, כן הסכים לרקפות. התנצלתי שהן מהמכולת השכונתית. אבל הן תמיד מרגשות, הוא אמר. בזמן שנשאר לסיום השיעור, תתרגל רקפות מהירות, ראה איך הן מזדקרות מעל התפרחת, עדיין זקופות מהחומרים המשמרים שנותנים להם בחממות, טרם איבדו את צבען ובכל זאת מרכינות ראש בהבעה העצובה הזו של בדידות קיומית, אמנם הן בקבוצה, אבל כל אחת, גם אם נוגעת בשנייה, מעודנת אל תוך עצמה, בסגפנות כלואה. נכון, יש להן כתר נישא, שנע בין עשרות גוונים של ורוד לבן ארגמן ובתחתית הכתר כמו שפתי פה, תמיד ראיתי בפה הזה של הרקפת שפתיים חשוקות, כמו מנסות להסתיר כאב בלתי נסבל. 
 _
ננסה להתחיל מהרוח. רוחה של הרקפת. אל תצייר אחת אחת. אל תחפש את הצבע. ממילא הוורוד של העציץ הזה חסר טבע. מצא בתוכך את צבע הטבע. הרטב את חלקו העליון של הדף אחרי שתנסה כמה גוונים של ורוד, סוג של, התחל בכתמים שמתפזרים על השטח הרטוב, פה ושם הזכר איזו צורה של עלה כתר, מה שיברח יברח בשלולית המים, הרקפת היא לא באמת צורה, היא רק משקפת את תפיסת הצורה שנחרתה לך מסיפורי הילדות, הרקפת מורכנת הראש הנחבאת בין הסלעים, ביישנית, הגדירו בשבילך הספרים או המורה, ואני אומרת אם הביישנות נחרתה כה עמוק, הַכְתֵם את הדף בביישנות הזאת, גוונים גוונים של ורוד, כמה כתמים ומעט צורה, כי לביישנות אין צורה. ביישנות היא הרגשה עמוקה.

אז איך מציירים רקפות בצבעי מים מבלי להיתפס לצורה במלואה ואיך לא תאבד הדרך בתוך ההרגשה המתפשטת על הדף בשלוליות ורודות ירוקות, העלים, הוא אומר, כמו לבבות, כן, ולי הם כמו אפריקה או אמריקה הדרומית, ועורקי העלים כמו ערוצי מים חיים להרוות צימאון אין סופי לבלתי מושג, וצבעי המים הם הניסיונות הנואשים אך מענגים להשיג את הלא ממשי והבלתי נתפס, כמו רוח פתאומית שמושיבה אותך על ענן שתקרא לו אושר 

img455

איריסיה קובליו. רקפות. צבעי מים. נובמבר 2016


חלל כביכול

אין כזה דבר רקע. בטח שלא בצבעי מים. מה שאת יכולה לעשות זה למשוך צבע, נניח מעלי הכותרת כלפי חוץ, בעדינות עם מכחול רטוב, לא רטוב מדי, את יכולה להוסיף לזה קצת גוון כסוף, זה נותן תחושה של חלל, חלל כמו כאן, הסתכלי סביב, מה את רואה? יש חלל נפרד? או שהדברים קשורים זה לזה, מחוברים ברצף אחד, בלתי נפרדים, זה לא איך שלימדו אותנו: אובייקט ורקע, הנפרדות הזאת היא תפיסה מעוותת, כך חינכו אותנו, גדלנו על זה שיש גבולות, שקווי מתאר מגדירים כל דבר, אולי לצרכים מסוימים זה נכון וטוב לעשות אבל בצבעי מים אפשר להשיג הבנות על מהותם של הדברים, על אשליית המציאות, דרך צבעי מים את יכולה לחדד את התפישה שלך שהכל קשור זה לזה, צבעים הם השתקפות זה של זה, נניח שלא נשתמש במונחים כביכול מעולם הרוח "תדר" "אנרגיה" , אלא רק השתקפות, והנה את רואה שהצנצנת מטילה צל ולצל צורה וצבע ברורים לרגע, ואז את מבחינה שגם הצל מורכב מהצבעים של הצנצנת ומה שיוצר את הכביכול גבולות של הצנצנת והצל, מה שמגדיר אותם, זה החלל שכביכול מסביבם, אבל בעצם הוא נובע מתוכם. ציירי את זה. הדרך הטובה היא למשוך מבפנים החוצה. אפילו שאין דבר כזה "החוצה"

img451

איריסיה קובליו, אקוורל, 2016


%d בלוגרים אהבו את זה: